ויזיני: "כך שברור שאיני יכול לבחור ביין שלפניך"
באטר-קאפ: "ולחשוב שכל הזמן הזה זו הגביע שלך היתה המורעלת"
הקהל: "ונדמה שחלפה רק שניה..."







אלו היו שלושה ימי כנס מופרעים לחלוטין. רוב הזמן, בצורה חיובית. כנס שהיה עמוס באירועים הקשורים לבאפי, אבל עסק גם בענייני גיבורים, דרקונים, יין, הארי פוטר, מסעות בין כוכבים, פילקים, שרי טבעות למיניהן, אהבת אמת ואיזה מחזמר אחד. או שניים.

פעם היו כנסי המד"ב והפנטזיה הללו עוסקים ב... ובכן, מדע בדיוני ופנטזיה. עם קצת באפי on the top. "עולמות 2005" ייזכר כנראה בעיקר ככנס הזה על באפי, שהיו בו גם אירועי מד"ב שאינם קשורים לבאפי. לפחות בזיכרון שלי.

ההרצאות
ההרצאות שאני נכחתי בהן עסקו בעיקר בענייני הקוטלת. זה התחיל עם ההרצאה של שירי ישועה על אוז כמודל המושלם לחבר האידיאלי, בה גילינו שנמצא האדם שלא אוהב את אוז. ולמרות זאת, הוא עדיין נשאר בחיים. לאחר מכן הרצתה לנו נורית הוראק על ה-PTB, ועשתה את זה בצורה מעניינת למדי, בליווי קטעים שנבחרו בקפידה מתוך פרקים של "באפי" ו"אנג'ל".

מאוחר יותר נכחתי בפאנל בהשתתפות ארבעת אנשי המסמ"צ - רותם, נורית, זלפה ואסף - שדנו בשאלות שונות הנוגעות לדמות הגיבור ביצירותיו של ג'וס ווידון. ארבעת חברי הפאנל ניסו לענות על שאלות שונות, כמו מהו בעצם גיבור? האם גם מי שנאבק במחלה קשה הוא גיבור? האם כדי להיות גיבור צריך לעזור לאחרים? להקריב מעצמך? מה ההבדל בין אנג'ל שמוגדר כ-Champion לבאפי שמוגדרת כ-Hero?

את הרצאות היום השני פתח אסף רזון בפיתוח מודל הגיבור של ג'וזף קמפבל. היה מעניין לראות איך רוב יצירות הפנטזיה שאנחנו מכירים ("המטריקס", "מלחמת הכוכבים", וכמובן "באפי") מתיישבות היטב לפי מודל זה. הסרט המשעשע "ג'ורג' לוקאס מאוהב" שולב במהלך ההרצאה המרתקת הזאת.

שירי ישועה עברה לדבר על דמות הזונה ב"פיירפליי" ועל ההבדלים בין Whore ל-Companion. היא הראתה בצורה מעניינת את ההבדלים בין היחס למלווה, כשמצד אחד היא מוצגת כאשת חברה נערצת ומצד שני - אישה שמוכרת את גופה תמורת כסף.




ביום השלישי ניסיתי לדגום שתי הרצאות הקשורות להארי פוטר. הראשונה, על משמעות הבתים בהוגוורטס, היתה יכולה להיות מעניינת, אלמלא ניתן בה דגש בעיקר על שאלות מעצבנות מהקהל ודיונים חשובים בנוגע לשאלות הרות גורל כגון האם פרט מסוים הוזכר רק בספר הרביעי או כבר בראשון. ההרצאה השנייה היתה עמוסה ב-SVP והציגה כל מיני סלאשים חביבים על קהיליית חובבי הפאן-פיקס בעולם ההארי פוטר. ההרצאה הועברה בנימה משועשעת ועם הרבה הערות ביניים של הקהל, AKA שלמקו.

