"אדם לאדם זאב" - כך כתב תומס הובס כבר בשנת 1651. לפי התיאוריה של הובס, מצבו הפסיכולוגי של האדם הוא אגואיסטי ואגוצנטרי. וכאשר בני-אדם אגואיסטים נתקלים זה בזה, הם מתייחסים זה לזה ביחס שהובס מתארו, כאמור, כ"אדם לאדם זאב". במצב הטבעי שוררת מלחמת הכל בכל, שבסופו של דבר גורמת לאדם לחיות בבדידות, בחיים מאוסים, בהמיים וקצרים. מדוע האדם הוא כה חשדן מטבעו? מדוע הוא מסרב להבין שאם יתן אמון באחר וישתף עמו פעולה, הדרך להגיע להישגים תהיה קלה הרבה יותר? והכי חשוב - מה קורה כשהאדם מגלה שהוא באמת זאב?

הפרק נפתח בסצנה המציגה תמונה של אחדות בקרב החבורה. החברים יצאו יחד לפיקניק, הם יושבים ואוכלים ביחד, מדברים ונראים מרוצים מן החברה. אבל מהר מאוד מתברר שזו רק הצגה, בכמה מובנים.

במובן אחד מתברר שהפיקניק הזה הוא בסך הכל כסות. הטעייה כלפי "וולפראם והארט". הרעיון שעמד מאחורי ה"פיקניק" היה ליצור סיטואציה שבה תוכל החבורה להגיע למקום שבו לא ניתן יהיה לעקוב אחריה, כך שהחברים יוכלו לדבר בחופשיות, ללא חשש מציתותים מצד "העו"ד הגדול". אפשר לראות שלמרות החזות השלווה, לגיבורים שלנו יש לא מעט פחדים והשגות לגבי המצב הנוכחי. הם מודעים לכך שהנוכחות שלהם ב"וולפראם והארט" עלולה להיות חלק מתוכנית מרושעת, ושהמלכודת עלולה לצוץ בכל רגע, והם מנסים להבין מהיכן תבוא הרעה ומתי. חשוב לציין שהחבורה חושדת לא רק בבוסים הגדולים, אלא גם בעובדים הזוטרים של החברה שאיתם הם עצמם עובדים.



אבל החשדנות של החבורה אינה באה לידי ביטוי רק כלפי החברה ועובדיה, אלא במובן מסוים, גם בינם לבין עצמם. הדברים נכונים במיוחד בכל הנוגע לגאן. דומה כי האמון ששאר החברים רוכשים לו אינו מלא. היכולות שהוא רכש לעצמו לאחרונה באות בדרך כלל עם תג מחיר, וכולם יודעים את זה. כולם - חוץ מגאן. הוא דואג להזכיר לכולם בכל הזדמנות שהכל בסדר איתו, ואפשר לראות עליו שהוא מאוד לא אוהב את היחס של האחרים כלפיו, ומגיב בכעס ובציניות לעניין. גם הנוכחות של האורח החדש לא ממש מוסיפה לאמון הקבוצתי. ספייק. היחס של החבורה כלפיו הוא במובן של "כבדהו וחשדהו". זאת למעט אנג'ל שהחלק הראשון של המונח הזה קצת פחות תופס לגביו.

מצד שני, לעומת מה שקרה בעבר, אפשר לומר שהיחסים בין החברים דווקא די תקינים. ווסלי ואנג'ל נראים כמי שמסתדרים היטב עכשיו, כאילו שאנג'ל לא רצה להרוג את ווס בעבר, וכאילו ווס לא נטש את החבורה מעולם. ווס וגאן כבר לא מחליפים רטינות ועקיצות ביחס לפרד, וווס מפנה את קנאתו בכלל לכיוון נוקס. מה קורה פה? כיצד ניתן להסביר את השיפור ביחסים? נראה שהכישוף שמחק את קיומו של קונור ממוחם של החברים סייע לכך (למרות שזה עדיין לא מסביר איך זה שאנג'ל - שהכישוף לא פעל עליו - סלח לווס. בכלל, הכישוף הזה יוצר שאלות רבות ומטרידות שלא זה המקום להתעמק בהן, כגון: האם החבורה זוכרת למה קורדי בתרדמת? האם היא זוכרת את ג'סמין? האם היא זוכרת את הולץ? האם ווס זוכר את הרומן עם ליילה ועוד ועוד שאלות שרק לאלוהי הבאפי-וורס פתרונים להן). אבל האם יתכן שהסיבה היא אחרת? האם ייתכן שהמעבר לבית חדש, והחשש המשותף מפני העתיד לבוא הביא לאיזושהי תחושה של לכידות בקרב בני החבורה? נכון שהמצב הטבעי של האדם הוא אגואיסטי וחשדני, אבל כשהמצב מצריך זאת האדם יודע גם לאחד כוחות. וזה בדיוק מה שהחבורה צריכה עכשיו. כי יש להם עסק עם זאב. או יותר נכון - עם אדם-זאב.

