המסך המפוצל

האנשים החדשים

מלבד הסכנות האורבות להם באי, נדרשים גיבורי \"אבודים\" להתמודד עם עברם, עם האנשים שניצלו איתם, אבל גם עם החוסר במנהיג

מאת: עידו f. כהן

פורסם: 21-05-2005
19 תגובות
בטלוויזיה האמריקאית יש מספר מוטיבים שחוזרים על עצמם בכל עונה: פרק חג המולד החגיגי בו כל הדמויות שוכחות הכל למען האירוע והפרק הופך דביק ומוזר (וזה תקף גם לחג הכריסמוכה), פרק הקליף-האנגר, המוקצה בדרך כלל לפרקי סוף עונה, בו מועלה קונפליקט גדול שיצטרך להמתין לפיתרון בעונה הבאה, ופרק החלל הסגור, לו מטרה אחת בלבד - ללכוד שתי דמויות או יותר שעוינות זו את זו בתוך חלל סגור ומנוכר שאין ממנו מוצא כדי שיוכלו ללבן יחד את ה"אישוז" שלהן. פארודיה מוצלחת על סוג הפרקים הזה עשו יוצרי "סאות' פארק" טריי פרקר ומאט סטון, ב"That's My Bush" קצרת הימים.

אי שם בשנות השמונים יצא סרט שהפך לקאלט ולפולחן בקהילות מסוימות. הסרט נסב סביב חמישה אנשים: החנון, הפריקית, האתלט, הנסיכה והפושע. ואם ממש בא לכם אז אפשר להכניס את השרת החכם כדמות שישית. הסרט היה "מועדון ארוחת הבוקר" והוא הציג את עולמם הסטריאוטיפי של התיכוניסטים הלכודים במנגנון מערכת החינוך האפור והקודר.

"אבודים", הדרמה החדשה המשודרת ב-Xtra hot היא בערך אותו דבר, רק שבמקום ספריית ביה"ס לכודים גיבורינו על אי בודד. נכון, אי בודד הוא לא בדיוק חלל סגור, אבל הוא בהחלט מנוכר. אל תתנו לנופים המדהימים של רצועות החוף הטרופיות להטעות אתכם, אפילו פוליקר אמר שחופשי זה לגמרי לבד.

ניתן להסתכל על אנשים שחיים על אי בודד כעל ניסוי בסוציולוגיה, בדומה למה שקורה בתוכנית הריאליטי "הישרדות". לא מדובר כאן ברעיון חדש. לזרוק אנשים ממקום מבטחם המערבי הישר אל הפראי (ועדיף שהפראי יהיה גם נטוש) תמיד היווה מבוא לסיפורים בעלי מסר חברתי. החל מ"רובינזון קרוזו" וכלה ב"האיים האבודים", אנשים שנתקעו על אי תמיד נידונו להתחיל חברה מחדש, ולפעמים זה גם היה נגמר כמו ב"בעל זבוב".

אנשים המבינים במדעי מדינה היו טוענים כי התרחיש ב"אבודים" הוא בעצם "המצב הטבעי" של האדם - המצב בו האדם מגן בעיקר על עצמו במובן הבסיסי ביותר. הרבה הוגי דעות דנו בנושא החברה אל מול המצב הטבעי של האדם. אחד מהם, תומס הובס, טען בתוקף כי במצבו הטבעי, האדם הוא רע מיסודו ועקב כך הוא נמצא במלחמת הישרדות תמידית, ועל כן החברה צריכה להתלכד תחת גוף אחד אשר יעניק להם ביטחון ואך ורק ביטחון, זאת על מנת לאפשר לכל אחד להתפתח באופן אישי בסביבה מוגנת. השיטה הזו נכללה בספרו של הובס - "הלוויתן". אחד אחר, ג'ון לוק שמו (כן, בדיוק כמו הדמות ב"סדרה"), האמין שהמצב הטבעי של האדם הוא טוב וכל בני האדם מסוגלים לשתף פעולה, למעט קבוצה מצומצמת של "סוטים" המעמידים בסכנה את מצבו של האדם ולכן על החברה להתלכד כדי לרסן אותם.



הדבר הכי בולט בסצנת הפתיחה של "אבודים" הוא הבלבול וחוסר הארגון של הדברים. זהו אותו "מצב טבעי" עליו דיברו הובס ולוק, שכן גיבורי "אבודים" מוצאים את עצמם בתחילת הסדרה שורדים, לבד, כשכל אחד מהם עסוק בעיקר בעצמו או לפחות בסביבה הקרובה לו ומעט מאוד נעשה בשביל להבין את הנעשה מסביב בתמונה הגדולה. רק לאחר הגעתו של ג'ק, מתחילה מעין התארגנות מאולתרת ודי מיידית.

אבל ג'ק הוא לא מנהיג, הוא לא "הלוויתן" שיאחד את כולם תחת מגזר אחד, ו"אבודים" היא סדרה שמקפידה להדגיש את המחסור בהנהגה אחת. על האי לא תמצאו איזה אנג'ל או באפי שכולם עוקבים אחריו. ג'ק הוא אמנם הדמות שהכי קרובה לדפוס המנהיג, אך במהלך הסדרה יחלקו על דעתו, יאבדו אמון בהנהגתו והוא לא פעם ייזרק הצידה לטובת אחרים.