הסרטים
האיש בשחור: "שלום ויזיני"
ויזיני: "?More wine"
הדרקון (בכלל מסרט אחר): "?Wine not"

לא ברור מה היה יותר הזוי, ההלצה המופלאה הזאת בין דרקון אחד לחברו, שהיתה, ללא שום צל של ספק, שיאה של הקרנת הסרט הנערץ "מעוף הדרקונים" (הסרט הכי ראוי למיסטונג מאז DMP. אולי בכנס הבא. כמה חבל שזכינו לחזות בגירסת וידאו של הסרט. לפחות חסכו מאיתנו את הפסקת הסרט באמצעו בחסות הערוץ הראשון), או אולי דווקא ההקרנה של "הנסיכה הקסומה", שהיתה חוויה קסומה בפני עצמה, בעיקר כי היא לוותה בשני אפקטים מיוחדים עיקריים: הראשון - חלק מהקהל שציטט את כל כולו של הסרט בעל פה (אותו חלק יישאר בעילום שם). והשני - קיצוץ החלקים היותר טובים מהסרט, בצורה שרירותית. יכול להיות שמישהו עמד בעמדת הקונטרול וזעק למקרין אחת לכמה דקות "Skip to the end"?




חלק מהקהל, כאמור, ציטט בעל פה את כל הסרט, בעוד החלק השני של הקהל היה חצוי בדעתו. מצד אחד היה את ההוא שביקש מהמצטטים לשתוק. ומצד שני היו את אלה שרצו לצטט, אך זכרו רק את הקטעים היותר מוכרים.

המתרגמת של הסרט, נורית יהודאי, שכנראה היתה בת 11 כשתרגמה את הסרט, או שסתם לא הרגישה טוב, החליטה לקרוא לויזיני "וינציני", להמפרדינק "הומפרדינג", ובכלל לתרגם הכל בשפה ארכאית או סתם בצורה תלושה לחלוטין. ממש "על כוסיותך, אהבלה - אנטרפרייז"


ההפקות
אבל אין ספק שגולת הכותרת של הכנס היו שלוש הפקות ה"באפי" שבו. המיסטינג, הסלון והמחזמר. פעמיים.

ההקרנה הפעילה של המחזמר / מאת "יעל מבקרת בעולמות"

You're not ready for the world outside
"זהירות! מימין!" זעק ה-Watcher שלי.
התחמקתי באלגנטיות ממפגש עם פוסטר גדול שהיה תלוי על הקיר. הפעם זה היה קרוב. ה-Watcher שלי הסתכל ימינה ושמאלה ואמר:
"אנחנו לגמרי מוקפים, אז תיזהרי, בסדר? את עדיין לא מוכנה לכל זה!"
"אני בסדר. אל תדאג, אני אשמור על עצמי!"
ברק נראה כאילו הוא זקוק לכוס תה מרגיעה.
"יש כאן ספוילרים עד הסוף", הוא מלמל שוב, מנגב את משקפי השמש שלו בחולצה. "חבל שאני לא יכול לתת לך יד ולהוביל אותך".
"אני אשמור על עצמי", אמרתי, ומשהו גרם לי לטפוח לו על הכתף טפיחות קצובות לעידוד.



עונה 1, פרק 1
לפני שנה וחצי, כמה ימים אחרי כנס Icon 2003 שהתקיים בסוכות, יצא לי לפגוש את ברק. הוא זהר באור משונה, קיפץ מעלה מטה, וחיבק אותי בהתרגשות.

"תגיד, הכל בסדר?" שאלתי, מנסה להתאושש מהחיבוק. התשובה שלו כללה את המילים "באפי", "מחזמר", "עידן", "הפתעה", ו"ספייק כבר לא מקרטון" בכל מיני צירופים. התגובה הנפשית שלי הפתיעה אותי: חשתי קינאה. כבר כמה שנים שאני שומעת על "באפי" ועל המחזמר אבל לא ראיתי ולו פרק אחד מהסדרה. אני לא זוכרת מי הציע קודם, אבל לא עבר הרבה זמן וכבר פגשתי את אנג'ל (דבר שגרם לי להרגיש מאוד מתקדמת ומבינה בענייני באפי).

