פרק אופייני בסדרות מדע בדיוני מתאר ספינת חלל הנתקעת אי שם במרחבי הגלקסיה. יש תקלה במנוע, לא ניתן לתקן אותו בשום צורה. הדמויות מצויות בסכנת חיים - אין חימום, אין חמצן. בדקות האחרונות הדמויות פותרות את המשבר, מתקנות בדרך נס את המנוע, איש אינו נפגע, והחיים חוזרים למסלולם. זהו גם תיאור מדויק למדי של הפרק "ללא דלק". משעמם ושגרתי, נכון? עלילה כמעט שאין, בוודאי לא מפתיעה או מפותלת. מאחר שזו תוכנית טלוויזיה, די ברור מהתחלה שהמנוע יתוקן ושמל ישרוד (אחרי הכל, הוא עדיין הקפטן ואלו עדיין הספינה והצוות שלו ו"פיירפליי" אינה סדרה כמו "באפי" או "אנג'ל", בהן ניתן להשתעשע עם המוות). אז מה בדיוק הסיפור הגדול פה?

אולם יתכן שלא זאת היתה השאלה. אולי אין זה סיפור על דרך פקחית להתחכם לבעיות טכניות, תיקון ספינה או אפילו נחישות ותושייה. אחרי הכל, לא היה כאן פתרון מבריק שהסתמך על תושייתו של מל, אלא רק פתרון טריוויאלי - החלפת חלק שבור בחלק תקין. כל סיפור אחר מאותו נוסח התמקד במציאת הפתרון לבעיה על ידי הגיבור, בעזרת התכונות המיוחדות של אותו גיבור, אך לא כאן. וזאת מכיוון שעניין תיקון המנוע לא היה הסיפור, אלא רק הדרך להניע אותו. ושוב נשארת, אם כך, השאלה - אז מה כן היה הסיפור?

הפרק נפתח בסרניטי, לבדה במעמקי החלל הדוממים. היא נראית נטושה, כאילו רוח סערה עברה בה ורוקנה אותה מדייריה. לפתע נופלים פניו של מל אל תוך התמונה, נוחתים על רצפת המתכת המרושתת. הקול שנשמע, לעומת זאת, של סוכן מכירות חלקלק, שייך למקום ולזמן אחרים לגמרי. מבחינת הזמן, הפרק אינו מתקדם באופן לינארי וסטנדרטי, אלא מדלג בין שלושה קווי זמן: הווה (פתיחת הפרק), הווה מוקדם (האירועים שהתרחשו מייד לפני סצנת הפתיחה), ואירועים שונים בעברם של מל וסרניטי, השופכים אור על הצטרפותם של אנשיה לצוות. האירועים ממוקמים היטב במרחב: לא משנה באיזה סוג זמן מדובר, הכל מתרחש על גבי סרניטי עצמה, או לפחות בקרבתה המיידית. עם זאת, למרות כל הדילוגים, הפרק אכן עוקב אחרי קו התקדמות אחד ועקבי - לא פתיל הזמן אלא פתיל אחר, רגשי - לכל אורכו.



המסע מתחיל בפניו של מל כשהוא נופל על רצפת שריג הברזל, סובל בעליל ובודד, יודע שהוא חייב להתרומם, ללא מספיק אוויר בריאותיו וכוח בגופו. אור זהוב וחמים בוקע משום מקום וזורח עליו, בניגוד חריף לאור הכחול והקר שסביבו. בקישור חזותי זה אנו עוברים אל הפלאשבק הראשון: האדם הראשון שמל ערך לו היכרות עם סרניטי - זואי. מל מציג זו בפני זו את האדם היחיד שנותר עימו מעברו ואת מי שבחר להיות עתידו, ונראה כמנסה לשכנע את שתיהן לחבב זו את זו למרות עוינות התחלתית. במבט ראשון זואי לא ראתה ולו דבר טוב אחד בסרניטי, יש לה דעות מוצקות משל עצמה, אין לה שום בעיות לציין אותן בקול רם (ובהומור יבש אופייני). ועדיין, בסופו של דבר, היא הולכת בעקבות הקפטן שלה, האדם בו היא בוטחת, ומכוונת את עתידה אל אותו מסלול בו הוא בחר. מל זכה להערכה, כבוד ואמון מהאישה רבת העוצמה הזאת, האדם היחיד מחייו הקודמים שרצה להביא עימו לחיים החדשים שהוא מנסה לבנות, והוא מנסה להסביר לה מהי משמעותה של הגרוטאה החבוטה עבורו: "לא נהיה שוב בשליטת אף אחד, אף פעם. לא משנה לאיזה מרחק תוכל הברית להושיט את זרועה, אנחנו פשוט נתרחק קצת יותר".

