Oh my god, זה ספייק.

טוב, אין סיבה להקדים את המאוחר. במיוחד כשיש כל כך הרבה עבודה. פרק הפתיחה של העונה האחרונה בוורס מגיע מיד לאחר סיום העונה הקודמת והכניעה הבלתי נתפסת של חברי "אנג'ל חקירות" לפיתוי ש"וולפראם והארט" מציבים להם. כל מה שאנשי "וולפראם והארט" היו צריכים לעשות זה לתפוס את החברים בנקודות התורפה שלהם, לפנות אל הרצונות של כל אחד מהם, במקום אל המכנה המשותף. כמובן, יתכן שאין כאן מכנה משותף, יתכן שאנשי "אנג'ל חקירות" הם בעצם חבורה של אינדבדואלים שמנסים להשיג את המטרות האישיות של כל אחד מהם, ושהציוות שלהם הוא רק כלי בדרך להגשמת השאיפות הפרטיות שלהם. ואם קיים כלי אחר, חזק יותר מכל מה שהצוות הקטן שלהם היה יכול להשיג, אז למה לא ללכת עליו. אחרי הכל, הרצונות האישיים חזקים יותר מהכל.

בעצם, זהו אחד ההבדלים בין "אנג'ל" לבין סדרת האם. אם ב"באפי", אנו רואים דמות אחת מרכזית - באפי - והמון דמויות אחרות בעלות מטרה משותפת, הרי שב"אנג'ל" כל דמות עומדת בפני עצמה. לכל אחת יש זכות ושאיפה להגשמה עצמית. ועם זאת, הכוח המאחד דומיננטי מספיק בשביל להשאיר אותם ביחד.

בפרק הנוכחי, הראשון בעונה, אנו מגלים עד כמה הדמויות ב"אנג'ל" שונות זו מזו. לכל אחת מהן יש דרך התמודדות ייחודית משלה עם הקונפליקט שנוצר בעת הצטרפותם ל"וולפראם והארט". חלק מהדמויות אף מגיב בקיצוניות מסוימת כלפי הסיטואציה האבסורדית. אנג'ל מנסה לשדר ביטחון רב. עבורו, השאיפה המרכזית היא הצלת העולם ועשיית טוב. Champion. וזאת בניגוד לסקפטיות שמשדרים החברים האחרים, ושאותה מביעה בצורה כה טובה פרד בפתיחת הפרק. היא בעצם מסכמת את אירועי הפרק הקודם, במשפט ארוך מאוד, שמעלה תהיות באשר לצריכת האוויר שלה כדי לנשום. היא מדברת על כניעה, על כך שכמה פיתויים זולים הצליחו לגרום לכל החבורה להצטרף אל כוחות האופל. היא אמנם היחידה שמביעה את זה בקול, אך ניכר כי גם האחרים שותפים להרגשתה. כולם, חוץ מאנג'ל. אנג'ל חדור במטרה ברורה - לעזור ולמגר את כוחות האופל. אנג'ל הוא גם היחיד שלא פנה לנישה מסוימת בתוך החברה, אלא הוקסם מעצם העובדה שניתן להשתמש במאגרים הבלתי נדלים שלה על מנת להילחם ברוע.

אבל גם אנג'ל מגלה שקיימות נקודות שבירה, גם הוא מגלה שהחלום הורוד על הדרך האופטימלית להצלת העולם, אינו בדיוק כזה, וגם הוא מגלה מהר מאוד שהחיים במחיצת עורכי דין מושחתים מורכבים הרבה יותר. את כל זה הוא מגלה כשאיב נכנסת לתמונה, יושבת בשיכול רגליים על שולחנו של אנג'ל, בפוזת המורה, עם התפוח והכל. אנג'ל בעצם לא שולט בהכל. נכון, הוא מנהל את סניף לוס אנג'לס של "וולפראם והארט". אבל עם לקיחת האחריות על הסניף הוא גם לוקח חלק בהגנתם של פושעים. עם כניסתה של הרמוני הוא מגלה (הפתעה) גם שלא כל הצוות של הסניף טהור. ומעל הכל, שוררת לה העננה של השותפים הבכירים של "וולפראם והארט", אלו שיושבים במקום לא נודע, ואלו שאיב מייצגת בפני אנג'ל. איב מבינה את התחושות של אנג'ל. היא מדברת על כך שלעיתים כדאי לשנות מבפנים במקום לסגור את החברה, על שלל הצרות והבעיות שהיא גורמת. היא מדברת על היחסים המורכבים שבין האור והחושך, על כך שלעיתים צריך לגשר על האחד בשביל להגיע אל האחר. היא מדברת על דואליות ערכית.



