הטלוויזיה האמריקאית היתה פעם חממה חביבה לגידול כוכבים. עם מספר רשתות מרכזיות ועשרות מיליוני צופים, כל אדם שזכה לזמן מסך הפך להיות כוכב, הדבר החם, ולו למספר רגעים בודדים. אך 15 דקות התהילה הללו היו חולפות יותר מהר מאשר נפילה של סדרה שמשובצת בימי שישי, במיוחד בטלוויזיה מרובת הערוצים והתחרותית שיש בימינו.

מעטים הם הכוכבים שבאמת נשארים גדולים במשך השנים, וממשיכים להישאר בתודעה למשך זמן רב. הכוכב הכי גדול יכול להתרסק כלא היה, במיוחד בגלל התקשורת הצהובה שמנסה להכשילו ללא הרף.

אולם, לפעמים גם כשנדמה שתהילת העולם עברה והכל אבוד, יכולה להיות חזרה מוצלחת לאור זרקורים - "קאמבק". מבין הדוגמאות הבולטות ביותר לאחרונה, ניתן למצוא את טרי האצ'ר. פעם אשת סופרמן, בסדרת הלהיט "לויס וקלארק", כשבשיאו של השלב הזה בקריירה שלה היא אף היתה נערת ג'יימס בונד ב"מחר לנצח". אלא שלאחר הורדת "לויס וקלארק", האצ'ר לא הצליחה לחזור ללב התעשייה. זאת כמובן עד שב-2004 פרצה בגדול עם "עקרות בית נואשות", וסימנה קאמבק מוצלח בהחלט.

גם ליסה קודרו היתה הדבר החם, כאחת משש הצלעות בסדרת הסופר-להיט "חברים". היא גם ניצלה את הצלחתה להשתתפות במספר סרטים, כשהבולטים מביניהם הם שני סרטי "בואו נדבר על זה". קצת יותר משנה לאחר ירידת "חברים", עוד לפני שהתחילו להספיד את הקריירה שלה, הגיעה הסדרה החדשה שלה "הקאמבק".



"הקאמבק" מגוללת את סיפורה של וולרי צ'אריש, כוכבת מצליחה של סדרת להיט לפני יותר מעשור, ועכשיו שחקנית מבוגרת יחסית המתרפקת על עברה המפואר. לוולרי, הדבר החם לשעבר, ניתנת הזדמנות לחזור לטלוויזיה באמצעות תפקיד קטן בסיטקום חדש. במקביל, היא מצטלמת לסדרת ריאליטי העוקבת אחר הקאמבק שלה, שיגיע בזכות השתתפותה בסיטקום הנ"ל. אנו, הצופים, רואים כיצד וולרי מצטלמת לשתי הסדרות במקביל, בעיקר מנקודת המבט של תוכנית המציאות לכאורה.

"הקאמבק" מנסה להציג את עולם הטלוויזיה בעליבותו, על כל מערומיו. ישנו דגש על אותו עולם אכזרי, שמפלה לרעה שחקניות שעבר זמנן, ודוחק אותן לשוליו. רואים את היחס המשפיל, הפוגע, והמעליב לו זוכות שחקניות שלא נמצאות בשיא נעוריהן, ואת התגובה המאופקת, המבינה והכואבת של אותן שחקניות. אין ניסיון לייפות את המציאות, אלא להציגה בנימה שקולה והומוריסטית, כדבר קליל שמתקבל כמובן מאליו.

מצד אחד, צריכה הדמות הראשית להתמודד עם הרצון להצליח שוב, לחזור לאור הזרקורים, ולהיות הדבר החם שהיתה, ומצד שני, להישאר אמיתית למי שהיא ולערכיה - ערכים, שלפני עשור, בעולם טלוויזיה עדין ומאופק יותר, היו יכולים להתקבל. היא מציגה תמימות ונאיביות מסוימת ביחסה אל עולם הבידור, אך עם זאת מרירות נסתרת.

