לפעמים מופיע לו פרק בוורס שמתייחס רק לגיבור אחד, מנסה להסביר אותו, להעניק זווית חדשה, פרספקטיבה נוספת. פרק כזה לא חייב לספק עלילה אמיתית או התפתחות מהותית אצל כל הדמויות. הייעוד שלו אינו לשרת את העלילה העונתית ולו משום שהוא דל בעלילה גם בעצמו. הייעוד שלו הוא תוכני בלבד. בדרך כלל מטרת הפרקים האלה היא בהבנת הדמות לעומקה, גם כשהיא חיה במנותק מהחבורה שנמצאת סביבה. כך למשל היה ב"The Zeppo". אבל לפעמים הפרק מנסה לעשות משהו אחר. לדון בבעיה אקטואלית דרך דמות אחת שמייצגת היטב את אותה בעיה אקטואלית.

Might be a big hug in your future after all
אילו קיימת דמות אחת בוורס, שבשום פנים ואופן לא יכולה לחיות בשלום עם העובדה שאין לה גוף פיזי, חוץ מגאן זאת אומרת, הדמות הזאת חייבת להיות ספייק. אחרי הכל ספייק היה מאז ומתמיד סאקר של החיים הטובים, תמיד מצליח למצוא את הדרך הפשוטה ביותר כדי להביא את ההנאות הקטנות למיצוי, גם אם אותן הנאות קטנות כרוכות במציצת לשדה של קוטלת אוריינטלית. ספייק, שגם כשהוא לא הצליח לכבוש את ליבה של קוטלת בלונדינית אחת, הוא עדיין היה זקוק לרובוטית בשביל הדמיון והדימוי הפיזי. ספייק שמאז הימים הרוחניים שלו כוויליאם - המשורר החנון הקטן, הפך להיות פיזי לגמרי, אדם שמתהדר בכוח שלו ונהנה לשלוט באנשים נשים וטף. דמות פיזית במלוא מובן המילה. אך אבוי, כעת ספייק הפך להיות אימפוטנט, הוא לא מסוגל להזיז כוס או לכתוב על פני חלון מקלחת. הוא אפילו לא מסוגל לגעת במושא הפנטזיה הפיזית החדשה שלו, פרד.



ספייק חי לו בגיהינום משל עצמו, ולמרות זאת, אופטימיסט כהרגלו, הוא סומך על פרד שתמצא תרופה ל"בעיה" הקטנה שלו. ובכל זאת, הוא מנסה להסתגל למצב - הוא מקיים קרב הקנטות עם אנג'ל, יורד על ה-(קרחת?) של גאן, ואני בטוח שהעובדה שהוא העביר את המסר לפרד כשהיתה במקלחת, לא היה כל כך מקרי. אך למרות כל הבונוסים הקטנים האלה הוא חוזר שוב ושוב על רצונו לקבל שוב גוף גשמי.

אבל למרות הפיזיות הבולטת של ספייק, זאת שבאה לידי ביטוי אפילו בדמות הדו-מימדית של הסב"ט, הפיזיות הזאת מעולם לא הוכחה כמשהו נצרך כשספייק היה בעל נשמה. כאשר הוא עדיין היה חלוש ומסכן טרם פגישתו עם דרוסילה הוא היה הכי רוחני שיש, משורר בנשמתו. אבל אז הוא הפך להיות ערפד, ובכך הגשים את חלומו של כל חנון שמוטרד על ידי הבריון של הכיתה. עכשיו ספייק יכול היה להיות הבריון התורן, ובגלל שהוא גם לא טיפש הוא יכול גם ליהנות מהיתרונות של היכולת הפיזית. אך ברגע שבו ריילי וחבריו החליטו להעניק לו צ'יפ במתנה ועוד יותר מכך, כשספייק עצמו החליט להילחם נגד כל שדי העולם וזוג עיניים בוהקות כדי לקבל נשמה, נראה כאילו ספייק החליט לחזור ולהתחבר לצד הרוחני שלו.

האם ספייק זקוק ליכולת הפיזית גם כאשר הוא בעל נשמה? אחרי הכל - הוא לא היה זקוק לה לפני מאתיים שנה. האם הפיזיות של ספייק אינה רק מטאפורה לאותו מחסור בנשמה שהגדיר אותו במשך שנות דור? האם הרוע שהיה בו, הערפדות שנותרה בו, לא שינו אצלו לעד משהו מהותי בכך שהוא התמכר לכוח וליכולת הפיזית? והאם הגילויים על הרוע שמתאפשר על ידי הגוף הפיזי גילו לו גם משהו על הטוב שיכול להתאפשר על ידי אותו גוף פיזי?