ובהווה, מל - כאילו שמע את דברי עצמו מן העבר - מצליח להרים את עצמו מן הרצפה, ידו האחת אוחזת בבטנו המדממת, ידו השניה אוחזת במכשיר כלשהו, ולגרור את עצמו לאורך הספינה. קול צחוק גואה סביבו, מעליו, וזהו הקישור שמוביל אותנו אל ההווה המוקדם יותר, לכל היותר יום לפני תמונת הפתיחה. מה שנגלה לעינינו לא יכול להיות שונה יותר ממנה: כל דיירי סרניטי יושבים בצוותא סביב שולחן אחד, נינוחים, צוחקים, פשוט ביחד, כמו בסוף הפרק "בטוחים". בוק (מכל האנשים) עורר רעמי צחוק אצל כולם, ווש שהגיע אחרון בכל זאת לא הפסיד את הארוחה בזכות אשתו, והצטרף לקבוצה בטבעיות למרות שהפסיד את עוקץ הבדיחה. כולם משתתפים בציון יום הולדתו של סיימון, שמחים עבורו - כולל ג'יין, ששולח ידיים לעוגה לאחר שהפסיק בגסות את סיפורו של סיימון, וריבר שמצטערת שלא הביאה שום מתנה. דבריו של מל לזואי, שנים קודם לכן, מתקיימים בחדר האוכל הקטן בפועל ממש. האידיליה נשברת כשפורצת האש, זואי מאבדת את הכרתה, ומל נוקט בפעולת חירום כדי למנוע מסרניטי להישרף כליל.

בהווה הפתיחה, מל כושל בכיוון המרפאה. אך כאשר דלתות החדר נפתחות, אנחנו שוב בהווה המוקדם יותר, ומל-שאינו-פצוע מסייע להכניס אליו את זואי, לטיפולו של סיימון. למרות הצורך בטיפול במצב החירום בעקבות הפיצוץ, ווש מסרב לעזוב את החדר, מוכן לנטוש כל דבר אחר, ברצונו להיות אך ורק לצד אשתו הפצועה. הוא לא התבונן כלל במל כשזה קרא בשמו פעם אחת, ובפעם השניה אמר מה שנתפס בעיניו כמספיק כדי להסביר הכל - זואי פצועה. מל לא יכול היה להרשות לעצמו לשקוע בחרדה מול מצבה של זואי, מפני שכרגיל היה עליו להתבונן בתמונה הגדולה, להכריח את ווש לנסות ולחפש פתרון, מאחר שלא היה אף אחד אחר שיכול היה לעשות זאת. מל נאלץ להפעיל כוח על ווש, לא בהתפרצות אלימה, אלא בקשיחות שקטה, מסוכנת עד כדי כך שג'יין העומד לצידו נרתע. מל היה חזק מספיק כדי להתווכח עם אדם במצבו של ווש, לעמוד מולו, ולגרום לו לראות מהו הדבר שעליו לעשות. לווש היה מספיק כוח כדי להיענות, וכדי ללכת ולנסות, לעזוב את מיטתה של אשתו האהובה לשם שלומה ובטחונה של הקבוצה כולה.

בקפיצה חדה מופיע פלאשבק נוסף: הצגתו של ווש בפני סרניטי בפעם הראשונה. הכל נראה אז רווי בחדוות התחלה ויש עיסוק בתיאור כשרון הטיסה שלו, בניגוד חריף כל כך למצב הנורא בו הוא מצוי בהווה הפרק. משהו שהתחיל כעבודה טובה ומהנה בספינה שיש בה יכולות תמרון משובחות, הפך לדבר בעל המשמעות הרבה ביותר שיש לו, ומכיל את האדם בעל המשמעות הרבה ביותר בחייו. מערכת היחסים לא החלה בהתאהבות ממבט ראשון, אלא נבנתה בהדרגה, שכן התחושה הראשונה שהיתה לזואי כלפי בעלה היתה "משהו בו מציק לי".