אפשר לראות על החברים שיותר משהם מפחדים, הם מבולבלים. הם מצאו את עצמם בסיטואציה חדשה, והם לא ממש יודעים איך "לאכול" אותה. מצד אחד, המשאבים של החברה מאוד מפתים ומאוד נוחים, אבל מצד שני, החברים מפחדים מכך, ובעיקר מעצמם. הם מפחדים שהם יתאהבו בכוח ובעוצמה של החברה, ויאבדו את עצמם או את מצפונם. הם יודעים שאם הם יתנו לעצמם ליפול למלכודת הזו, הם לא יוכלו להיות שם בשביל אותם אנשים שזקוקים לעזרתם. אותם אנשים שמצאו את עצמם בסיטואציה דומה, של בלבול ופחד, וזקוקים להבנה. אנשים שגילו יום אחד שהפכו לאדם-זאב למשל. נו, כמו מייקל ג'יי פוקס, וג'ק ניקולסון, וההוא מ"משפחה בהפרעה"! אנשים כמו אוז. וכמו נינה. רגע, מי זאת נינה לעזאזל?



נינה
הפרק מתמקד בעלמה צעירה שננשכת ע"י האדם-זאב רגע לפני שאנג'ל מספיק למנוע את האקט. כבר בתחילת הפרק מתברר ששמה של אותה עלמה הוא נינה, ונינה מגלה עד מהרה שהשמיעה שלה הפכה לרגישה במיוחד, שהראיה שלה שונה במקצת ושהיא מאוד רוצה לאכול את האחיינית שלה. לא נעים. וזה בדיוק העניין, כשאוז עשה את המטמורפוזה שלו, לא יצא לצופים להתחבר באמת לתהליך שהוא עבר. אוז מוצא עצמו בבוקר שוכב ביער, ערום, עשה אחת ועוד אחת וניחש שהנשיכה של בן דודו לא היתה חלק מגילוי חיבה משפחתי. אבל אצל נינה זה אחרת. היא לא ממש זוכרת מה קרה לה, והצופים עוברים יחד איתה את התהליך המפחיד. אנחנו מבחינים בקלות שנינה לא ממש מבינה מאיפה כל זה בא לה, היא לא ממש רוצה לאכול את האחיינית שלה, היא לא יודעת למה היא נהייתה שעירה כל כך (במיוחד לאור העובדה שהיא עושה שעווה פעמיים בשבוע), היא מבולבלת ובודדה. וזה הופך את המצב שלה למסוכן במיוחד. אוז, במובן מסוים, עבר חוויית גילוי קלה בהרבה. הוא קם בבוקר וגילה שהוא איש זאב. נינה, לעומתו, עוברת טראומה.

מה שכן משותף לנינה ולאוז זה שהם לא נאלצו להתמודד עם המידע החדש והמפתיע לבדם. לאוז היו את ווילו ובאפי, ולנינה יש את אנג'ל. מה היה קורה אם אוז היה לבד? מה היה קורה אם נינה היתה לבד? רמז לתשובה הזאת אפשר למצוא בדברים שאנג'ל אומר על מקמנוס, אותו אדם זאב שנשך את נינה, רגע לפני שאנג'ל הרג אותו. אנג'ל אומר עליו שהוא ניסה להתמודד עם ה"זאביות" שלו לבד, ובהתחלה הוא הצליח. אבל אח"כ הוא נכשל, והפך לרוצח המונים, כי אי אפשר להתמודד עם הדברים האלה לבד. בגלל זה אנג'ל כל כך נחוש לעזור לנינה, הוא למד מהניסיון.