Dementia isn't out of the question
מת'יאס פביין הוא אציל לשעבר עם דמיון לא מפתיע למלקולם מקדואל, והוא גם מת די מזמן. בערך בזמן שבו דרוסילה עירפדה את ספייק, החליט פביין שהוא לא ילך לגיהינום ויהי מה. כל פעם ששליחי השטן יבואו בשבילו הוא פשוט יספק להם אלטרנטיבה. השם אותו הוא בחר בעצמו הוא בדיוק שמו של הדמות ממנה הוא כל כך מפחד - Reaper - מלאך המוות.



כעת מחכה העונש האולטימטיבי גם לספייק. פביין החליט שספייק צריך להיות הקורבן הבא שלו, הרוח הבאה אותה הוא ישלח לגרדום כדי לספק לעצמו עוד כמה שבועות של שקט. כאן גם מגיעה הזווית האקטואלית של הפרק, טיעון ה"אי שפיות" כטיעון קביל על מנת לזכות נאשם.

ספייק הוא בדיוק נאשם כזה, במשך שנים הוא אמנם הרג ועינה, אבל קשה להתעלם מהעובדה כי הוא היה ערפד באותם שנים, וככזה הוא לא היה אחראי מלא למעשיו. מצד שני בחינה מדוקדקת (מדוקדקת, megoogelet, מה ההבדל?) מגלה כי הנושא אינו כל כך פשוט, וכי יתכן שספייק לא זכאי לטיעון ההגנתי הזה. יתכן שלספייק אכן מגיע להיות בגיהינום ושפביין בסך הכך מגלם את תפקיד אביר הצדק. הסיבה המרכזית לטיעון הזה היא בחוסר היכולת להבחין בין הטוב לרע. חוסר היכולת הזה מספיק על מנת להצדיק כל עונש שיבוא על ספייק ועל חטאיו הרבים, חטאים שנועדו לספק את אותן הנאות פיזיות קטנות שספייק מצא לעצמו ברגע שהפך להיות הבריון של הכיתה. אחרי הכל, ערפד יכול להבחין בין טוב לרע, הוא יודע שלשפד אנשים על פסי רכבת לא נמצא בצד ה"טוב" של המשוואה.

אבל קיים גם פן תיאורטי נוסף, כזה שאולי יכול לחול על ספייק ועל ערפדים שכמותו. הוא יכול אולי להבחין בין טוב לרע, אבל מצד שני לא ממש היתה לו את יכולת הבחירה. הנשמה ניטלה ממנו והדם קרץ לו. האם העובדה כי היתה לו יכולת אבחנה מחפה על העובדה שלערפד לא אכפת והוא גם לא ממש יכול להיות טוב? אבל השאלה המרכזית עוד יותר היא - נניח שאכן הנאשם לא היה שפוי בעת המעשה, האם זה משנה את העובדה כי המעשה נעשה, והאם המעשה הרע כשלעצמו לא מחייב עונש בשל התקינות החברתית?

We both are going to hell
אבל בכך כמובן לא תם לו הסיפור. אחד מהנושאים המרכזיים ששבים וחוזרים מדי פעם ב"באפי" וב"אנג'ל", הוא לא רק שאלת האשמה של הערפד המצוי במעשים שלו, אלא גם ספציפית לגבי אנג'ל וספייק באשר ליכולת שלהם לכפר על הדברים שהם עשו במשך השנים. הפרק הראשון שהתייחס לזה באופן ישיר הוא "כפרות" בעונה השלישית של באפי. וכעת, מגיע לו הפרק הנוכחי בשביל להמשיך ולדון בשאלת האפשרות לכפרה, ולנסות להעמיק את התשובה שניתנה אז, כשירד השלג על אנג'ל בסאנידייל שטופת השמש, כדי להוכיח שגם לו יש עדיין סיכוי.