ובמעבר חד לא פחות (לאחר ההפתעה בגילוי ש"המכונאי הגאון" עליו דיבר מל אינו קיילי), הזמן חוזר אל ההווה המוקדם, בו סיימון מזריק אדרנלין לזואי שליבה הפסיק לפעום, ומזנק אל הווה הפתיחה, בו מל הפצוע מבצע אותה פעולה על עצמו (זריקה שנראית בצורה מפורשת, כואבת וישירה, בניגוד לאינארה המסירה פניה בחלחלה בסצינה הקודמת).

העימות השני בין ווש ומל לא היה טעון פחות מהראשון - ווש חסר תקווה, אך מל לעומתו לא עוצר ולו לרגע, נצמד לכל שביב תקווה, לרעיונות המגוחכים ביותר שיכול להעלות בדעתו. עצם החיכוך ביניהם היה למעשה מה שגרם להם לחשוב על רעיון. שאלתו של ווש, נואש, כועס וחסר אונים, "מה אתה מצפה שאעשה?" היתה דרך אנושית כל כך להגיב לחייך הקורסים סביבך. ומל דוחף אותו בנחישות, ללא לאות, בדרך התובענית, הנוקשה והבוגרת ביותר להתמודד עם מצב מעין זה. רק העובדה שהוא לא הפסיק לנסות הביאה בסופו של דבר לפתרון. אבל לווש לא היתה כל דרך לדעת זאת כאשר הלך ובצע את התעלול שבסופו של דבר גרם לספינה אחרת להבחין בסרניטי הנטושה. ובוודאי שלא היה לו שמץ של מושג שזה יעבוד, כאשר הדבר האחרון שעשה לפני שעזב את סרניטי היה לוודא שלמל יש אפשרות לקרוא למעבורות בחזרה. אבל הוא עשה זאת, למרות הכל. וזה עבד.



מל מתקשר עם קיילי בצורה אחרת לגמרי, בניגוד לדרך בה נהג בווש. הוא ניסה לשכנע אותה שהיא יכולה לתקן את הספינה, לבטוח ביכולותיה, הוא דחף אותה אל גבולותיה, עד הרגע בו תפס שהיא באמת אינה יודעת מה לעשות. אז הוא לא דחף יותר, אלא פשוט קיבל זאת כעובדה. חלק המנוע שנשבר היה אותו חלק שקיילי התלוננה עליו גם בפרק הפיילוט וגם ב"שוד הרכבת". היא ניסתה להיות נחמדה לילדתה, לספינה שלה, למנוע אותה מלהישבר, אלא שהם לא היו יכולים להרשות לעצמם חלק חדש, בזמנו, וכעת - ממש כפי שחששה - זה גרם לבעיה. אנו רואים את חדר המכונות, ברצף, בכל אחד משלושת הזמנים: מל בהווה הפתיחה עם החלק המכאני בידו, מל וקיילי ביחד בהווה המוקדם בו היא מראה לו את החלק השבור ואת דרך התיקון, ופלאשבק אל הפעם הראשונה בה היתה קיילי בחדר זה.

נדמה כי גאונותה האמיתית של קיילי אינה בדרך בה מכונות מדברות אליה, אלא יכולתה למצות עונג מכל דבר. בפרק הראשון היא התענגה על התותים של בוק, וכאן היא קיימה יחסי מין ללא כל קשר רגשי עמוק נראה לעין, רק לשם ההנאה שבדבר, למרות שדמויות נשיות "טובות" בטלוויזיה בדרך כלל אינן מקיימות יחסי מין מזדמנים, ובוודאי שהן אינן מתייחסות לכך כאל דבר יומיומי שאין לו שום השפעה על ערכי הדמות וגורלה.