ברק ואני החלטנו לראות את הסדרה מההתחלה ועד הסוף, כשהמטרה שלנו היתה "לשנה הבאה למחזמר בבטחה". האמת? לא בדיוק הצלחנו לעמוד במטרה, כי אחרי שנה של מפגשים שבועיים בימי שלישי (אכן, It must be Tuesday) עם קצת חיזוקים בימי שישי ובשביתות של חברת חשמל הגענו רק לאמצע עונה ארבע.

"זה בסדר, יש לי סבלנות" אמרתי, בעודי צופה בברק חוזר זורח מעוד כנס. "אז... שלושה פרקים ברצף, then?"

ואז איכשהו כמעט בלי להרגיש הסתיימה לה העונה החמישית. ולמרות פסק הזמן הקצר שלקחנו כדי להתאבל על מותה של הקוטלת, המשכנו ישירות לעונה שש. פרק ועוד פרק ו... פתאום זה קרה. המחזמר היה הבא בתור. לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי איך להתנהג. התרגשתי, פחדתי, רציתי, אבל התביישתי. הרגשתי כמו נערה שמנסה לדחות את "הפעם הראשונה", למרות שהיא כבר רוצה, כי זה קצת מפחיד. זה המחזמר!

"יהיה בסדר", ברק נתן לי יד. זה היה יום שישי בערב. "טוב", אמרתי. אבל ליתר בטחון ראינו קודם פרק של "אנג'ל", כדי להתחמם קצת.

"זה בסדר, מותר לבכות כשרואים באפי" (ברק דיקמן)

אולי כאן המקום להסביר שהסדרה "פועלת" עלי מאוד חזק. מעבר להיותה מצחיקה ושנונה יש לא מעט פרקים בהם שערי סומר מרוב התרגשות, ואני מוצאת את עצמי (בעיקר בסיומם) בוכה, אבל לא מסוג הבכי שבוכים בפרסומת לפלאפון, או בג'ינגל בחירות, זה בכי שמגיע מאיזה מקום בפנים, מתוך הזדהות מאוד עמוקה עם הדמויות ועם מה שקורה להן. אין מה לומר - הסדרה הזאת נוגעת בי. וכך גם פרק המחזמר. הפרק בו כולם פותחים את הלב וחושפים את סודותיהם היה בשבילי חזק ומרגש והוא עדיין מהדהד בתוכי. המוסיקה (שכרגע מתנגנת ברקע) היתה בשמיעה ראשונה מיוחדת, מעניינת, ובעיקר - הכי לא באנאלית שיש, ולראות את כל החבר'ה שרים ורוקדים היה בשבילי ממש מהפנט (הם מדהימים השחקנים). למרות שזה פרק של חמישים דקות, הרגשתי כאילו הוא עבר במהירות. בנשימה אחת. אחרי הפעם הראשונה נפגשנו עוד פעמיים לראות את המחזמר - גם כי התחלתי להתמכר וגם כדי שאהיה מוכנה יותר להקרנה הפעילה של המחזמר בכנס.

ואז הגיע היום לו חיכינו...

Showtime!
זה קרה ביום שלישי. 22:50. ב-20 דקות איחור שרק הגבירו את המתח. האווירה באולם היתה די מהממת. התרגשות, שריקות, שיחות אחרונות של לפני, צחוקים ומחיאות כפיים. כולנו חיכינו שהמחזמר יתחיל.

"ברק, תראה, שם! זה ספייק! יו זה ספייק!"

בתחרות ה-look alike זוכה עידן. ספייק, שמגולם זו הפעם השלישית על ידי עידן, נראה כמו ספייק, הולך כמו ספייק, מחייך כמו ספייק, ובג'וס ווידון - הוא גם חמוד כמו ספייק. מה שהכי הרשים אותי זה שהספייק של עידן לא היה ספייק של עונה ארבע או חמש, ואפילו לא ספייק של עונה שש פרק שש. זה היה ספייק של פרק המחזמר. בכל רמ"ח איבריו וחיוכי ה"מממ" שלו.

