גמול הולם, גמול ראוי, רק גמול - מה כבר צריך אדם לעשות על מנת לקבל את מה שמגיע לו? ואיזה גמול באמת ראוי למי מגיבורינו?

ספייק
19 יום עברו מאז הציל ספייק את העולם ועלה בלהבות עם סאנידייל. 19 יום עברו מאז רצה לראות איך זה ייגמר. מה שלא יהיה, הוא לא חשב שזה ייגמר ככה, בלוס אנג'לס שבעולם הזה, כשהוא נטול גוף, חסר יכולת לגעת. "אדם כבר לא יכול למות בשקט?" הוא שואל, "חייבים להחזיר אותו?". מסתבר שכן, הוא לא יכול למות בשקט.

למה עושים לו את זה, לספייק? ולמה, עד סוף הפרק אנחנו למדים בבירור שלמרות שהציל את העולם, זה לא נתן לו כניסה לגן עדן. ההיעלמויות שלו לוקחות אותו למקום של עינויים, של אש. למקום שמבעית אותו. למה זה מגיע לו?

אבל מיהו בכלל ספייק? (כן, אולי יש בעולם הזה כמה אנשים שרואים "אנג'ל" ולא ראו את "באפי". בואו נעזור להם לעשות היכרות, ולאלה שמכירים? רענון הזיכרון לא מזיק אף פעם). "זהו ויליאם דה בלאדי" מציג ווסלי את ספייק בפני הדור שלא ידע את הבלונדי. "אחד הערפדים האכזריים ביותר המתועדים. שני רק ל..."

אנג'ל: "לי".

ואכן, ספייק היה תמיד שני לאנג'ל. אם הוא עוד יכול היה להבליג על החזרה לעולם הזה, ברור שלהגיע לזרועותיו הלא מנחמות של אנג'ל, זה כבר ממש חוסר צדק משווע. הגילוי שלאנג'ל, יש - כמו תמיד - את כל מה שלספייק לא יהיה אף פעם, שהוא מנכ"ל של חברה משגשגת, עם צי של מכוניות, צוות מסור, מעבדות משוכללות - ו...קשר עם באפי, ולו אין אפילו אפשרות להכניס לו אגרוף הגון - זה כבר יותר מסתם חוסר צדק. זה כבר סבל בל יתואר. העניין הוא שכשמדברים על ספייק כשני לאנג'ל צריך לזכור שספייק רחוק מלרצות להיות דומה לאנג'ל.

"אני לא כמוך, לא אכפת לי מכפרה או מייעוד..." הוא אומר לו במהלך חילופי הדברים ביניהם. עד כמה שניכר בו שהוא מקנא באנג'ל, ניכר גם כי בעיניו להיות "כמו אנג'ל" זה לא באמת מפתה. הוא סולד מאנג'ל, מדרכו. ספייק בז לדברים שמעסיקים את הערפד הראשון עם נשמה ביקום.



אנג'ל
אנג'ל, כאמור, תמיד היה שם קודם. הוא הערפד שיצר את דרוסילה שיצרה את ספייק, כך שהוא מעין "אב רוחני" שלו. אבל הוא גם הערפד הראשון עם נשמה, הערפד הראשון שהתאהב בקוטלת ולחם לצידה, הראשון בליבה של באפי ובמיטתה. איכשהו הוא מצליח למצוא את ספייק נושף בעורפו כל פעם. וזה לא ממש מוצא חן בעיניו.

הייתי עדינה. זה לא "לא מוצא חן בעיניו". נוכחותו של ספייק מענה אותו יותר משהות בגיהינום. והוא, המנכ"ל המכובד, הצ'מפיון שהציל את העולם הרבה לפני שספייק בכלל חשב על זה, מתנהג כמו ילד בגן ילדים.

כן, מסתבר שספייק מעורר גם באנג'ל את הילד הקנאי והקטנוני. הוא לא טרח לספר לחבורתו שספייק הציל את העולם וכשהדברים עולים הוא מנסה להמעיט בערכו של ספייק ("באפי עשתה את רוב העבודה...") הוא לא טרח לספר לאף אחד שגם לספייק יש נשמה.