והנה, למרות שההשוואה המתבקשת היא בין נינה לבין אוז, נראה שההשוואה הנכונה היא בין נינה לבין אנג'ל. התהליך שעוברת נינה בתחילת הפרק הוא בעצם התהליך שעובר אנג'ל מדי יום ביומו. החושים המתחדדים לפתע, התאווה לבשר, החשש מהפגיעה בקרובים לך, אובדן השליטה העצמית, החשש מניצחונה של המפלצת שבפנים על הנשמה והמצפון.

וזה בדיוק העניין. זוהי הסיבה שאנג'ל מוכן לרוץ חצי עיר אחרי נינה בניסיון להציל אותה, ומוותר, ככל הנראה, על הניסיונות להציל אנשים אחרים שזקוקים לעזרתו - כי נינה מזכירה לו את עצמו. את המאבק הפנימי של הנשמה והמצפון שלו לנצח את הערפד שחי בתוכו. לקח לו הרבה מאוד זמן להתרגל לחיות עם האמביוולנטיות הזאת, אבל עכשיו הוא נראה שלם ובטוח יותר בעצמו. נינה לעומתו רחוקה מלהיות במצב זהה. היא מבולבלת, חסרת אונים, מפוחדת, והיא צריכה עזרה. ואין דבר שמשמח יותר את הערפד שלנו מלראות עלמה בלונדינית במצוקה. !Quickly, To The Angel-Mobil! Away



ממה שניתן לראות עליה בפרק הזה, נינה מצטיירת כאדם מן היישוב. נחמדה למדי, בעלת אופי נוח ומצפון מפותח. בגלל זה השינוי הדרמטי הזה בחייה מהווה עבורה טראומה כה גדולה. היא התרגלה לחיים נורמליים, מעולם לא נתקלה במשהו על-טבעי, והנה, בן רגע, אחד מהמיתוסים הגדולים של עולם הפנטסיה מתגשם בתוך גופה. זאת, בניגוד לאוז, שאצלו היה עניין הזאבות חלק מהמשפחה שלו, וממילא הוא נתקל בעל טבעי עוד לפני כן, מה שהקל על ההתמודדות שלו עם הסיטואציה. בגלל זה היא מסרבת להאמין לאנג'ל כשהיא נמצאת בתא שאליו הביא אותה לאחר שלכד את הזאב בעזרת החבורה, ומנע ממנה מלהרוג את אחייניתה הצעירה. רק כשהיא רואה את סרט הוידאו שלה הופכת חזרה לאדם, ואחרי שהיא נזכרת שאנג'ל בעצם הציל אותה מהזאב השני, היא מתרככת, ומתחילה להשלים עם האמת. מה שהיא לא מצליחה להבין זה איך אנג'ל מתיימר להבין אותה, ורק אחרי שהוא מגלה לה את סודו הגדול היא מבינה. לזכותה ייאמר שהיא משלימה עם מצבה באופן מעורר הערכה, והנכונות שלה, בלי שאנג'ל יתאמץ יותר מדי, להכניס את עצמה לכלוב כדי להימנע מפגיעה בחפים משפע, מרשימה.

אנג'ל מעלה נקודה מעניינת בשיחה שלו עם נינה. הוא אומר לה שההבדל בין אדם-זאב לערפד הוא בכך ש"ערפדים יכולים לבחור" אם להיות מרושעים. אבל האם באמת לערפדים ניתנת האפשרות לבחור, או שמא רק אלה שיש להם נשמה? חשוב להזכיר שעד שקיבל את הנשמה, שנכפתה עליו שלא מרצונו, לא רק שאנג'לוס בחר להיות מרושע, הוא בחר להיות סופר-מרושע. לעומת זאת, ובהנחה שערפדים אינם מוותרים על תאוות הבשר, האם ניתן לומר על ערפדים אחרים שהם ויתרו על הרשעות? עד כה לא ממש ראינו בבאפי-וורס ערפדים שויתרו ביודעין על האפשרות להיות רשעים וחסרי עכבות. ובכל זאת, יש ערפד אחד שכן עשה את זה. גם לו יש נשמה, אבל הוא בחר להשיג אותה מרצונו. יחד עם זאת, אפשר לומר שלאותו ערפד היה שבב במוח שגרם לו להימנע מלפגוע בבני אנוש ממילא, וגם אז הוא שינה את דרכיו רק אחרי שהוא התאהב בקוטלת והחליט לעשות הכל למענה. כלומר: הוא פעל באופן אנוכי על מנת לרצות את אהובתו ולא מתוך בחירה אמיתית וטהורה, אז אולי זה לא נחשב.