קיילי ומל הוצגו זה לזו בהדרגה - מל שמע קודם כל את גניחותיה, אחר כך את קולה (חסר הפנים, עדיין) המכריז כי מסקנתו של המכונאי היתה שגויה, בעודה מתלבשת, מציינת באורח עובדתי שראתה את הבעיה במנוע בזמן שקיימה יחסי מין עם המכונאי, ורק אז את פניה, עטורים בצמות, כשהיא מצביעה על הבעיה האמיתית. כאשר היא מבקשת ממנו מפתח ברגים, הוא נותן לה אותו ללא היסוס (לאחר ששברה בכוונה חלק מן המנוע של הספינה שלו, ובעודה ממשיכה לחטט בו) - אמונו בה היה מיידי, כמו גם קבלתה שלה את האמון הזה. הם הבינו זה את זו במשפטים בני מילה אחת שאפילו לא נזקקו לסיים. אותה קיילי שרצה לשאול את הוריה אם היא יכולה לעזוב על גבי הסרניטי, קיבלה בתמורה אח גדול, אוהב ומגונן.

האנשים שסביב מל הם כאלה שחולקים את חלומו, לא אנשים בהם הוא משתמש כדי להגיע למטרותיו. הוא אמנם הבוס, אבל הם בונים משהו ביחד. הוא לעולם לא יפטר את קיילי וישכור מישהו אחר במקומה, אפילו אם אי פעם יימצא מכונאי מוכשר ממנה. הוא לא פיטר את המכונאי המקורי בגלל חוסר יכולת, אלא מאחר שאפילו לא ניסה לבצע את עבודתו, שלא היה אכפת לו. לקיילי היה אכפת - ומל יכול היה לראות זאת מהשניה הראשונה. לכן, כאשר היא אמרה שאינה יכולה לתקן את סרניטי, תגובתו היתה שונה לחלוטין.

כאשר ברור למל, בהווה המוקדם, כי אפסה כל תקווה לתקן את המנוע באמצעים שבידיהם, והזמן דוחק בגלל המחסור בחימום ובחמצן, הוא אינו מתעכב בשל הקושי והעצב. הוא נוקט בפעולה. הוא המפקד, והוא המחליט עבור כל חברי הצוות מה עושים עכשיו. הם יעזבו, ארבעה אנשים למעבורת, והוא יישאר עם סרניטי, מלטף אותה ומספר לה שאינו הולך לעזוב אותה. הוא מחלק משימות לפעולה מיידית, נוטל על עצמו את הכנת המעבורת של אינארה, מזכיר את תוקף זמן החוזה שלה עליה, וכשהם נכנסים פנימה, אלו דמויותיהם כשנפגשו לראשונה, בפלאשבק נוסף.

אינארה הוצגה כאדם מכובד ורם-מעלה ביותר, ולפיכך תמיד ריחפה ברקע השאלה מדוע בחרה להיות על גבי ספינת טלאי-על-טלאי כמו סרניטי, כאשר מטרותיה תובעות ספינה טובה יותר מכל זווית אפשרית כמעט - ספינה שתגיע לכוכבים המבוססים יותר לעיתים קרובות יותר, שתוכל להקפיד על לוח הזמנים שלה בצורה הדוקה יותר, שלא תערב אותה, ולו רק מחמת ההקשר, בפעולות בלתי חוקיות. אולי הסיבה שגרמה לה לקום ולהתרוצץ בין הכוכבים היא אותה סיבה שגרמה לה לבחור בסרניטי כדרך לעשות זאת - בחירת ספינה רגילה תגרום להמשך חייה בדיוק באותה דרך בה התנהלו לפני שעזבה. אם באמת רצתה שינוי של ממש, ללכת מעבר לגבולות שלה עצמה, אזי שינוי קיצוני שכזה, הן של מקום והן של חברה, נראה כדרך הבטוחה להשיג זאת. עדיין יש לה המיומנויות, היכולות, החן והעצמה עימם היא מתנהלת בעולם. עם זאת, היא זוכה להיות גבירה עצמאית של המעבורת שלה, מטיסה אותה במו ידיה, בוחרת את לקוחותיה מתוך מבחר גדול יותר. והיא מתערה בין אנשים רבים יותר ומגוונים יותר ממה שנראה כחברה הרגילה שלה, קיילי למשל, ומערכת היחסים המקסימה שלהן. הן נראות כנערות שבאמת ובתמים מחבבות זו את חברתה של זו, והן מעולם לא היו זוכות להיפגש אלמלא עלתה אינארה על ספינה מסוג "פיירפליי".