את זה שאנג'ל הוא ערפד מדוכדך ומיוסר כולנו יודעים, אבל בפרק הזה הוא מנסה להעביר את הדכדוך הלאה, או ספציפית לרוח הבלונדינית. בכל פעם שהשניים מדברים במהלך הפרק, אנג'ל מנסה להסביר לספייק עד כמה המצב נואש ובעייתי, עד כמה החטאים שהם שניהם ביצעו בעבר דורשים כפרה עמוקה הרבה יותר. כשספייק שומע לראשונה על נבואת השאנשו, ושואל את אנג'ל על כך, אנג'ל מגיב בביטול ובחוסר אמונה. אחרי הכל אנג'ל שונא נבואות לפחות מאז הסיפור ההוא עם ווסלי וקונור. כשספייק שואל את אנג'ל על העובדה שהוא הצליח להימלט מהגיהינום, אנג'ל עונה לו כי הוא מעולם לא נמלט מהגיהינום, הוא רק קיבל הפוגה קצרה. הספקנות של אנג'ל מדכדכת, אך לאנג'ל אין ספק באשר לאמת שלה. את ה"טוב" שהוא עושה הוא לא עושה על מנת לקבל פרס, שכן עם עובדת היותו בגיהינום הוא כבר השלים. הוא עושה "טוב" בשביל מהות ה"טוב" עצמה.

הגישה הפסימית הזאת של אנג'ל ושאיתה ספייק לא מתווכח, מפתיעה בהחלטיות שלה לאור קונספט המחילה. המוטיב של המחילה דומיננטי במיוחד בנצרות, אך מכיוון שהידיעות שלי בנושא מועטות, אומר רק כי גם ביהדות מה שחשוב במיוחד הוא האקט האחרון שביצעת בחייך, ושהכל ניתן וראוי למחילה. ביטויים כמו "שוב יום אחד לפני מיתתך" (שבת, קנג', א') ו"יש קונה עולמו בשעה אחת" (עבודה זרה, יז', א') מביאים לידי ביטוי את התפיסה הזאת. ובסופו של דבר יש בה גם הגיון רב - היכולת הזאת לכפר על כל דבר רע שעשית, במיוחד אם בקשת הסליחה אמיתית, היא יכולת בסיסית ונדרשת. אין דבר הוגן יותר ואנושי יותר מאשר היכולת לכפר על המעשים הרעים שעשית. המצפון האנושי גם לא יכול לחיות אילולא אותה יכולת היתה קיימת. אז מדוע רע כל כך לאנג'ל? מדוע ספייק מאמין לו ולא מנסה להתווכח? מתי נעלמה לה זכות הכפרה?



It's gonna get you, the reaper's gonna get you
ב"באפי" וב"אנג'ל" לא היו מעולם פרקים מפחידים באמת. טוב, אולי חוץ מ"האש". זה קצת מפתיע לאור העובדה שמדובר בסדרה על ערפדים ורוחות רפאים, אבל הסיבה לכך היא כדי לא להסיט את הדגש מהסיפור האנושי, מההתפתחות של הדמויות. סרטי אימה נתפסו מאז ומעולם כמשהו שנוצר כדי שבני נוער משולהבים יוכלו לקחת איתם את בנות זוגם המפוחדות. קשה לומר שהפרק הזה מפחיד, כי הוא לא. אבל זה לא בגלל שלא ניסו.

מדובר בפרק שבו אלמנט האימה דומיננטי מאוד. דמויות מפחידות שכורתות לעצמן את האצבעות במרתף. נשים שמסוגלות לדבר למרות שבר זכוכית שתקוע להן בתוך העין, וריפר אחד. ואין דבר שמפחיד יותר מאשר מלך האופל עצמו, מלאך המוות.

הסיבות לכך שהמבנה הכללי של הסדרות נשבר מעט בפרק הנוכחי, נראות לי מובנות. אחד מהדברים שאלמנט אימה גורם לו, הוא בהגברת תחושת הזרות של הצופה. אחרי הכל, תחושת האימה מתרחשת כשקורים דברים שאינם טבעיים, שהם מפחידים או לא מובנים. ואין דבר שהוא פחות מובן עבור ספייק מאשר מה שקורה איתו. ספייק נמצא במהלך הפרק הזה, וגם במידה מסוימת בפרקים הקודמים, בתחושה הולכת ונבנית של אימה. אימה מפני המוות או מפני החידלון. אימה מפני אותו מקום אליו הוא נעלם מדי פעם, ואימה גם מהבלתי נודע. כי כל מה שקורה לספייק עד אותו רגע שבו פביין מראה סוף סוף את פניו, הוא בחזקת נעלם, מסתורי ומפחיד.