מצד שני, לספייק תמיד היתה גישה מעניינת. זה לא שהוא לא היה מרושע - ספייק אהב להתעלל בקורבנות שלו, אבל שני דברים הפכו אותו לערפד יוצא דופן: האחד, היכולת שלו להתאהב ממש כבן אנוש, והשני, תאוות החיים שלו, שעומדת בניגוד לשאיפה הכמעט אוטומטית של ערפדים ושדים אחרים להשמיד את העולם. אין ספק שהייחוד של אופיו של ספייק הניע את שרשרת האירועים שהביאו אותו לקבל את ההחלטה להשיג לעצמו נשמה. העובדה שהוא לא יכול היה יותר ליהנות מההרג עם השבב במוחו, וההתאהבות שלו בבאפי, הניעו אותו לפעול כפי שפעל. אך האם ספייק בחר? בלי ספק, כן. האם כל ערפד יכול היה להגיע למצב שאליו הגיע ספייק ולבחור? נראה שלא. הבחירה של ספייק נבעה מזה שהוא ספייק. "הוא הפך למשהו יוצא דופן". Unique - אומרת עליו פרד במהלך הפרק, כשהיא מתכוונת למצבו הפיסי המוזר, ולא יודעת כמה היא צודקת. ספייק הוא בלי ספק ערפד יוצא דופן ודמות יוצאת דופן.



ספייק
ואם כבר מדברים על בלונדי-בר - ספייק מקבל לא מעט זמן מסך בפרק הזה, אבל מופיע רק בחלק ממנו. או משהו כזה. כי ספייק נמצא במצוקה. בזמן שאנג'ל והחבורה מנהלים את הקרבות החשובים שלהם, ובזמן שנינה מנהלת את הקרב הגדול שלה, ספייק מנהל קרב משלו. הוא נע בין המימדים ללא יכולת לשלוט על המצב, חסר אונים, מתוסכל וחסר מנוחה.

המצב הנוכחי של ספייק מקביל בעצם למצב של נינה, או ליתר דיוק של הנפש שלה. כמו ספייק, הנפש שלה קרועה בין המימדים, בין גיהינום לבין גן עדן. כמוהו גם היא מבולבלת וחסרת אונים. אין לה שליטה על המצב, רגע אחד היא מתנהגת כמו זאב טורף, רגע אחר היא שוב אדם רגיל וחביב. המאבק של ספייק הוא בעצם המאבק שבנפשה של נינה. ספייק רוצה להגיע לבסוף לגן עדן, אבל הוא לא יודע איך. הוא יודע שהוא לא יוכל לעשות את זה לבדו. הוא זקוק לעזרה, להכוונה. ואם היא לא תגיע בקרוב הוא עלול למצוא את עצמו במקום אפל שהוא לא רוצה להגיע אליו.

המחויבות של פרד לעזור לו אינה שונה מהמחויבות של אנג'ל לעזור לנינה. פרד מזהה את האיכויות שבספייק. היא מבינה את מצבו טוב יותר מכולם. הוא מצדו, מזהה את טוב הלב שלה ואת התמימות הנערית שלה. שניהם קצת טועים. ספייק מאוד אוהב את עצמו והוא אוהב למשוך תשומת לב, ובמהלך אירועי הפרק מנסה כל הזמן להסיט את תשומת לבה של החבורה מהמאבק על נפשה של נינה למאבק שלו. לא בהצלחה יתרה. אבל גם הוא טועה כשהוא חושב שפרד היא עדיין אותה נערה תמימה. כשהוא מנסה למכור לה לוקש כאילו לו ולווס יש היסטוריה משותפת, ולכן לא יוכל להיעזר בו. פרד קוראת אותו ואת השקר שלו בקלות, ומעמידה אותו במקום ("אתה מלא ב..." היא אומרת לו, בלי להסמיק). אגב, הדרך שבה היא עושה את זה מזכירה מאוד את הדרך שבה ווילו משפיטה את פארקר בפרק "Beer Bad" (כן, היה פרק כזה...), כשהוא מנסה עליה אחת משורות המחץ שלו. שוב, הבחורה החנונית חסרת הביטחון מגלה פתאום צד אחר, אסרטיבי ותקיף, באישיות שלה, וזה מלבב לראות.