הרשמיות והזרות בשיחה הראשונה בין אינארה ומל מנוגדת לעומק ההיכרות השוררת ביניהם בזמן ההווה. אמנם גם בהווה לא נעדר המתח מיחסיהם, אך נדמה שהניגודים הרבים ביניהם באים פחות לידי ביטוי, ושניהם השתנו מאז אותה פגישה ראשונה. בהמשך היכרותם, מל עדיין לא מבין אותה, אך נפתח אליה יותר מלכל אדם אחר בצוות. אינארה מתנהגת לחלוטין כבת-בית במעבורת שלה, טייסת מיומנת למרות הרושם הראשוני. כל אחת מרשימת הדרישות המקורית שלה מופרת לפחות אחת לפרק על ידי מל (מלבד מתן שירות לצוות), ולמרות זאת היא אינה מסיימת את החוזה שלה.

אינארה מפצירה בכל כוחה, אך מל מסרב לעזוב את סרניטי. וכשאינארה מטיחה בפניו שהוא אינו מצוי שוב בקרבות העבר, שהוא יכול לעזוב, מל פשוט עונה עם חיוך - "לא יכול". חיוך - ההבעה המזויפת היחידה שהוא יכול להעטות על פניו, אירגון הפנים בתבנית מוכרת שמחזיקה אותם שלא יישברו. כל הרגשות והמחשבות והעמדות הפנים וכל מה שהוא נושא בקרבו, שכבה אחר שכבה, כדי להמשיך (ולהמשיך לטוס) קולפו, וכל מה שנשאר היה הרצון ששמר אותו שם, ממשיך למרות הכל.

למרות הצגת הדמויות ה"וותיקות" יותר, גם מקומם של שלושת הנוסעים שעלו על סיפון סרניטי בפרק הפיילוט לא נפקד. סיפור המסגרת התרחש כולו ביום הולדתו של סיימון. ריבר מצידה מזכירה את התנ"ך של בוק, והתקדמה מאז שניסתה לתקנו ב"קריית ג'יין" - היא לא מתייחסת אליו כאל דפים הכרוכים יחד, או אפילו כאל קבוצת סיפורים בעייתית מבחינה עובדתית, אלא מציינת את המשמעות שיש לספר עבור בוק, למרות שנכשל בניסיונו לממשה. בוק, בעצבות, באמונה ובפחד בהם קרא והתפלל, שוב העלה את התהיות לגבי העבר העלום שלו.

הדמויות נפרדו ממל, כל אחת בדרכה שלה: ווש, המתחכם זריז הלשון, לא מצא מילים והביע את רגשותיו בפעולה אחת אחרונה, המביעה תמיכה בתקוותו של מל. ג'יין, אולי חסר לחלוטין את היכולת להביע רגשות כאלה, פשוט אמר "אז", ופנה לעזוב, לאחר שניסה לעשות כל מה שביכולתו. אינארה ניסתה, כאמור, להתווכח עד הרגע האחרון, והיתה היחידה שעשתה זאת (מלבד מחאה מצד קיילי). האם בשל היותה גבירה מכובדת, רגילה שיש לה את הכוח לגרום לאנשים לעשות מה שהיא רוצה שיעשו, או משום שהיא מבינה פחות את אורח החיים של מל? בכל מקרה, אין פירושו של דבר שרגשותיה כלפיו חזקים מאלה של כמה מהדמויות האחרות, אלא שזוהי דרכה להביע אותם - מלחמה עד הרגע האחרון במקום קבלה. וכמובן, זואי, העמיתה הוותיקה - שפשוט חזרה כדי לקחת אותו.

ולאחר שכולם עוזבים, המעבורות ניתקות, כל אחת לכיוונה היא, ומל עומד בודד ברציף המטען, הוא עובר בחדרי סרניטי, בזה אחר זה, וסוגר דלת אחר דלת מאחוריו, ברצף מהפנט כמעט. הוא אינו מתכוון להשתמש בחליפת החלל שג'יין הכין עבורו. הוא הולך אל הגשר, יושב שם ליד הכפתור האדום הגדול שווש הכין עבורו, מתבונן במסכי הקשר. לא נותר לו דבר לעשות. רק להמתין. לנס או למוות? לא ממש משנה. הוא לא עוזב, בכל מקרה, את סרניטי, את העולם שבנה לעצמו.

