"אנחנו כאן, ואנחנו נשארים כאן לנצח!". לא, זה לא הסטיקר החדש והקליט של המתנחלים. זה גם לא הספין התקשורתי התורן של חללי אל-אקצה. זה פשוט הסלוגן שמגדיר בצורה הטובה ביותר את סדרת הקאלט "משפחת סימפסון". הסדרה הקומית שהגיחה לאוויר העולם כשבנות אוסטרליות עוד תלו פוסטרים של ג'ייסון דונובן ובנות רוסיות פוסטרים של מיכאיל גורבצ'וב, ממשיכה לעשות בית-ספר לז'אנר הקומי בארה"ב ואינה מפגינה סימני גסיסה.

נכון, העונות האחרונות של הסימפסונים אינן נושאות בחובן את אותו הומור שנון, מושחז ומשובח שליווה את העונות הקודמות של הסדרה, אבל זו לא סיבה מספיק טובה להפסיק לדבר צהוב, לראות צהוב ולצחוק על צהוב לפחות מחצית השעה מדי שבוע. בשבוע שעבר סיים הערוץ הראשון להקרין את העונה ה-14 של הסדרה. קצת תמוה שחבורת חלם ברוממה השכילה לשדר משהו כמו עונה שלמה מבלי להחליף יום, שעה או להתבלבל בסדר הקרנת הפרקים, ואפילו עוד יותר מכך מפתיע, שהעונה ה-15 עולה בערוץ ממש היום (אמנם עם שינוי שיבוץ, אבל זה עדיף מכלום).

בשורות הקרובות ננסה לסקור בקצרה את המוטיבים החוזרים שהביאו להצלחתה המהדהדת של סדרה זו, נסקור בקצרה כמה מרגעי השיא בעונות החולפות ונתייחס קצת לצפוי לבוא בעונה הקרובה, ה-15 במספר (זהירות - יהיו ספויילרים, אבל לפניהם תופיע אזהרה).



מה סוד הצלחתה של משפחת סימפסון, תוהים כה רבים בעולם השואו-ביז האמריקני. מה גורם לסדרה הקומית הזו לשבור הרבה שיאים של סדרות פריים אמריקניות, ובראשם שיא הסדרה הקומית עם מספר הפרקים הגדול ביותר, 356 במספר (בינתיים). ואיך זה שגם אחרי 16 עונות הסדרה עדיין נמצאת ברשימת 50 הגדולות ברייטינג העונתי האמריקני (מקום 49 בטבלאות הרייטינג הכלליות ומקום 27 המכובד בטבלת הרייטינג החשובה של בני 18-49). התשובה מתחלקת למספר רבדים.

ראשית, פשטות המשלבת תחכום. הדמויות המרכזיות בסדרה מבוססות פשוט על מכריו ועל בני משפחתו של יוצר הסדרה, מאט גריינינג. גריינינג לקח תמונות מחיי היום-יום שלו ושל משפחתו (הביזארית למדי, עושה רושם) ועשה מזה סדרת טלוויזיה. לא מסובך, מסכימים? אולם אם גריינינג היה מסתמך רק על מעללי משפחתו, הרי שהחומר שבראשו היה מספיק לשתיים, אולי שלוש עונות. התחכום המסוים המלווה את מעללי היום-יום של תושבי ספרינגפילד והקריצות התכופות למציאות האמריקנית והכלל-עולמית, מספקים חומר יפה להרבה מאוד פרקים.

הידעתם כי גריינינג, ברוקס וג'ין (שני המפיקים בפועל האחרים של הסדרה) מעבירים ביקורת נוקבת על מערכת הרווחה האמריקנית בתחילתו של כל פרק? כן, כן. במהלך נעימת הפתיחה, כשמגי נסרקת בקופה, מופיע המספר $847, הסכום הממוצע שנדרש לגדל תינוק בארה"ב בחודש. קריצה לעולם הפשע האמריקני, לזיוף ההוליוודי המוקצן, לצורת קבלת ההחלטות במערכת הפוליטית של ארה"ב או לעולם הדת היהודי קיימת כמעט מדי פרק. המפיקים לא שוכחים כמובן להיכנס גם ברשת FOX המשדרת אותם, אולם עושים זאת בצורה חיננית ומצחיקה (מי זוכר את השוט על הלווין של פוקס, שמורכב משלוש חתיכות פח מתפרק ומחמישה בלונים?).

התחכום מתבטא גם בהתרחשותם של מאורעות שאף-אחד לא מצפה שיקרו. מי הרי האמין שמוד פלנדרז, אשתו האהובה של נד - סמל המוסר והיושר - תמצא את עצמה ללא רוח חיים באחד הפרקים המרגשים בסדרה? מי האמין שמכל האנשים החשודים ביירוטו של ברנז המרושע בפרק הקליף-האנגר שקרץ קריצה שובבה במיוחד לכיוונה של "דאלאס" וזכה לאחוזי הצפייה הגבוהים ביותר שידעה הסדרה מעודה, תהיה זו דווקא מגי הקטנטנה שביצעה את הפשע? וזוכרים את הפרק המשעשע בו הומר יוצא בגלוי נגד רשת FOX, וזוכה בתגובה בעפרון ענק הניגש לקראתו במהירות, כאילו בא למוחקו בשם כעסם של מנהלי הרשת (אל תדאגו, בסוף הסתבר שמדובר רק באיש תחזוקה שנשא עפרון ע-נ-ק-י שהתנגש בטעות בראשו של הומר)? כל הקריצות הקטנות והמשעשעות הללו לכיוון החיים-שמעבר-למתרחש-בסדרה-המצוירת-של-ספרינגפילד הם אלו שמפיחים חיים חדשים בסדרה בכל פרק מחדש.