אך לאנג'ל קשה לתפוס מושגים כמו דואליות ערכית. הערפד בעל הנשמה, הדמות הדיכוטומית ביותר בוורס, זאת שיכולה להגיע לרגעי שפל כל כך גדולים, אך מצד שני להיות הגיבור הגדול ביותר. איב יכולה להסביר את עמדתה, אבל אנג'ל יעמוד מולה ויאכל תפוח, יבטל את דבריה, את הספקנות שהיא מעבירה. על ידי הנגיסה בתפוח, אנג'ל בעצם מעמיד את איב על מקומה - את לא המורה, ואת לא המדריכה, אני הוא שקובע. ואני לא מוכן להתפשר.

אך אנג'ל הולך לגלות כמה דברים במהלך הפרק. כשחושבים על זה, הוא מגלה אחד עוד לפני הפתיח. הסצנה הפותחת את הפרק נפתחת במכוון כסצנה "אנג'ל"ית קלאסית. נערה במצוקה, ערפד, אנג'ל כאביר על הסוס הלבן. אבל רגע לאחר שהוא מציל את הנערה מגיעים אנשי "וולפראם והארט" כדי "לעזור". לנקות את השטח, לטשטש את העקבות. פתאום אנג'ל מגלה שהוא לא לבד. אנג'ל מגלה שכשלקח על עצמו את התפקיד, במחשבה שהכל יהיה אותו דבר, רק עם יותר משאבים, הוא לא ראה את כל התמונה. גם החברה שהוא כל כך שונא, החברה שמצליחה לגרום למעשה האבירי שלו להיראות כאילו הוא נעשה בשביל התהילה האישית, גם היא נמצאת שם, מעכירה את מצב רוחו, מערפלת את התוצאות, גורמת לדואליות ערכית.

אל אנג'ל עוד נחזור, כדי לדון בנקודה המרכזית של הפרק, אבל בינתיים אתמקד בקצרה בכמה מהדמויות האחרות. בגאן, בלורן, בפרד ובוו... טוב, בעצם לא בווסלי. ווסלי משום מה נזנח קצת בפרק הזה, וקשה לדעת על מה הוא חושב. יתכן שזו דרך ההתמודדות שלו עם הכניעה הזו ל"וולפראם והארט" - הסתגרות בעצמו, שמירת הקלפים קרוב לחזה, דיסקרטיות מוחלטת. למעשה, הדבר היחיד שניתן לראות אצל ווסלי הוא ניצני קינאה בנוקס, יד ימינה החדש של פרד. אך מצד שני, ניכר כי ווסלי רועש וגועש בפנים, ואת זה מצליחים להעביר לנו על ידי מילה קצרה. כאשר ספייק מגיע בסוף הפרק, הראשון שמסנן את המילה "ספייק" הוא ווסלי. כנראה שבכל זאת, ווסלי חיכה להתפרצות כזו, כנראה שהשקט ששרר בפנים, רק אצר את המתח שבו הוא שרוי.