ואז מופיעה ספינת-חלל נוספת. וחלק המנוע החסר מצוי עליה. תוך דיון קצר ומתוח, שמבהיר היטב את תנאי החיים הקשים בשולי החלל, חוסר היכולת לתת אמון באף אחד, הצורך לנהל משא ומתן על הצעד הקטן ביותר, גם כאשר החמצן אוזל, מפקד הספינה הזרה מסכים לעזור. מל נושם נשימה עמוקה וברורה של אוויר רענן ותקווה רעננה כאשר המפקד וצוותו עולים על סרניטי עם החלק החסר. ואז מוצא עצמו חסר אונים לחלוטין, תחת איומי אקדח.



הקו הרגשי מוביל הפעם למצב אחר של ידיים מורמות מול אקדח שלוף. אך בניגוד להווה, בפלאשבק שהציג את ג'יין - מל וזואי שלטו לחלוטין במצב. נראה כי היתה זו הפעם הראשונה בה ניסה מישהו לקנות את ג'יין במשהו שאינו (רק) כסף. נראה שזוהי הפעם הראשונה בה הציע מישהו לכבד אותו כאדם, כאילו הוא לא היה רק אגרוף-לכל-המרבה-במחיר. עם זאת, ג'יין לא השתנה כתוצאה מהפגישה עם מל (ועם זואי, התופסת כל מה שמל משליך אליה, מילולית או פיזית). גם אחרי כל מה שקרה ב"קריית ג'יין", הוא עדיין דואג קודם כל לעורו שלו, אבל איפשהו בסדר העדיפויות שלו הוא הצליח להציב משהו מעבר לעור-אישי-פלוס-מזומנים. מתי במהלך חייו היתה לג'יין תקשורת כלשהי עם מישהו שהיה מוכן לדבר איתו כמו מל בסצינה האחרונה ב"קריית ג'יין"? מל ניסה לעזור לו למצוא הגיון כלשהו בדברים, היה שם איתו ובשבילו. אולי מה שאפשר לג'יין להיפתח (בדרך המיוחדת לו) בפני הקפטן היתה העובדה שזה התייחס אליו כך מלכתחילה, שכן נראה שזה מה שמל הציע לו - הפיכה לחבר צוות של ממש, לא רק אקדח-להשכרה. ומסתבר שהיתה לזה משמעות מעבר ל(סכום מסוים של) כסף. מל משמעותי מספיק עבור ג'יין כדי להעמיד פנים שהוא היה חוזר אליו ומנסה להציל אותו כפי שזואי עשתה - וכמה דברים היו גורמים לג'יין להעמיד פנים בקשר למשהו?

ובחזרה בהווה המוקדם, שם האקדח שמאיים גם יורה, ומפקד הספינה הזרה מורה לאנשיו להשתלט על סרניטי. אך תנאי החיים הקשים אינם מותירים את מל בלתי מוכן לתגובה, והוא שולף אקדח מוסתר משל עצמו. מל הופך את הוראותיו של המפקד הזר אחת לאחת, ומכריח אותו ואת אנשיו לעזוב את ספינתו, כמו גם להשאיר את החלק המכאני החיוני מאחוריהם. כעת מתמזגים שני זמני ההווה בפרק, ונסגר מעגל אחד, שכן ההווה המוקדם הגיע כעת, בהתקדמות הזמן שלו, לנקודת תחילת הפרק. מל מתמוטט על רצפת המתכת המרושתת.