אבל למרות הייבוש הזה, וייבוש נוסף במהלך הפרק (ספייק מתפאר בקרב ארוך וסוער שניהל עם אדם-זאב, כשפרד קוטעת אותו ומציינת ש"אנג'ל הרג אדם-זאב עם עט!"), הקשר בין פרד וספייק מתהדק בפרק הזה. עושה רושם שספייק סומך עליה יותר מכולם, ומעוניין בחברתה. היא, מצדה, אמנם לא אוכלת את הלוקשים שהוא מוכר לה ולשאר, אבל סומכת עליו במובן אחר - היא יודעת שהכוונות שלו טובות ושהוא בסך הכל נמצא במצב קשה. הנכונות שלה לעזור לו, והדרך שבה היא מביעה את זה, מצביעים על כך שהיא לא רואה בו כעוד "לקוח" שצריך לעזור לו, אלא בדמות חשובה יותר. אולי אפילו כחבר בחבורה, במשפחה.



מעניין לראות אגב, איך ספייק מתמודד עם המצב שלו. הוא משדר לאורך כל הפרק את אותה גישה ספייקית שמאפיינת אותו - ביטחון עצמי שגובל ביהירות מחד וסרקזם עוקצני מנגד. אבל המסכה הזאת מסתירה פחד אמיתי. ספייק מפחד. הוא אמנם מבועת ממה שקורה לו אבל אפשר לראות את זה עליו רק כשהוא מדבר עם פרד. אז הוא מרשה לעצמו להיפתח, ולהודות שאין לו מושג כיצד להתמודד עם הסיטואציה החדשה. רק מול פרד הוא מוכן להודות שהוא זקוק לעזרה, ושהוא חש בודד ועצוב.

למעשה, ההתנהגות של ספייק משקפת את הדרך שבה הדמות שלו התנהגה לאורך העונות ב"באפיוורס". וויליאם דה בלאדי היה טיפוס בודד, עצוב, חסר ביטחון ופחדן. הטרנספורמציה שעבר כשהפך ל"ספייק" סייעה לו להתמודד עם הבעיות שלו באמצעות מסכה - של ערפד מלא ביטחון, תאוותן, גא וסרקסטי. והנה, עתה, בשעת משבר, שוב יוצא לו ה"וויליאם" מספייק, והמסכה שוב מוסרת.

ספייק מביע ספקנות לאורך הפרק לגבי הסיכוי להציל את נפשה של נינה. מבחינתו, ברגע שהיא הפכה לאדם זאב היא הפכה מגורם שיש להגן עליו לגורם שיש להילחם בו. אפשר לייחס את הדברים שלו לניסיון להסיט את תשומת הלב של כולם לכיוונו, אבל אפשר לראות פה שוב את הבדלי הגישה בינו לבין אנג'ל. ספייק מייצג גישה פרגמטית יותר, לעומת אנג'ל שדבק באידיאליזם. את ספייק לא מעניין המאבק האישי של נינה, והוא מסתכל על זה מנקודת מבט אישית: "מה המשמעות של זה 'עבורנו?". לעומת זאת, אנג'ל מסתכל על הדברים מנקודת מבט אלטרואיסטית: "מה המשמעות של זה עבור נינה, האדם?". הפערים בין שתי הגישות הללו משקפים את ההבדלים בין אנג'ל לספייק. בעוד אנג'ל - שהושפע מאוד מהדרך שעבר מאז שקולל ועד היום, בעזרת ההכוונה שקיבל - פועל מתוך תחושה אלטרואיסטית, ספייק - שבחר בדרך שבחר בגלל מניעים אישיים - נוהג באגואיזם מסוים.