את לורן קשה יותר לקרוא בפרק הזה. משעשע במיוחד הקטע שבו גאן מדבר על כך שיקח הרבה זמן עד שלמישהו יהיה נוח ב"וולפראם והארט", אבל רגע אחרי זה רואים את לורן משתעשע לו בטלפון. מאוחר יותר בפרק הוא מדבר על מרי קייט ואשלי. אילו הפרק רק היה מצולם שנתיים לאחר מכן, הוא בטח היה מרכל על טום קרוז וקייטי הולמס. את ההתנהגות שלו ניתן להסביר בשתי דרכים: הראשונה היא בכך שהוא מדחיק את הרוע ששורה במקום, ומנסה לתפוס את הצדדים הטובים יותר של העסקה, הצדדים הנהנתנים. מצד שני, קשה מאוד להאמין שבכך טבוע יסוד ההתנהגות הכל כך שונה שלו. אחרי הכל, הוא ניהל פאב שורץ יצורים עלובים. הוא הגיע מפייליאה שנשלטה על ידי כל כך הרבה גורמים מושחתים. הוא מכיר את השחיתות מבפנים, והוא מכיר אותה טוב. סביר יותר להניח שלורן פשוט התרגל. הוא חי כל כך הרבה זמן בתוך הסחי והרפש, שעוד קצת זבל לא ממש מפריע לו. ואם אפשר גם ליהנות בדרך ולהשיג דייטים עם כל מיני כוכבים וכוכבניות (ואני באמת לא יודע מה לורן מעדיף), אז למה לא?

פרד. זוכרים את הדמות הכי חמודה בתולדות הוורס? אז זהו, שהיא כבר לא כל כך חמודה. פרד כאמור, היא זאת שמסכמת בתחילת הפרק את הכניעה של החבורה לכוחות האופל. ניכר כי יש בה רגשות אשם מסוימים. ניכר כי הכניעה שלה למנעמי המעבדה הכל-יכולה של "וולפראם והארט", מפריעה לה. ועם זאת, גם פרד היתה רוצה להיות כמו אנג'ל, חדורת מוטיבציה, סקפטית פחות, אחת שיכולה לראות את הטוב בכל סיטואציה.

אם אנג'ל מתנהג בנאיביות מסוימת כשהוא חושב ש"וולפראם והארט" לא יפגעו בתום שלו, הרי שפרד מודעת לעובדה ש"וולפראם והארט" אכן יפגעו בה. אבל היא נלחמת בכל העוז כנגד הגורל הקבוע מראש. מצד אחד היא מודה במהלך הפרק ש"This place gets to you", שהמקום עצמו שורץ רע. אולי היא אפילו מביעה ספקנות מסוימת באשר ליכולתה לעמוד בפיתויים שיעמדו בפניה. אבל מצד שני, היא לא מוכנה להיכנע. באחד מהרגעים המצמררים ביותר בפרק, פרד צועקת על הצוות שלה, זה שמנסה למצוא חיסון לוירוס שמאיים להשמיד את תושבי העיר. "אם לא תמצאו מזור למחלה, הרי שמגיע לכם למות". פרד הישנה לעולם לא היתה מוציאה משפט כזה מפיה, וסביר להניח שרוב אלו ששמעו אותה לראשונה, הזדעזעו, בעיקר משום שהם ציפו למשפט כל כך אחר. במקום חיזוק חיובי, פרד מעבירה ביקורת שלילית לגמרי על הקבוצה שעובדת איתה.

כמובן, פרד גם לא ממש מאמינה לאף אחד שעובד במקום המקולל. היא נרתעת מנוקס, למשל, כשהוא מדבר איתה על היחידה המיוחדת לוירוסים. בינתיים, פרד סומכת רק על עצמה ועל החברים הקרובים ביותר שלה. היא לא מרגישה שייכת. אבל האם היא צועקת על הצוות כי היא חושבת שגם בהם יש רוע, או בגלל הרצון לשכנע את עצמה בדברים בהם אנג'ל מאמין כל כך, שהיא אכן נמצאת במקום טוב, במקום שיכול להביא תועלת?

לפעמים גם כשאתה לא שייך, אין לך ברירה. בעצם, המון אנשים מתנהלים כך בחייהם. נמצאים במקום מתוך ההרגל, כי אף אחד לא יקבל אותם בחוץ, ממשיכים מכוח האינרציה. גאן הוא כזה, או ליתר דיוק, גאן חושב שהוא כזה. נכון, בהתחשב בעובדה שהוא גידל קצת שיער בימים שעברו מאז סוף העונה הקודמת, ניתן לומר שהוא הדמות שהתפתחה הכי הרבה בתקופה הזו. אך מצד שני, אין ספק שהוא הדמות שהתפתחה הכי פחות במהלך השנים שקדמו לכך. המזל של גאן הוא, שהוא לפחות מודע למוגבלות שלו. בדיוק בשביל זה נמצאת איב, לאחר שגאן מתנה בפניה את בעיותיו ואת העובדה שאין לו לאן ללכת.