אבל האימה נמצאת שם מסיבה אחת נוספת. כי האימה אינה רק מהתוצאה ומההתרחשויות החיצוניות. האימה היא גם הפחד מהגאולה העצמית אותה ספייק מנסה להשיג לפחות מאז אותו רגע מכריע בו קיבל את הנשמה. האימה אינה רק מפני העונש הבא, אלא גם מפני המצפון המציק, והפרק הזה כולו דן במצפון המציק של ספייק. ספייק שואל את עצמו שוב ושוב במהלך הפרק, אם באופן ישיר ואם בשל דברים שהאחרים אומרים לידו - האם אכן הוא יכול לגאול את עצמו מפני הדברים שהוא עשה? האם המצפון שלו יכול להתנקות? האם עשיית הטוב מספיקה? האימה בפרק היא האימה האנושית הבסיסית מפני כל מה שאפל בנפש האדם.

There are worse things than being a ghost
וכך בעוד ערפד עתיק יורד עליו בכל הזדמנות, ורוצח מנוסה מנסה להוסיף אותו אל רשימת הקרבנות המכובדת שלו, לספייק יש בעיה אחת נוספת איתה הוא מנסה להתמודד במהלך הפרק. לא נעים, אבל הערפד לא ממש יכול לגעת בדברים, וגרוע מכך - הוא לא יכול להרביץ. מוקדם יותר תהינו לגבי הצורך שלו בגוף פיזי עתה שהוא חזר להיות טוב, בדיוק כפי שהצורך שלו באותו גוף פיזי טרם ההתערפדות על ידי דרוסילה היה מוטל בספק. אך למרות זאת קיימים הבדלים רבים בין וויליאם דאז לבין ספייק של היום. כי בעוד וויליאם של אז היה בעל עבר נקי, ספייק של היום צריך את הגאולה. גם הוא צריך להיות Champion בדיוק כמו אנג'ל. ובדיוק כפי שאנג'ל משתמש בכוח הזרוע בשביל להגיע לתוצאות המיוחלות, יהיה זה אך הוגן אילו גם לספייק תינתן אפשרות דומה על מנת לגאול את נפשו המיוסרת.

ועם זאת, קיים הבדל נוסף בין תפיסתו של ספייק את עצמו, לבין הדרך שבה אנג'ל הבין את עצמו לאורך השנים. אנג'לוס כערפד היה בעל תפיסות רומנטיות כלפי הרוע. מבחינתו הכל היה גדול יותר, אפי יותר ומונומנטלי יותר. וגם אנג'ל כערפד בעל נשמה מבין את העולם כמשהו גדול ומהותי, ולא כמשהו שבו הוא מהווה מרכז כלשהו. הן כערפד מרושע והן כנציג הטוב עלי אדמות תמיד היה ברור לאנג'ל כי העולם לא סובב סביבו, וכי כל מה שקורה הוא הרבה יותר גדול מאשר הוא עצמו. ספייק לעומתו מאז ומתמיד היה אדם (או ערפד) שעיקר ההתמקדות שלו היא פנימית, בין אם המדובר על אותן ההנאות הקטנות כערפד, ובין אם המדובר על ההנאות האחרות שלו כערפד בעל נשמה.

התוצאה של ההבדלים האלה היא בכך שאנג'ל מבין כי הוא רק מהווה חלק קטן מהעולם, ולכן הדרך שלו לגאולה רצופה מכשולים וקשיים. למרות האידיאלים הגדולים של אנג'ל כטוב או כרע, הוא תמיד מבין את הפעולות של עצמו באופן הפרקטי והשקול ביותר. על מאתיים שנים של סבל הוא צריך לכפר במאתיים שנים של גאולה וטוב. על כל גופה שהוא נטל הוא צריך לכפר בחיים חדשים. והוא מעולם לא מנסה לגרום למה שהוא עושה להיראות כאילו יש בזה יותר.

ספייק לעומתו שונה. בשל האישיות האגואיסטית מעט שלו, סביר להניח כי כבר באותו אקט בסיום העונה השביעית, היה ספייק בטוח שהוא גאל את עצמו, שהוא כיפר על כל אותן שנים של הרג ורצח חסר רחמים. כי בעוד אנג'ל תמיד נטה להעצים את העולם שמסביבו אך להקטין במידת ההשפעה שלו על העולם, ספייק תמיד היה הפוך, העולם מבחינתו נוצר רק בעבורו, ולכן מידת ההשפעה שלו על העולם היא כל מה שיש. היא הכל.