ניחא, אם ספייק היה שורד, היינו יכולים להבין. אבל האם הוא קינא גם למי שמת כבר ולא אמור להוות איום? האם איננו יכול לכבד את זיכרו של מי שהציל את העולם בסיפור האמת, שלבטח ידועה לו? אפילו בסרטון שמזכיר לנו מה קרה לפני 19 יום בסאנידייל, משמיטים את הרגע המשמעותי בו באפי אומרת לספייק שהיא אוהבת אותו. מדוע? האם ב"אנג'ל" אין מקום בכלל לזכור שבאפי הצהירה על אהבתה לספייק?

אם את ספייק העסיקה השאלה "האם זה הגמול הראוי לי" הרי שאנג'ל לא מחפש גמול. אנג'ל מחפש כפרה, מחילה, גאולה. הוא מוכן לקבל באהבה הרבה יסורים - אבל ספייק הוא מסוג הייסורים שאנג'ל מתקשה לשאת. האם הוא סוף סוף קיבל את עונשו על שנות הרוע שלו? האם מישהו משיב לאנג'ל כגמולו?



למה לי לקחת ללב?
מדוע שני גיבורינו מצליחים לעורר עוצמות כאלה של התנגדות זה אצל זה? האם זה בגלל ההיסטוריה המשותפת שלהם? בגלל באפי?

לדעתי לא. הסיבה לכך שאנג'ל מאוים מספייק, ושספייק כל כך לא אוהב את אנג'ל, נעוצה באישיות שלהם. המורכבות שבאופיים. אפשר לומר ששני ערפדים עם נשמה שמצילים את העולם ומאוהבים באותה קוטלת, מן הסתם דומים זה לזה, אבל האמת היא שזה לא נכון. למרות נקודות משיקות בביוגרפיה, ספייק ואנג'ל מאוד שונים זה מזה. ספייק ביקש נשמה, אנג'ל נענש בה. אנג'ל מנסה לכפר על עברו כאנג'לוס, ספייק מקבל את עברו כמשהו נתון שאין להצטער עליו. ספייק רואה באהבה את הבסיס לקיומו, את הסיבה לכך שהוא חי. אנג'ל רואה באהבה משהו שמעולם לא יהיה מנת חלקו, מותרות שהוא לא יכול להרשות לעצמו. ספייק מוחצן ופזיז, אנג'ל שתקן, מהורהר ומתוכנן.

דמותו של ספייק היא דמות מוחצנת, מתלבטת, שמחפשת את דרכה לאורך כל שנות קיומה ומבססת את עצמה בדרך של ניסוי ותעייה. העובדה שהוא מגיע למקומות שאנג'ל כבר ביקר בהם לא נובעת מהרצון לחקות את אנג'ל. הוא מגיע לשם כי זו דרכו. גם אנג'ל מחפש את דרכו לאורך השנים, אבל איכשהו, בניגוד לספייק, לאנג'ל יש מישהו שסימן אותו ודואג להתוות לו את הדרך. אנג'ל, למרות כושר המנהיגות שלו, שאינו מוטל בספק, זקוק לאנשים לידו. לבדו הוא מסתבך, אפילו מעורר רחמים כפי שראינו ב"אורפיאוס".

ספייק לא מנסה להנהיג. הוא מנסה לחיות את חייו לצד הנשים שהוא אוהב. תנו לו את האישה שלו, והוא לא צריך אף אחד נוסף. המחשבה שהם דומים זה לזה מרגיזה הן את ספייק והן את אנג'ל, אבל האמת היא שלמרות השוני הרב, יש ביניהם נקודת דמיון שהיא המעוררת את החיכוך האמיתי. שניהם אלופים. ואלופים, מטבע הדברים, הם מספר אחד. אין אצלם מקום לעוד מקום ראשון. כשאתה נולד להיות יחיד בדורך, אתה לא מסוגל לחיות עם עוד אחד כזה, עם עוד "מספר אחד".