מסתבר שאין כמו "וולפראם והארט" בשביל לפתור בעיות מעין אלו. כל מה שגאן צריך לעבור, הוא טיפול ממכונת ה"תפוז המכני", והנה הוא כמו חדש. גאון משפטי, בטוח בעצמו, מבריק. עילוי אמיתי. האם בכך די, על מנת להפוך את גאן לדמות מעניינת? אני לא חושב. מספיק דמויות בוורס היו מעניינות למרות מחסורים בכישורים כאלה או אחרים. הן היו מעניינות בשל קונפליקטים שיצרו אצלם, בשל האנושיות. גאן, במהלך אחד, הפך להיות מדמות טיפשה ולא מעניינת, לדמות חכמה - אך עדיין לא ממש מעניינת. איב היא זו שמספקת לנו את האבחנה הזו, כשהיא אומרת לקראת סוף הפרק, שגאן הוא היחיד שלא השתמש באלימות. אכן, ההפיכה של גאן לגאון משפטי, חסכה ממנו את הצורך באלימות. אך חבל שלא ניסו ליצור קונפליקט בין הידע הרב שנמצא אצלו, לבין הדרך שבה הבחור התנהל עד עתה.



הפרק, אם כן, מספק לנו תהיות, קצוות פתוחים מהעונה הקודמת, אבל בעיקר שאלה אחת ברורה. השאלה שרק אנג'ל המשוכנע בצדקת דרכו, חסין אליה, בדיוק כפי שהיה חסין ללפיתת המוות של האיש והשם - ספיינקי. למה אנחנו כאן? מדוע נכנענו לפיתוי? וכיצד בדיוק יכול לצאת ממעוז הרשע "וולפראם והארט" קצת טוב?

למזלנו, הפרק גם מספק תשובות בצורת רעיון אחד מרכזי ומרתק. בעונה הקודמת, נאלצו אנג'ל וחבריו להתחבר אל הרשע שבתוכם ולנצח אותו. כך למשל, ג'סמין היתה בתו של קונור. היא היתה זרע הרשע שבתוכו, וקונור הצליח בסופו של דבר להרוג אותה. דוגמה בולטת נוספת היא כמובן, שובו של אנג'ל לתפקיד אנג'לוס כדי לדלות מידע. חזרה אל מקורות הרשע של עצמו, שנועדה על מנת להביס את אותו מקור. ועם זאת, המהלכים האלה לא תמיד הוכחו כמוצלחים. קונור אולי התמודד עם הרשע שבתוכו, אך לאחר מכן הרגיש ריקנות שגרמה לו לאיים ברצח על עשרות קונים תמימים בסופרמרקט. גם מרבית הישגיו של אנג'ל בעונה ההיא, היו בתור אנג'ל, ולא בתור אנג'לוס. לכן, יתכן שאופן ההתמודדות עם הרשע אמור להיות קצת שונה. תיקון קל, שהתקבל מיד כשהצטרפה החבורה ל"וולפראם והארט".

קורבין פרייז הוא מניאק אמיתי. מישהו שמוכן להקריב הכל בשביל האינטרסים הצרים שלו. וזה כולל גם את בנו. הבן שלו, ילד כל-אמריקאי בלונדיני וחמוד הוא פצצת זמן מהלכת, אך רק שני אנשים מודעים לכך. פרייז הוא אחד מהם, שהחליט להציל את עצמו במחיר איום בפצצה ביולוגית על אוכלוסיית לוס אנג'לס כולה. לשני קוראים ספיינקי. הילד הזה גם מייצג את הפרק כולו, ומהווה מטאפורה מתוחכמת לתובנות שאותן אנג'ל וחבריו קולטים במהלך הפרק. זאת שאולי עוזרת לאנג'ל להגדיר את עצמו כטוב למרות שהוא עובד בשירות הרעים.