ליסה קודרו, ממנה אנחנו רגילים למשחק קומי, לוקחת כאן תפקיד רציני ודרמטי יותר. למרות ההומור השחוק והשמרני של הדמות, מעבירה קודרו בדמותה החדשה עצב ופגיעות. משחק כן, רגיש ואמיתי. הדגש על אמיתי מגיע מסוג התוכנית, ז'אנר חדש שפרח לאחרונה, שאפשר לכנותו "כאילו-מציאות". הז'אנר הזה מאופיין על ידי מצלמה שעוקבת אחר הדמות הראשית או הדמויות הראשיות, והאנשים אותם הם רואים או פוגשים, שלמעשה אינם באמת אותם אנשים, אלא שחקנים שמגלמים את אותן הדמויות. גם הדמות הראשית איננה באמת השחקנית, דבר שמבדיל אותה מהדמות בצורה טובה יותר מבסדרות אחרות, כמו "Unscripted". אך למרות שנראה שהתוכנית היא סדרת מציאות לכל דבר, השורות והטקסטים כתובים מראש והכל מתוסרט.

אלא שעושה רושם שהמורכבות של הז'אנר הזה גורמת לכך שסדרות כמו "הקאמבק" מיועדות בעיקר לאנשים בתוך התעשייה שיודעים להבדיל בין אחד למשנהו, ועומדים על הדקויות הקטנות. ואכן, למרות מספר הצופים הנאה שמביאה "תרגיע", הרי ש"Unscriptred" ו"הקאמבק" די נכשלו בכך. הראשונה בוטלה לאחר עונה אחת, ונראה שגם "הקאמבק" בדרך.

עם קלישאות שמגיעות ללא הרף אחת אחר השנייה, וסגנון מורכב מדי לאדם הפשוט בימינו, "הקאמבק" פשוט לא המריאה. ליסה קודרו, שגם מפיקה את הסדרה ושותפה לכתיבתה, לא הצליחה להחזיר לעצמה את גדולת אשתקד.



אבל למרות כל זאת, מדובר בסדרה טובה למדי. היא שמה דגש על הדברים העיקריים בעולם הטלוויזיה, ונותנת לצופה מבט נדיר לתוכו. מושגים מהתעשייה, דרכי ההפקה, היחס של השחקנים להערכה אותה הם מקבלים, והחשיבות של דברים בעיניהם. בתוספת משחק מצוין של ליסה קודרו, וקאסט חביב, יש כאן דבר ששווה צפייה. זאת כמובן אם אתם מתחברים לסגנון ה"כאילו-מציאות", שקשה בתחילה, אם בכלל, להתחבר אליו. וזאת הבעיה המרכזית של "הקאמבק" - קשה להתחבר. אמנם דמותה של ליסה מצליחה לעורר אמפטיה, כי היא חושפת את כולה בפני הצופים, אך ההתחברות לשאר השחקנים היא קשה. הצופה מרגיש רחוק מהדמויות האחרות, בעיקר כי מירב הפוקוס הולך אל קודרו. בנוסף, העלילות נוהגות לקפץ מאחת לשנייה, ללא סדר מסוים או קבוע מראש, כמו במציאות. אי אפשר להחליט שנוגעים בדבר אחד בלבד, ודברים שונים מתערבבים באותו זמן.

הסדרה היא מעין פארודיה על תעשיית הטלוויזיה, אך ככל שמתעמקים בה יותר, מגלים שהיא יותר עצובה ממבדרת. וכנראה זאת ההנאה בסדרה - ראיית התעשייה כפי שהיא.

אני חושש שכשם "חברים" ירשה את "סיינפלד", כך תירש "חברים" גם את הקללה. עוד לפני המספרים הנמוכים של קודרו, הביא מאט לה בלאנק נתוני צפייה מאכזבים בספין-אוף "ג'ואי". אבל מוקדם מדי להספידם - רק שנה עברה מירידת "חברים", והעתיד יכול לטמון בחובו את הצלחותיהם הבאות. פרק האיחוד, שיגיע בחג ההודיה הקרוב, יחזיר למרכז הבמה את ששת החברים האהובים, וכן, גם ליסה תהיה שם. יתכן שהקאמבק שלה עוד מחכה לה.