אך אנו יודעים כיצד הוא ימשוך עצמו הלאה, יקים עצמו מן הרצפה, באוזניו מהדהדים דבריו שלו עצמו לזואי כאשר הפגיש בינה לבין סרניטי לראשונה, צחוקם של אנשי הצוות שלו ברעות החמימה ביניהם. אנו יודעים כיצד ידרבן עצמו ללכת לאורך הספינה, עובר בחללים יצוקי המשמעות של כל אשר התרחש ונחווה בהם, טביעת ידו בדם על אחד הקירות. מל משתמש בכל מה שהוא יכול, מוצא יתרון גם בדברים הקטנים ביותר, לא נותן לדבר להחליק מבעד לאצבעותיו: הוא זכר היכן מצויות זריקות האדרנלין, זכר את הערת האגב של קיילי לגבי מיקומו המדויק של חלק המנוע השבור וכיצד לחברו, חזר לגשר כדי להשתמש בכפתור של ווש ולקרוא לאחרים. אפילו בהקנטת אינארה על הביטוי "מלווה לא מנשקת ורצה לספר לחבר'ה", הוא מנסה לאחוז במשהו ("אז יש נשיקות?"). כולו עירנות, שימת לב לכל דבר, כל הזמן - כה מלא חיים, כה מכוון למטרה. ידיו רועדות כאשר הוא מרכיב את המנוע ומפעיל אותו מחדש. הוא פתר את הבעיה, הציל את המצב. אך הוא כושל צעד אחד לפני שהוא מגיע אל הכפתור שיקרא לכולם בחזרה.

ניסיונו להסתדר בעצמו, ללא אף אחד מן האחרים, להציל מה שניסה לבנות עבורם כמו גם עבור עצמו, ניסיונו לקרוא להם בחזרה לאחר שהצליח לתקן את הספינה, ויותר מכל, רווחתו והכרת התודה הברורה שלו בהיווכחו בשובם - מזכירה את העימות האחרון בפרק "התהוות 2" של "באפי":

- "וזה הכל, הא? אין נשק... אין חברים... אין תקווה. קחו את הכל... ומה נשאר?"
- "אני".

כאן העולם כולו נדמה כאומר את הדברים הללו למל, והוא מצליח לקום מרצפת המתכת, לתפוס את החרב, לזכות בנס שלו ולתקן את ספינתו האהובה, למנוע מעולמו להישבר, לגרום להכל לעבוד שוב. הוא אמנם עושה זאת לבד, אך למעשה בהשראת מגוון הדרכים בהם חבריו מסייעים בעדו, והמשמעות נוצקת לכך על ידי האנשים שסביבו, אלה שהוא רוצה לראות כשהוא מתעורר. מל מבחין בכך שבזרועו של ווש "יש בעיה" לפני שהוא תופס שהוא תורם לו דם. הוא מתרומם ומרים את ידו כאשר הוא מנסה לוודא שהצוות שלו יהיה לידו כאשר יתעורר. בוק, הרועה, הוא זה העונה במילים לשאלה, מרגיע אותו שהם אכן יהיו שם. מל הצליח להציל את הספינה, עבור כולם, אך חבריו הם אלה שהצילו אותו.



התנועה בין הזמנים זרמה בצורה חלקה לחלוטין: שפיכת אור שונה, שמיעת צליל שונה, מל נכנס לחדר ומה שהצופה רואה הוא קו זמן אחר באותו חדר, מה שמצוי בלב ובזיכרון, מה שהקלט החושי מייצג עבור מל, דרך להביע כיצד עצמים חומריים מקבלים את משמעותם מהזיכרונות המקושרים אליהם ומהאנשים שבהם או סביבם. הצבעים השונים בקווי הזמן השונים, ובסצינות המוכוונות לדמויות מסוימות עזרו לצופה למקם עצמו בזמן, בכל פעם מחדש. הכחול המתכתי הקר בהווה הפתיחה, עם מל הבודד ורק גופה המכאני המת של הספינה שלו סביבו, ללא כל יצור אנושי אחר. הצהוב של חצר סוחר-החלליות, של הצגת הספינה לזואי, של פגישתו הראשונה של ווש עם הגשר, של ג'יין מחליף צדדים - בהיר ועליז, ועם זאת מעורפל מעט, כמו בעד מסך, כבחלום. הירוק הכהה והשליו בפגישתה הראשונה של אינארה עם הספינה. הצבע החם יותר בביקורה הראשון של קיילי על הסיפון. ומעבר לכל, מגוון הצבעים הרגיל בהווה המוקדם, של הצוות המנסה לפתור את הבעיה ולהציל את עצמם ואת חייהם, הולך ונעשה כהה יותר ויותר ככל שחלף הזמן, ובסצינה האחרונה על הסיפון, ממש לפני הפלאשבק האחרון, שוב חוזר לטווח הרגיל, לדרך בה היה בהתחלה. עוד מעגל נסגר.