מי שמאוד הרשימה אותי היתה עפרה שגילמה את באפי. עפרה היא שחורת שיער, וקשה לומר שהיא נראית כמו הקוטלת, אבל להרגשתי לכל אורך המחזמר היא היתה לגמרי "in character". היה לה את המבט המזוגג של באפי, והרגשתי את הכעס והייאוש שהדמות נושאת בתוכה. את כל זה היא הצליחה להעביר בזמן שהיא רוקדת נהדר. גם דומה מאוד למה שהוקרן מאחוריה, וגם פשוט טוב. אני חייבת לציין במיוחד את הביצוע המרשים של ההילוך האיטי בקטע עם ג'יילס ואת ההברקה של השימוש בכמה באניז כ"חמור" האימונים של באפי.

נהניתי לראות את הקטע של אניה וזנדר (דנה ותומר). שניהם היו טובים, קלילים כרקדנים ומתואמים, בקטע לא פשוט לריקוד (ועוד עם נעלי באניז!). השד בגילומו של יוני היה בעל נוכחות בימתית חזקה. רחלי הצליחה לדייק בשפת הגוף של טארה. עדי רקדה כמו דון והבעות הפנים שלה היו דוניות למשעי. ובאופן כללי המחזמר תיקתק. כמו הפרק, גם ההקרנה הפעילה עברה עלי במהירות רבה.



הצחיק אותי במיוחד:
1. באפי מחסלת את פרינס צ'ארמינג (ניר), אותו היא מצילה שניות קודם לכן. Whatever.

2. הבעת ההפתעה המעולה שהפקח (שוב ניר) עטה על פניו למראה ההופעה של ברז כיבוי האש האדום, במקביל לשורה the hydrant wasn't there היתה מעולה מבחינת ביצוע ותזמון.

3. ספייק תופס את באפי שניה לפני שהיא עולה בלהבות, שולף מסרק ומעצב לה את התסרוקת.

אהבתי גם את החזיות המעופפות של ווילו וטארה (שהתעופפו מעבר לקיר הצנזורה של סטאר וורלד). הן היו מפתיעות וגרמו לשאגות צחוק מצד הקהל שהמשיך להתעסק איתן עד סוף ההקרנה (אחת מהן אף פגעה בספייק. לעידן שלום). גם הריקוד המשותף של אנג'ל (דור), סוויט (יוני) וזאנדר (תומר) היה חינני. דרך טובה לפרוק את הסצנה מהדרמטיות שבה.

הדגש על הבאניז היה קצת תמוה בעיני, ושיר ה"קאסט שני הוא לא משני" לא ממש דיבר אלי, ובכל זאת היה נחמד הקטע בו מתגלה שדון גנבה לחן הבאני את החולצה. קטע הריקוד הקולקטיבי-קרנבלי היה מרענן ומשעשע מאוד וקצת ניער אותנו מהדרמטיות של בפרק, שאין מה לעשות - ממשיכה להיות שם גם אם לוקחים את הכל לכיוון פארודי.

אהבתי מאוד את הסוף המפתיע (טוויסט על טוויסט!) בו ספייק ואנג'ל מתנשקים. ממש מתנשקים! אני יכולה רק לומר שאני מקווה שזה לא ספוילר לעונות הבאות. It's all kinda romantic אבל נראה לי ש"באפי" תסתדר גם בלי הטוויסט הזה.



אז לאן באמת הולכים מכאן? מבחינת המחזמר - אני מצפה לסוכות. אני כבר רואה את עצמי עומדת על הבמה מתנשקת עם איזה באני...