מה שבעצם קורה הוא התגבשות דינאמית של קבוצה שמתאימה את אופן פעולתה ואת אופי החיים בה בכל פעם מחדש, על פי דפוס מנהיגות אחר. כאן בעצם נכנס מונח נוסף במדעי מדינה, "חוזה מחדש", של פילוסוף צרפתי בשם רוסו. רוסו טען שחברה צריכה לחדש לעיתים תכופות את המנהיגות שלה. מהלך זה נועד לשמור על אינטראקציה בין השלטון לחברה על מנת למנוע דיסוננס - התרחקות בין השליט ושליטיו. אותו "חוזה מחדש" הוא למעשה קיום בחירות, החלפת מנהיגות שמבוצעת אחת לתקופה מסוימת ע"י העם. אז ב"אבודים" אמנם לא מבזבזים את הזמן בהצבעות מיותרות (פה זה לא "הישרדות"), אבל אפשר להסיק שג'ק לא ממש מנהל את העניינים באי.



בדיוק כמו ב"מועדון ארוחת הבוקר" גם כאן הדמויות המככבות מתחלקות לפי הסטריאוטיפ המותאם לה כאשר ג'ק הוא "הגיבור", כפי שסויר נהנה להקניט אותו, ושבעצמו זוכה לתואר "הפושע", ע"י סעיד, שמצידו יזכה לכמה רגעי חרדה בתור "המחבל". לוק יכונה לא פעם "הצייד", ואילו בון ושאנון יכירו זה בזו כ"טמבל" וכ"נסיכה". אותם כינויים סטריאוטיפיים הם רק הכנה להתפתחות הדמויות אל מחוץ לאותם קווי מתאר בסיסיים, בדיוק כמו בסרט. היציאה והתפתחות הדמויות, בליווי התפתחות העלילה הראשית רק מגלים את אחד מעקרונות הברזל על פיו "אבודים" עובדת. אם יש משהו שהסדרה הזו יכולה ללמד על הדמויות שלה, הרי זה ששום דבר אינו כפי שהוא נראה על פני השטח. כל פרק ב"אבודים" מתרכז בעלילה הכללית של המתרחש על האי ובעלילה פרטית של אחד משורדי האי. כל פרק בנוי בעצם מעלילת הווה שמתרחשת על האי ומעלילת עבר, המתאפיינת בסדרה של פלאשבקים לעברה של הדמות המרכזית באותו פרק.

מדובר כאן בתופעה חוזרת. מרבית הפרקים נועדו להראות זוויות ראייה שונות על מה שמתרחש, דרך עיניים שונות בכל פעם. חלק מהפרקים נפתחים בתמונה של עיניים נפקחות, עוד אפקט שנועד להמחיש את רעיון זוויות הראייה של הסדרה. העובדה שלמרבית האירועים בסדרה יש כמה זוויות ראייה שונות מוכיחה לנו שוב שהסדרה לחלוטין אינה מונוטונית ושאפשר לפרש כל דמות בצורה אחרת מהדרך בה שאר עמיתיה עושים זאת.

אותו חוסר בדמות הראשית שהעלילה תיסוב סביבה הוא בעצם סוג של אמצעי עזר להמחשת האמירה החברתית של הסדרה. חילוף המיקוד בדמות ראשית מפרק לפרק, שינוי הפוקוס וההתמקדות הפרטנית בין הפרקים עוזרים לצופה להפנים את עקרון ה"אין גיבור אחד ויחיד לסדרה".

עוד מאפיין שמקשר את באי האי הוא שלכולם יש שלדים בארון, סודות כאלה או אחרים שמתגלים מפרק לפרק, הסדרה מכילה לא מעט טוויסטים בכל הנוגע למה שאנחנו חושבים על גיבורי הסדרה. בדיוק כפי שאחד ממשפטי המפתח של הסדרה טוען, "שום דבר אינו כמו שהוא נראה על פני השטח". לגיבורי הסדרה יש מכנה משותף שהוא בעצם משחק מילים מחוכם: הדמויות לא רק אבודות ותקועות על אי בודד אלא גם "אבודות" בתוך עצמן ותקועות באמצע החיים שלהן. לכל דמות ב"אבודים" יש בעיות משלה וכמו כל אדם אחר גם הם צריכים להתמודד עימן מתישהו, כי מבעיות אי אפשר לברוח. אפילו אם אתה על אי בודד.



השהות על האי מעניקה להם התחלה חדשה תוך כדי מתן זווית ראייה חדשה לתוך ה"עצמי" של כל דמות. כל סיפור אישי הראה את הצורך לעצור את חיי אותה הדמות בנקודה בה היא עמדה, להיפטר בבת אחת מהמטענים אותה נשאה עימה ולהתחיל מחדש, והאי הוא זה שמספק לכולם את אותה התחלה.

במילים אחרות, הניצולים שצלחו את התרסקות המטוס, נמצאים כעת בעיצומה של משימה קשה לא פחות מהישרדות על האי: בניית חברה חדשה, מתפקדת, תקנית והכי חשוב - חיה. כי כרגע, חיים חדשים זה הדבר שהגיבורים זקוקים לו - היכולת לפתוח דף חדש, ולהפוך לאנשים חדשים.





"אבודים", מוצאי שבת בשעה 21:00 ב-Xtra HOT.


באשר אבדנו