"היא תהיה איתך עד יום מותך", כך אמר סוכן החלליות למל (כפי שזואי ציינה בעלייתה הראשונה לסיפון). האם זה אומר שמל לא היה מת לבד, כי סרניטי היתה איתו? שגם אם היה מת עם הספינה שלו, שניהם מוותרים ביחד, הוא לא היה עושה זאת לגמרי לבד.

במהלך הפלאשבקים קיבלה ההיכרות בין סרניטי למל (ולכמה דמויות אחרות) יחס שווה לחשיבות ההיכרות של כמה מהדמויות האנושיות. אין זו הפעם הראשונה בה מתייחסים לספינה כאל דמות נוספת בסיפור, בעלת אישיות והעדפות. כאשר מל מדבר על כך שאינו עוזב, הוא אינו אומר "את הספינה", הוא אומר את שמה, "אני לא עוזב את סרניטי", ממש כפי שאדם ידבר על אדם אחר אותו אינו רוצה להשאיר מאחור. קיילי מתייחסת אליה באותה הצורה - מתקשרת איתה, מאוכזבת שהיא לא סיפרה לה מוקדם יותר על הבעיה. אחרי הכל, סרניטי היא המסגרת הגשמית שמאחדת את כל האנשים הללו, שקושרת את חייהם. חלק ממערכות היחסים הרגשיות והאישיות בין הדמויות האנושיות נוצרו בזכות עצם גשמי זה, עצם חומרי בעל משמעות הן חומרית והן רוחנית. דרך השבירה של הספינה ניתן לראות את הבנייה שלה, של הצוות, של עולמם המשותף.

מדע בדיוני, עבורי, היה תמיד על בני אדם. אני אוהבת המצאות של היגיון מדעי, של מציאת תכסיס פקחי להתגבר על חוקי המדע והטבע, לפעמים חוקים שנוצקו לשם הסיפור, אבל לא זאת הסיבה שאני אוהבת את הסיפורים עצמם, אם בספר, סרט או סדרת טלוויזיה. בשבילי, לב העניין הוא הכנסת אנשים למצבים שלא ניתן (או קשה) ליצור בכל צורה אחרת של סיפור, ולהמשיך משם צעד נוסף הלאה. זה בדיוק מה שהיה בפרק הזה - אדם המצוי במצב קשה. הפרק תיאר מצב שבני אדם מתמודדים איתו כל הזמן, אם כי לאו דווקא בחדות הישירה של חיים-או-מוות: מלחמה למען עולם שבנית לעצמך, לדבוק במה שאתה אוהב, לא להרפות, לא לאבד תקווה, לא לוותר. בדרך כלל בחיי היום יום אנחנו לא מתמודדים עם סכנות ממשיות ובלתי-מטאפוריות של חוסר אוויר לנשימה או קיפאון למוות, אבל יש מספיק מקבילות, פחות רצחניות ועדיין מספיק חיוניות לחיינו, כך שהסיפור הזה מאיר בבהירות מצבים שבני אדם צריכים להתמודד איתם כל הזמן. והפרק היה כולו על בני האדם והתהליך הרגשי העובר עליהם.

כשאנחנו רואים את פניו של מל כאשר פגש את סרניטי לראשונה, לא בתיווכו של סוכן מכירות חלקלק, אלא למרות ניסיונותיו של זה האחרון לעניין אותו בספינה אחרת לגמרי. כשאנחנו רואים שמל בחר בסרניטי לגמרי בעצמו, לא מסוגל להתיק ממנה את מבטו, הופך אפילו את נאום המכירות המזויף למילים שישמיע בקרוב בעצמו לזואי (בתחילת הפרק שזה עתה מסתיים, בהידוק נפלא של מבנה). כשמל אינו מסוגל להתיק את מבטו מהיפהפייה שנגלית לעיניו, קשור אליה ממבט ראשון, או אז אפשר לדעת איזה סוג של סיפור גולל הפרק שלפנינו: סיפור אהבה.