אנג'ל
בפרק הראשון של הסדרה מלמד דויל את אנג'ל את השיעור החשוב ביותר בדרכו להגשים את ייעודו ולשרת את ה-PTB באופן היעיל ביותר - אם הוא רוצה לעזור באמת לקורבנות שהוא מנסה להציל הוא חייב להתחבר אליהם. הוא חייב להיות אכפתי כלפיהם. אם הוא לא ינהג כך, ויישאר אדיש, כפי שהיה בתחילת הסדרה, ובסדרת האם (גישה שמאפיינת קצת את ספייק של עכשיו) הוא לעולם לא יוכל לעזור להם באמת. ואכן, לאורך הסדרה אנג'ל מוכיח שהוא למד היטב את השיעור של דויל. הוא עזר ללא מעט אנשים בדרך, לרבות פיית', קייט, פרד, גאן ועוד רבים. כלפי כל הדמויות האלה הוא הפגין אכפתיות ורצון כן לעזור. בסופו של דבר הוא הצליח תמיד איכשהו לכוון את אותם אנשים לדרך הנכונה בגלל האמון שלו בהם ומכיוון שהיה אכפת לו מהם. המקרה של נינה לא שונה מהמקרים האלה, ומשקף נאמנה את המהפך שעבר על אנג'ל מאז שהגיע לעיר המלאכים. לא רק שהוא לא אדיש לגורלה של נינה, אלא שהוא נותן קדימות עליונה לה ולמאבקה, ומשקיע משאבים רבים מאלה שמסופקים לו עכשיו ע"י "וולפראם והארט" למען הצלתה. בכלל, נראה שיש לאנג'ל חיבה מיוחדת לאשת הזאב המסתורית החדש, איזושהי משיכה מיוחדת. זה לא שהיא הדמות הראשונה שהמאבק שלה בשדים הפנימיים מזכיר לו את עצמו (פיית'), אבל נדמה שהפעם הוא לוקח את העניין באופן מאוד אישי ומאוד ברצינות. ומה הפלא? בחורה בלונדינית, נחמדה, צעירה, עם סוד אפל ומפלצת פנימית. מה הפלא שהוא נמשך אליה קצת?



במהלך השיחות הרבות שלו עם נינה, אנג'ל אומר שני משפטים חשובים: ראשית, הוא אומר לה שיום אחד היא תמצא עצמה במכולת ופתאום תבין שלהיות אדם-זאב זה חלק ממה שהיא. המשפט הזה מכוון לנינה, אבל הוא מתייחס בעיקר לאנג'ל עצמו ולדרך שבה הוא רואה את עצמו. לקח לו שנים רבות, גם אחרי שהוטלה עליו הקללה, לעכל את הרעיון שלמרות הנשמה שלו מקוננת בו מפלצת, והוא פחד להתמודד עם המחשבה הזאת ופחד מההשלכות שלה. אבל, לאט לאט, עם השנים, ובזכות הכוונה נכונה, הוא הגיע למנוחה ולנחלה. הוא נמצא במקום שבו הוא שלם עם עצמו ובטוח בעצמו. כה בטוח, שהוא יכול להרשות לעצמו לנצל את הניסיון והידע שלו כדי לכוון אנשים במצב דומה לדרך הנכונה.

שנית, הוא מבהיר לה שאם היא תתרחק מהאנשים שהיא אוהבת, אז המפלצת תנצח. במילים אחרות, אסור לה לתת לעובדה שהיא מנסה להתמודד עם הבעיות שלה לספק תירוץ לעצמה להתבודד ולהרחיק את בני משפחתה ואת החברים. דווקא בשעה הזו שבה היא מנהלת את הקרב הגדול על הנפש שלה היא זקוקה לחברים. אם היא תרחיק אותם ממנה היא תפסיד. זה בדיוק מה שקרה למקמנוס, איש הזאב הקודם, וזה מה שעלול לקרות לה אם לא תקשיב לו. וזו המטאפורה לחיים, בעצם. מי שמתמודד עם הצרות שלו, קשות ככל שתהיינה, אל לו לבודד עצמו מחבריו, כי זו לא בושה לבקש עזרה, וזו לא בושה לקבל תמיכה מהחברים ומהמשפחה האוהבים. ניהול הקרב ללא התמיכה שלהם הוא מתכון להפסד בטוח.