מה רבה לכן אכזבתו של ספייק כשהוא מגלה כי הוא לא סיים את תפקידו עלי אדמות, וכי הוא חוזר כרוח שאינה יכולה להשפיע על הסובב אותה. תפיסת העולם של ספייק משתנית באותו רגע שבו הוא מבין כי הוא רק בורג קטן וחסר משמעות. התהליכים כולם מוכיחים לו שהיהירות האגואיסטית שלו היתה מוטעית. והיום הוא בסך הכל רוח חסרת גוף שנרדפת על ידי מישהו שהיה יכול להוות קורבן קל שלו כשהיה לו גוף. וגרוע מכך - הוא רוח חסרת גוף שעדיין דרושה לגאולה, שעדיין צריכה ללמוד מאנג'ל ומדרכיו. וכך ספייק לא רק איבד את גופו, הוא גם איבד את הקונספציה שהנחתה אותו לכל אורך הדרך.



Welcome to hell
ספייק אם כן, עובר דרך ארוכה במהלך הפרקים הראשונים בעונה הנוכחית של "אנג'ל". אבל נראה כאילו לקראת סוף הפרק הזה הוא מגיע סוף סוף להארה. כזאת שבאה לידי ביטוי גם באופן מוחשי וניכר לעין, בכך שספייק ניצל ובכך שהוא אפילו מצליח לגעת כאשר הוא ממש ממש רוצה. אך נובעת ממקור עמוק יותר, מאותה הארה אליה ספייק מגיע.

כי לאחר שעומדת בפניו הבחירה - לחזור ולהפוך את גופו למוחשי או להציל באקט קטן ולכאורה חסר משמעות את פרד, הוא בוחר בבחירה האנג'לית. כאן כבר לא מדובר על משהו גדול מהחיים, על הצלה כלל עולמית אחת שבה הוא מקריב את עצמו. כאן מדובר במשהו קטן ולכאורה לא משמעותי, הצלתה של נפש אחת בסך הכל, וכזאת ששוקלת בערך 40 קילו (כולל הבגדים). אבל גם מדובר במשהו שנועד להוציא את ספייק מהאשליות שלו על הגאולה בה הוא חשב שזכה עוד הרבה קודם לכן. כי העבודה של הצלת העולם, של הפיכת עצמו לאלוף ולגואל אמיתי היא עבודה סיזיפית ואיטית. צעד אחר צעד, שלב אחר שלב.

כי ספייק מבין סוף סוף את המעמד שבו הוא נמצא. את היחס של הגורל כלפיו ואת היחס שלו כלפי הטוב והרע האוניברסליים. עד היום הוא ראה את העולם כמערך דיכוטומי של טוב ורע. סיבה ומסובב, גורם ותוצאה. עד היום הוא חשב שדי בפעולה אצילית וגדולה אחת בשביל לזכות לגאולה. אך העולם מורכב הרבה יותר מכך - כי העבודה הקשה נמצאת כאן. כי גן העדן יכול להיות גם בקיומו הפיזי של העצמי, ועבור אותו קיום פיזי ועבור אותה גאולה ועבור אותו גן עדן צריך לעבוד, ולעבוד קשה. צריך באמת לרצות ולהרים את הכוס, לרצות ולהכות את האיש הרע. וגם הגיהינום המפחיד כל כך, נמצא ממש כאן, בכל יום שעובר ובכל שעה של סבל. הגיהינום וגן העדן, הטוב והרע אינם תוצאה, אלא חלק מהתהליך. תהליך שנגזר על פביין לחוות מדי יום ללא האפשרות לחוות אותו באופן סופי חותך ומוחלט. ותהליך בו ספייק בוחר ליטול חלק.

אז כן, העונש על טיעון האי-שפיות, הוא באי שפיות עצמה, בתהליך שעובר על האדם הלא שפוי, ובמקרה של פביין - מדי יום ביומו. הגאולה מאי השפיות היא בניסיון של ספייק לשוב ולקבל גוף פיזי, גוף שלא רק נמדד על ידי המצב הנפשי שלו, מצב שיכול בקלות להידרדר אל תהומות חוסר השפיות והניסיון להרע לאחרים בשל אותה אי שפיות.

הכפרה מעולם לא נעלמה, היא רק חלק מאותו תהליך ארוך ומפרך. והיא נעלמת רק כאשר האדם סוף סוף מרגיש שלם עם עצמו, כאשר המצפון שלו כבר לא מייסר אותו, כאשר האימה מהבלתי נודע כבר אינה חלק מחייו, וכאשר הוא מפנים שכל דבר שהוא עושה נועד בשביל לבנות נדבך חדש בדרך לאותה תכלית.