העלילה
מגנוס היינסלי, לקוח מועדף של "וולפראם והארט", כועס. מאוד. אנג'ל הפסיק לספק לו גוויות שהוא יכול לאכלס בתוכן שדים. העסק המצליח שלו בסכנה, אז הוא מציע לספייק הצעה שאי אפשר לסרב לה - להישאר ספייק ולקבל את כל היתרונות של אנג'ל. מעבר לשינוי מצב הצבירה שלו ולהפיכתו למוצק, משהו שהוא רוצה בו מאוד - ספייק יכול לקבל כל מה שחשק בו אי פעם, את כל מה שיש לאנג'ל. האם יעשה זאת?

הפיתוי הוא גדול. הוא יכול לאמץ את חזותו של אנג'ל ולזכות בבאפי לנצח, לקבל הכל על מגש של כסף, ובעיקר - להיפטר מהדמות שממררת את חייו כבר שנים ארוכות, לחסל חשבונות ישנים. אבל למרות כמה רגעים לאורך הפרק, בהם נראה כאילו ספייק מוכן בהחלט לסיים את חייו של אנג'ל, ולהיפטר ממנו לנצח - הוא לרגע אינו מתלבט. כשהוא בא לאנג'ל כדי לספר לו על הצעתו של מגנוס היינסלי, שואל אותו אנג'ל אם הסכים. "אני כבר לא משחק בצד הזה של המגרש", כועס ספייק על עצם השאלה. אולי זו הסיבה שספייק לא מקבל גן עדן. העובדה שאנחנו בכלל צריכים לשאול מה היתה התשובה שלו. שלמרות מותו ההרואי, לא לחלוטין ברור לנו שהוא בוחר בטוב.



אבל כשחושבים על זה, ספייק לא היה בוחר להיות אנג'ל. לא בגלל הנשמה ולא בגלל שהוא בצד הטוב. ספייק לא היה בוחר להיות אנג'ל, כי אף אלוף שיודע שהוא מספר אחת, לא רוצה להיכנס לגופו של אלוף אחר. ספייק אוהב את עצמו כמו שהוא. מצחיק איך לפעמים אנו מקנאים באנשים שלא היינו רוצים להיות כמותם כלל.

בדיוק כשספייק מקבל את האופציה להפוך לאנג'ל, מקבל אנג'ל את האופציה להיפטר מספייק לתמיד. גם לאנג'ל לא ברור מה הוא רוצה לעשות עם המידע הזה. "תנו לי לישון על זה", הוא אומר, ומסתבר שעד כמה שספייק מהווה בעיניו סיוט (שרודף אותו גם בשנתו) הוא לא ממהר להחליט החלטות שאין דרך חזרה מהן.

גם אנג'ל מכיר בחשיבותו של ספייק, במשמעות שיש לקיומו כאן. הוא לא רוצה לבטל את הקיום הזה. ומה שבאמת הופך את השניים הללו לאלופים, זו היכולת שלהם להתעלות על רגשות הטינה האישיים, ולעשות את מה שנכון - לשתף פעולה. כי כשאתה אלוף אמיתי, אתה לא באמת יכול להרשות לעצמך להיות קטנוני. קטנוניות שייכת לאלו שלא יהיו אף פעם מספר אחד. לא באמת. אז נכון שספייק מרשה לעצמו עוד כמה מהלומות באנג'ל, רק בשביל הכיף, אבל אנחנו יכולים להיאנח בהקלה. הוא לא ייתן לאנג'ל למות, ואנג'ל לא יהרוג לנו את ספייק.

עם זאת, אסור לשכוח שלמרות שלא באמת החליפו לנו את אנג'ל בספייק, במובן מסוים הפרק הזה מחליף ביניהם. אנג'ל, המחושב בדרך כלל, מתואר בפרק כפזיז. הוא רץ להרוג את השד (הפגישה שלו לשעה שלוש), לא צופה את מה שיקרה לבחור שהוא שולח לנקרופיל שלנו, לא מתוכנן, לא שיטתי, לא מסודר. הוא מבולבל וחסר תוכנית, מקבל אינפורמציה ולא ממש יודע מה לעשות איתה. נרדף ולא רודף.