אבל למרות ההרצאה היפה של אנג'ל, הוא לא שם לב לכך שגם הוא בעצמו צריך להקדיש תשומת לב, כל הזמן וללא פשרות לחברים שלו, אחרת הוא עלול לאבד אותם. כך, למשל, כשגאן פונה אליו ומנסה לשפוך בפניו את ליבו, אנג'ל נוהג כלפיו באופן מאוד לא מנומס ואפילו די בגסות. ללמדכם שלפעמים גם המורה צריך לקבל שיעור מדי פעם. מי שנותן לו את השיעור הוא לא אחר מאשר לורן. כן, למרות שהוא נראה כאילו הוא הגורם שהכי מרוצה מהסידור עם "וולפראם והארט", ולא ממש מפריעה לו העובדה שיש להם תוכנית מרושעת (או לא), לורן הוא שוב זה שנמצא שם כדי לתת לגיבור שלנו את השיעור המוסרי. בנאום תקיף ומדויק הוא מעמיד את אנג'ל במקום, הוא מבהיר לו שאם הוא רוצה לנצח במאבק נגד הכוחות הכה חזקים שנגדם הוא פועל, הוא יזדקק לחברים שלו, ואם הוא ינהג כך הוא יאבד אותם. במילים אחרות, לורן מזכיר לאנג'ל שזה טוב ויפה שהוא מחלק שיעורים לאחרים, אבל הסנדלר במקרה הזה הולך יחף בעצמו, וכדאי מאוד שהוא יבדוק את עצמו לפני שהוא מעביר את השיעורים לאחרים. כי כמו נינה, גם לו יש מאבקים לנהל, וכמו נינה, הוא לא יוכל לנהל אותם בעצמו אלא יצטרך את החברים שלו לידו, והוא עלול לגלות שהם לא שם יותר בשבילו.



אבל האם אנג'ל באמת למד את הלקח? לאורך הפרק היחס שלו כלפי ספייק הוא כאל מטרד. לא מפריע לו שספייק נעלם מדי פעם והוא לא באמת מתעניין בו. להפך. הוא שמח שהוא נעלם, ומודיע לו את זה קבל עם ועדה. נכון, זה משעשע לראות את שני אלה רבים. אבל יש כאן משהו מטריד בהתנהגות של אנג'ל. ספייק נמצא במצוקה. הוא זקוק לעזרה. ובכל זאת, אנג'ל מתעלם מכך, ולא מקדיש תשומת לב לסוגיה. נכון שנינה זקוקה לעזרה והסיוע לה חשוב ונחוץ, אבל חשוב לזכור שספייק עבר לצד של החבורה, בטח עכשיו שיש לו נשמה, וגם אם אנג'ל לא מת עליו, אין ספק שספייק בריא יכול להוות נכס עבורם לצורך המאבק בכוחות החזקים שנגדם הם מתמודדים. ההתעלמות של אנג'ל מהמצוקה שלו אינה מתקבלת על הדעת. עם כל הכבוד, אנג'ל צריך להתעלות על עצמו ולעזור לספייק, כי בסופו של דבר, רק הוא ירוויח מזה. וזה בדיוק מה שלורן ניסה להסביר לו קודם לכן.
נראה, אפוא, שלמרות שאנג'ל הוא גיבור הסדרה, ולמרות שהוא זה שבדרך כלל נותן את ההרצאות הקבועות האלה, הוא יכול לקחת כמה שיעורים בעצמו. גם בחיים, המורה הכי מנוסה יכול לעשות שגיאות, ומישהו צריך להעמיד אותו במקום מדי פעם. כי זה טבעו של האדם.

החבורה
לאורך הפרק כולו החבורה לומדת שוב את השיעור החשוב ביותר שהיא למדה כחבורה במהלך הסדרה - כשהם עובדים ביחד, מתוך שיתוף פעולה אמיתי וכאשר מוצבים יעדים ברורים, התוצאות הן בדרך כלל מרשימות.