מבחינת הסדרה - חלק ממני רוצה לדעת מה יקרה בהמשך, וחלק ממני מהסס להתקדם הלאה. נדמה לי שאנו על סף פרידות ושינויים ואני לא יודעת אם אני מוכנה לזה עדיין. מה גם שאני מתחילה לראות את הסוף וקשה לי לדמיין את החיים שלי בלי באפי בימי שלישי. אז, מה אתה אומר ברק - נראה את המחזמר הערב בפעם הרביעית?


הסלון של אנדרו / מאת "Idanyd"

היום השני של הכנס הביא עימו את ההפקה השנייה של שגרירות סאנידייל בישראל - "הסלון של אנדרו", תוכנית אירוח בהגשתו של לא אחר מאשר האח של טאקר, ישירות מהסלון שלו (ממש כמו שנרמז מהכותרת).

אנדרו גולם על-ידי ישי, שאחרי שלקח את זאנדר במחזמר לפני שנה לכיוון הכי גיי שאפשר, במגבלות התסריט, התקדם הלאה, לשחק את האדם שהמילה "גיי" הכי תפורה עליו בבאפיוורס. ישי נושא בכליו הרבה יותר בטחון עצמי משאותו מפריח קופים מעופפים הראה אי-פעם מעל המסך הקטן, ומביא לדמותו של אנדרו קווים מאוד אוחצ'יים. בכלל, אנדרו של ישי הוא הרבה יותר הומו, והרבה פחות בהכחשה.

זוג האורחים הראשונים של אנדרו היו שתי חברות - ספאפית וסטאר-קרוס לאברית (האחת מעדיפה את ספייק ובאפי כזוג, ואילו השנייה רואה את באפי דווקא כבת זוגו של הערפד המהורהר-תמידית אנג'ל, בהתאמה). הן הוזמנו לתוכנית כדי לדבר על איך הן מצליחות להישאר חברות למרות הבאר הפעורה בין תפיסות העולם שלהן. כצפוי, השיחה הפכה מהר מאוד לויכוח סוער ודי אלים בנוגע לבן הזוג הראוי לבאפי, ולולא התערב המאבטח של התוכנית, הוא היה מסתיים בבחורה אחת שתעריץ את באפי מלמטה, איפה שאפשר להריח את הפרחים.

המערכון יכול היה להיות נדוש וסתמי, לולא הכתיבה המצוינת והמשחק המעולה שהפגינו זוג המעריצות (דנה כספאפית, ורותם-ליה כסטאר-קרוס לאברית). חילופי מהלומות מילוליות מהירים, עלבונות, הטחות אשמה והוכחות לכך שכל אחת מהן צודקת עברו כפינג-פונג בין שתיהן, והפכו את המערכון לאחד המצחיקים ביותר שיצא לי לראות.

האורחת הבאה היתה ש', שבימים כתיקונם משמשת כעורכת בדימוס של שער באפי כאן במסמ"צ. ש' דיברה על ההתמכרות שלה ל"באפי" ועל התחליפים שהיא מצאה לה לאחר סיומה. הנושא הדי-לעוס ומספר בעיות טכניות הפכו את המערכון לחלש לטעמי, אך למרות זאת לא נעלמו בו פנינים כמו הרצאתה הספונטנית של ש' על פאנפיקים, והפארודיה המצוינת על "מכושפות", בכיכובן של איילת, חן וקרן, והופעת אורח של עוד עורך בדימוס של שער באפי.




אורחת אחרונה חביבה היתה תמר, מעריצה של הסב"ט (ספייק בגודל טבעי) מההקרנה הפעילה הראשונה של המחזמר. הסב"ט היה כוכב גדול בזמנו, לפני שהוחלף ע"י דמות פלקטית אחרת וכוכבו הועם. אך, מסתבר שלמרות קיומו של הסגחס"א (ספייק גמלוני וחסר סקס-אפיל), גרעין המעריצים של הסב"ט נשאר בעינו, ומועדון המעריצים שלו חי וקיים עד היום.