ספייק, שבדרך כלל הולך אחרי הלב, שתגובותיו נמהרות ופזיזות, מצטייר בסוף הפרק הזה כמי שתכנן הכל היטב ומראש. כמי שמצליח להטעות את הטובים שבנוכלים, כמי שמצליח לצפות מראש מה יקרה עכשיו. האם התהפכו היוצרות?

בשיאו של הפרק אנו אפילו רואים את אנג'ל שוכב חסר אונים, חסר יכולת להניע את גופו ולהילחם. ממש כמו ספייק קודם. כמו לכוחות שהחזירו את ספייק לעולם הזה, גם למגנוס היינסלי יש כוח "על המתים". והמסר המעניין של הפרק הוא שעד כמה שאנו שונים, אנו נקלעים למצבים בחיים - חלקם באשמתנו וחלקם לא - בהם אנו מתנהגים בדיוק כמו שהאנשים שאנו סולדים מהם מתנהגים. כמו שאומר שלום חנוך, "אדם מוזר הוא האויב שלך - בדיוק כמוך".

וחז"ל מחדדים: "כל הפוסל במומו בפוסל", דהיינו, אנחנו נוטים לשנוא את מי שאנו רואים כמשקף את התכונות שאנו לא אוהבים בעצמנו, שאנחנו מתקשים להשלים איתם אצלנו. בסופו של דבר, למרות האויבים החיצוניים שמקיפים אותנו, המלחמות שלנו הן בעיקר פנימיות.

אז אחרי שנאנחנו בהקלה - כי גם ספייק וגם אנג'ל הצליחו להילחם בילד הקנאי והקטנוני שבתוכם, אנחנו יכולים לראות את הפרק שוב וליהנות מכל הבדיחות שהוא מקפל בתוכו. טוב שבאת, ספייק. גם כי התגעגענו, וגם כי נראה שיהיה פה שמח מעכשיו.

המממ, אמרנו שמח? ב"אנג'ל"? ובכן, כן. משהו מהאפלה שאפיינה את העונות הקודמות של אנג'ל נעלם לחלוטין. הם כבר לא המעטים שנלחמים בענק המרושע. הם כבר לא ה"אנדרדוג". הם הענק.

להילחם ברע החיצוני, הדמוני, נראה ממש כמו משחק ילדים (הנה, אפשר אפילו להרוג אותו בכפית תה). המלחמה העיקרית של אנג'ל, ספייק, ווסלי, פרד, גאן ולורן, היא פנימית, מתנהלת בתוך עצמם. בפרק הקודם ראינו שגאן נכנע, ביטל את מי שהיה ואימץ לו זהות חדשה. בפרק הזה אנו רואים שהן ספייק והן אנג'ל נשארו נאמנים לעצמם, למרות המחיר הכבד שהנאמנות הזו דורשת. מתי יגיע תורם של האחרים להתלבט ומה יהיה הגמול ההולם עבור כל אחד מהם? נחכה ונראה.





הרמוני בפרק מקסימה להפליא בתור האקסית הנבגדת, המזועזעת והמעוניינת להתחיל מחדש.



כשאנג'ל שוכב על מיטתו של מגנוס היינסלי, מעצבן ספייק את אנג'ל באיזכור של פרד. בפרק "התעוררות" מספר אנג'לוס שאנג'ל מפנטז עליה, וב"אנשים נוצצים ושמחים" הם מחליפים נשיקה שניכר כי היא מצליחה לבלבל את אנג'ל. האם זהו רמז מטרים כלשהו, או שספייק פשוט לא מעז להקניט את אנג'ל בשמה של באפי - ומשתמש בשמה של האישה היחידה האחרת על הסט?

העונה החמישית מתחילה לקבל אפקט של קומיקס שמגיע לשיאו בפרק כשאנג'ל הורג מישהו בכפית תה... האם זה לזכותה? האם זה יוסיף לסדרה? ימים יגידו.