והנה, במהלך הפרק מוסכם על כולם שנינה נמצאת בעדיפות עליונה. אפילו פרד שיש לה נודניק כמו ספייק על הראש מצליחה להבהיר לו שעם כל הכבוד לו, נינה בעדיפות ראשונה. מרגע שהובהר לכולם שזו המטרה, מגיעים גם ההישגים. כל אחד יודע בדיוק מה התפקיד שלו, וכולם עושים את מה שצריך כדי לאתר את נינה, וזה כולל איתור מידע על האדם-זאב שנשך אותה, חיפוש במצלמות התנועה בכביש ואיתור המידע הרלוונטי במשרד התחבורה. למרות כל המשאבים של "וולפראם והארט", רק כאשר החבורה מאחדת כוחות ופועלת ביחד היא משיגה את התוצאות המקוות. לא הכסף והיכולות הם שמנצחים בסוף, אלא עבודת הצוות והרוח הקבוצתית.

דגש נוסף על חשיבות ליכודה של החבורה אפשר למצוא בשאלה שמפנה נינה לפרד בזמן שהן נוסעות יחד לביתה. היא מתייחסת אל החבורה במונח "משפחה". המונח הזה מלמד הרבה מאוד על החבורה. נינה, כצופה מהצד, מזהה בחבורה איכויות של "משפחה". אז נכון שהיחסים לא תמיד היו תקינים בין כולם, אבל בשעת משבר, כשכולם מתגברים על כל המשקעים ושוכחים מהעבר, החבורה נראית לאנשים מבחוץ כמו משפחה מלוכדת. וכשהם גם פועלים ככה, הם באמת בלתי מנוצחים.

גם בסצנת הקרב בסיום הפרק, כאשר החבורה באה להציל את נינה-זאב משיניהם החדות של חברי מועדון ארוחת הבוקר, החבורה מגיעה למקום כצוות, כאשר אנג'ל, ווס וגאן נכנסים יחד ופועלים כגוף אחד. הבעיות מתחילות רק כשהמאבטחים מאיימים לפגוע בחבריו של אנג'ל, שכן פגיעה בהם משמעה פגיעה באנג'ל. כמובן שבסוף הם מצליחים להתגבר על הבעיות ולהשלים את המשימה בהצלחה, ואין זה פלא. עבודת הצוות שוב לא מאכזבת.



הפרק מסתיים בסצנה יפהפיה שבה החבורה נפגשת בדירה של אנג'ל ב"וולפראם והארט", ומפגינה אחדות חזקה במיוחד. פרד אפילו מזמינה אוכל סיני, כמו בימים הטובים בבית המלון. הסצנה הזאת מתפקדת כסגירת מעגל, אבל גם כסוג של קונטרה לסצנת הפתיחה. הפעם, המפגש הוא לא כיסוי למשהו אחר, אלא משהו אותנטי. הפעם, אין אווירה של חשדנות והשיחה ידידותית ולבבית וכלל לא עוסקת בצרות שמסביב ובשאלות של אמון וחשש. הפעם החבורה נמצאת במצב אחר. הם נראים כאילו הם מתחילים להשלים עם הנוכחות שלהם שם. הם מתחילים לעכל את זה שהשהייה ב"וולפראם והארט" היא חלק ממה שהם. הם נראים פחות מבולבלים וחסרי אונים מכפי שנראו בתחילת הפרק. עושה רושם שהם מתמודדים היטב עם הסיטואציה החדשה והמפחידה שאליה נקלעו. נכון, זה עדיין לא גמור, ויש עוד המון עבודה, והם יצטרכו להיות ערניים כל הזמן על מנת למנוע צרות בעתיד, אבל דומה שהם עשו את הצעד הראשון בדרך לניצחון במאבק החדש שהם מנהלים. בדיוק כמו שעשתה נינה במאבק של האדם שבה נגד הזאב. בזכותם. כי יכול להיות שהמצב הטבעי הוא ש"אדם לאדם זאב", אבל כשהאדם מתעלה על עצמו ועוזר לאדם - ניתן לנצח גם את הזאב.