תמר מאוד שכנעה כנערה בת 15 שמנהלת מועדון מעריצים של פיסת קרטון, אך המערכון באמת תפס תאוצה כשברק, מנהל המסמ"צ בכבודו ובעצמו, העלה את הסב"ט לבמה על-תקן שותפו הממורמר לדירה, כהפתעה למעריצה. תגובה מהקהל לא איחרה לבוא, ומישהי שישבה כמה כסאות לידי החלה למחות נמרצות. להפתעתי, גיליתי שזו לא אחרת ממטר, אותה נערה שהקהל הפריע לה לישון במחזמר הראשון, ושנתלתה על רגלו של הסגחס"א במחזמר השני. מטר קמה ממקומה במחאה, עלתה לבמה תוך כדי העלאת האשמות כלפי הסב"ט, כאילו הוא אבי ילדה, והחלה בויכוח סוער עם תמר, בת התשחורת. אני לא אקח צדדים בויכוח הזה, אבל אני כן מוכן להודות שהדמיון בין הסב"ט לסב"טון הוא מדהים מכדי להתעלם ממנו.

בנוסף למערכונים האלו, זכינו לראות גם כמה מערכונים ללא אורחים באולפן, שנפלו באיכותם מאלו עליהם פירטתי. ראינו קליפ לשיר שהושמט מהמחזמר, שהיה חביב; שמענו ראיון עם הרמוני, אופס, הרמיוני מהארי פוטר, וצפינו בראיון מוקלט עם באפי מזוקנת למדי (שלמקו GRAS בהומאז' לווילסון מ"שפץ ביתך"), שנעשה ברומא, והיה מורכב משאלות ששאל אנדרו וקטעי קול של באפי האמיתית משלל עונות הסדרה.

בסופו של דבר, מדובר בהופעה טובה מאוד. היא היתה מצחיקה, מלאה ברפרנסים וממתקים לחובבי הסדרה ובשורות שיישמרו לציטוט עתידי ("היא לא זרקה, היא הניחה!"). לצערי, בעיות טכניות תמיד הולכות יד ביד עם הפקות שכאלה בסינמטק, וחבל. אם המערכונים היו טיפה יותר מהודקים, זה היה יכול רק לעזור, אבל זה לא מבטל את העובדה שמדובר בהפקה מקסימה, שאני מקווה שתהווה את הסנונית הראשונה בלהקה של הפקות דומות בעתיד.

Doublemeat: Mystery Science Theater / מאת "BS"

ציצים!

אהם, סליחה, זה לא יקרה עוד פעם. אבל כשמבקשים ממני לכתוב קצת על המיסטינג של Doublemeat Palace, אי אפשר להאשים אותי על כך שזו המילה הראשונה שעולה לי לראש. עכשיו, אם אין לכם מושג על מה אני מדבר, יש שתי אפשרויות. הראשונה היא שלא הייתם במיסטינג. השנייה היא שאתם לא יודעים מה זה מיסטינג. נתחיל מהבעיה החמורה יותר.

מיסטינג: (1) מבוסס על התוכנית Mystery Science Theater, בה נהגו להשפיל עד עפר סרטי מד"ב זולים. לבצע מיסטינג משמעו לצפות בסרט או תוכנית טלוויזיה מסוימת, תוך כדי השמעת הערות שנונות למחצה. (2) כיסוי בערפל, אבל זה לא קשור.

רצה הגורל, ומספר אנשים משגרירות סאנידייל בישראל החליטו כי גם להם מגיע מיסטינג. לצורך העניין הם בחרו את הפרק הגרוע ביותר (כן, גרוע, לא סתם לא-מובן, גרוע) שהיה לבאפי להציע - Doublemeat Palace. אני יכול רק לשער שהפעולה הזו נעשתה מתוך הנחה שמספר הערות ציניות ובדיחות-ציצים יוכלו להציל את הפרק האיום והנורא הזה, בו באפי מחליטה להגיש המבורגרים למחייתה, ומגלה כי יש זוועות נוספות במסעדות מזון-מהיר מלבד לחמניות כשרות-לפסח. הם טעו. שום דבר לא יכול להציל את הפרק האיום והנורא הזה. בצפייה שנייה, גיליתי בו כמה עשרות דברים חדשים שאני לא-סובל. ההערות הציניות, לעומת זאת, היו מוצלחות במיוחד.