הנה, קחו ילד קטן ותמים, אחד שלא עשה רע בחייו, וכל אשמתו היא בכך שאביו הוא אדם חסר מצפון, ובאותו ילד קטן נמצא הרוע המוחלט, כלי להשמדה טוטאלית של עיר ואם בארה"ב. כאן נמצאת הדיכוטומיה אותה אנג'ל חיפש, ושאותה הוא הגדיר כשהגיע ל"וולפראם והארט" כבוס הכל יכול. ה"רוע" כישות מוחלטת היא פיקציה, היא לא קיימת. עובדה - הילד אינו רע בעצמו למרות הרוע השורר בתוכו. הרוע היחיד שקיים הוא זה הנמצא בפעולות של האדם שמבצע אותם. לכן, אין שום מניעה לאנג'ל לעבוד בתוך מקום שמגדיר את הרוע המוחלט. כל עוד הפעולות שלו טהורות, וחפות מכל כוונה רעה, הרי שהוא מהווה טוב מוחלט.



את הצד השני של המשוואה, זה שעדיין מאמין ברוע מוחלט, מייצג האוזר, מפקד היחידה המיוחדת של "וולפראם והארט". בעימות הסופי שלו עם אנג'ל, הוא אומר לו "I am pure, I believe in evil". האוזר לא מבין שהרוע והטוב מוגדרים על ידי פעולות האדם המבצע אותם. הוא עדיין מאמין ברוע מוחלט, ובכוח שלו. בכך הוא מסיר מעצמו את האחריות לפעולות שאותן הוא עושה. אחרי הכל - הכל מוצדק בשם האידיאולוגיה, ואם אנו לא אחראים מוחלטים לגורל שלנו, אלא רק קובעים את הצד בו אנו בוחרים, הרי שלא ניתן להאשים אותנו. לפי האוזר, אנג'ל לא אמור להיות שונה ממנו. אחרי הכל, גם אנג'ל בחר ברוע - ב"וולפראם והארט".

באופן הזה, הפרק מתקשר גם לסיומה של "באפי". המאבק האפי של באפי ברוע המוחלט, הרוע הראשוני, וההבסה שלו, הוא שלב אחד בהתפתחות של דמויות הוורס. עם הניצחון על מהות הרוע עצמו, עם הרוע כישות אוטונומית, ניתן עתה להיאבק עם הרוע שנמצא בכל אחד מאיתנו. המאבק לא הסתיים עם הניצחון הגדול ההוא, המאבק ממשיך וימשיך. בדיוק כפי שאנג'ל אומר לפרד רגע לפני שספייק נכנס לתמונה: "We'll work on it. One thing at a time", המאבק לעולם לא מפסיק, הוא חלק מאיתנו, הוא מה שמגדיר אותנו.

וכך, הדמות שמייצגת את התזה הזאת טוב יותר מכל אחד אחר בוורס צצה לה, כדי לתת טוויסט אחרון לאירועי הפרק, ולסכם אותו. ספייק, מי שהיה במשך רוב חייו נציג נאמן של הרוע כישות, ערפד ככל ערפד אחר, וכזה שלקח על עצמו את המטרה לחסל את נציגות הטוב - הקוטלות לדורותיהן. אך ספייק הוא גם האיש שגילה עם הזמן, ולמרות שהוא לא היה חף מאינטרסים אישיים (כמו בעצם כל אחד מאיתנו), שגם בהיותו רע, וגם כאשר כל מה שמפריד בינו לבין מעשים רעים הוא צ'יפ מלאכותי, מעשה ידי אדם, הוא מסוגל לעשות טוב, ויותר מכך - הוא יכול לשאוף לטוב, לשאוף להשגת נשמה, בעקבות מעשה רע אחד שהוא ביצע. האיש שמכיר טוב יותר מכל אחד אחר בחשיבות של המעשים. האיש שניצח את הרוע כישות עצמאית, וגילה את קיומו של הטוב כאלמנט שמורכב מהפעולות של האדם עצמו. Blondie bear בכבודו ובעצמו.