שנית, הכלל ההוליוודי "איפה שיש כוכבים - יש גם רייטינג" עובד גם פה. "הסימפסונז" היא הסדרה המקושטת ביותר בכוכבים הוליוודיים שמנדבים עבורה את קולותיהם, ולפעמים כבר לא ברור למי האינטרס הגדול יותר - למפיקי הסדרה בהבאת כוכבים מעלי רייטינג או לכוכבים ההוליוודיים שיכולים להוסיף לרזומה שלהם את סעיף הכבוד "תרומת קול בתפקיד עצמו בסימפסונים''. הרשימה המכובדת כוללת אנשים כג'ף גולדבלום, מדונה, קלסי גרמר, רד הוט צ'ילי פפרז, סמאשינג פמפקינס, סייפרס-היל, דייויד דוכובני וג'יליאן אנדרסון, ג'ק למון, מרטין שין, ג'יי לנו, הלן האנט, סטיב מרטין, בונו, קירק דאגלאס. וסליחה על כל הרבים והטובים שהפקרנו.



בחישה מרובה של המרכיבים שהוזכרו לעיל מביאים ליצירת מתכון מוצלח ביותר. עלינו רק לקוות ששחיקת החומר הקלה המורגשת בסדרה בעונות האחרונות לא תגרע ממנה רבות במהלך העונות הקרובות והאחרונות שלה.

כמה מלים לגבי מה שצפוי לנו בהמשך (שונאי הספוילרים - זה האות בשבילכם לסיים את הקריאה). כמיטב המסורת שהתפתחה במהלך השנים, פרק הפתיחה של העונה ה-15 מוקדש לחגיגת Halloween האמריקנית (Treehouse of Horror 14). בעונה זו גם נחזה בשובה של אמו של הומר סימפסון אחרי הופעתה בעונה השביעית. הומר זוכה בעונה זו גם במפגש קצת פחות מלבב, הפעם עם מלכת אנגליה, אחרי שהוא דורס אותה במהלך חופשה משפחתית. באותו פרק פוגשת המשפחה גם בטוני בלייר, באיאן מק'קלן ובג'יי קיי רולינג (ועם קצת מזל, הפרק הזה ישודר כאן כשבוע וחצי אחרי יציאת הספר השישי בסדרת "הארי פוטר")

ליסה עוברת גם היא כמה חוויות לא נעימות בעונה. זה מתחיל במותו בטרם עת של החתול המשפחתי snowball 2. לצערנו, גם נסיונותיה הנואשים של ליסה לאמץ חתולים אחרים (snowball 3, snowball 4 וכו') שיהוו תחליף נאות לכדור הפרווה המכוער לא צולחים. גם חתולים אלו מסיימים בצורה טראגית את חייהם בזה אחר זה בבית הקברות השכונתי לחתולים, הוא הפח הירוק. גם מגי הקטנטנה עושה את המוות לליסה בעקבות ההכרזה כי היא ילדה גאונה עוד בטרם הוציאה מילה מפיה הצהבהב. ליסה, שלא רואה את העניין בעין יפה, מנסה בכל דרך אפשרית לשלול מהעוללה הקטנה את התואר ולהשאירו בלעדית בחיקה.

בעונה הזו מוצא עצמו בארט, יש שיגידו סוף כל סוף, במוסד לעבריינים צעירים, וגם אימו מוצאת עצמה במוסד גמילה מאלכוהול שלא באשמתה (ניחוש אחד מי אשם. זה מתחיל ב-הא ונגמר ב-ריש). ואי-אפשר כמובן בלי מחווה אחת או שתיים לקטע מסרט מפורסם. המחווה הבולטת בעונה זו היא לסרט "תפוס אותי אם תוכל", כשהפעם בארט וליסה ממלאים את תפקיד החוקרים שדולקים אחר הוריהם השקרנים (א-לה ליאונרדו דה-קפריו), שנסעו לחופשה משותפת מבלי לספר להם. בכלל, נראה כי מוטיב הפשיעה תופס נתח מרכזי בעונה, ומגיע לשיאו במעצרם המשותף של כל בני סימפסון והשלכתם לצינוק קטנטן ואפרפר באלקטרז, בעוון בגידה במדינה.

מה יעלה בגורל המשפחה המסכנה? מה יקרה להומר במקלחת הכלא כשיתכופף להרים את הסבון שנפל? האם המלכה תתאושש מסימני הטאיירים שכיסו את גופה? ולמה הומר ניסה בכלל להאשים את מארג' באלכוהוליזם? תשובות לכל השאלות הללו נמצא בעונה ה-15 של "משפחת סימפסון", שתשודר החל מהערב בערוץ הראשון.





"משפחת סימפסון", העונה ה-15, החל מהערב ובכל יום שלישי בשעה 20:30, בערוץ הראשון.