אני חייב להודות, אין לי לגמרי מושג למי אני צריך להודות על התוצאה המוצלחת. אני יודע ששיר בן-אור הפיקה את האירוע, ושחן ברקן, עידן דקל ואסף רזון הם אלה שהתנדבו לעלות על הבמה ולראות את הפרק מאוד, מאוד מקרוב (מי אמר ציצים?). בלי לסתום את הפה, חס וחלילה. אבל כל מי שמעורב, אפילו בצורה הקלושה ביותר, צריך לראות את עצמו כמקבל טפיחה עצבנית על השכם.

המיסטינג היה מורכב מבדיחות מכל הסוגים והמינים. היה שם הומור נמוך (לא, אני לא הולך להגיד את זה עוד פעם, אבל מדובר בשם של איבר נשי), הערות ציניות אכזריות ("8 שעות ועוד 8 שעות זה... הרבה מאוד שעות!", אומרת באפי, וזוכה ל- "16, מותק, 16" מעידן דקל, בתגובה), בדיחות קרש משעשעות ("כשאני אגדל אני אהיה מפתח שבדי", מדובב אסף רזון את דון), דיונים פילוסופיים כבדי משקל (הניסיונות של חן להסביר מה לא בסדר בקטע המערב את ספייק, באפי, ואוסף מוזר של תנועות מחזוריות), רפרנסים מתוחכמים יותר או פחות ("מה הסיפור עם מני המנהל?!"), ליטופי אגו לשחקנים ולדמויות (ספייק תוהה מאיזו זווית עצמות הלחיים שלו נראות טוב יותר) ושאר ירקות (כמו דברים שגורמים לך להגיד "המם"...).

לא הכל עבד בצורה מושלמת על כולם, אבל כמעט כל משפט פגע בחלק מסוים בקהל, וגרם לו להתפקע מצחוק. נכון, אי אפשר למצוא חן בעיני כולם - אבל המיסטינג לפרק (המזעזע, הנוראי, וכו', וכו') הזה התקרב לכך. ועל כך מגיעות מחיאות כפיים לקבוצה לא מבוטלת של אנשים.




התקלות / מאת "פרקליטו של וולדמורט"
בנימה קצת שונה, כמה מילים על בעיות הארגון בכנס. חשוב לציין אותן כיוון שמדובר בבעיה שלא היתה קיימת בכנסים קודמים, או לפחות לא במידה כזו, וחשוב לנסות למנוע השנות מקרים כאלה בעתיד. אמנם זה כנס חובבים, אבל לא הכול צריך להיות כל כך חובבני.

לאורך כל הכנס היה נראה כאילו לא הושקעה מספיק מחשבה מראש בתכנון שיבוץ האירועים, בדיקת איכות הציוד והתכנים המוקרנים, ודברים בסיסיים אחרים כמו לדעת שאם יש 377 מקומות באולם למשל, אז אי אפשר למכור חמש מאות כרטיסים ולתת לאנשים לשבת במעברים (כי אם חנונים של בבילון 5 ירצו לשרוף את האולם בו יושבים באפיונרים אז אנשים ירמסו...).

כל מיקרופון שמסרב לעבוד, כל סרט שנתקע, כל הקרנה נוספת עם רגש (בגלל הסיבה הנ"ל), מעכבת את האירוע שאחריו שמעכב את האירוע שאחריו שמזיז את האירוע השלישי מהסינמטק לאשכול פיס ואת האירוע ההוא מאשכול פיס לסינמטק לשעה אחרת, מבטל את האירוע האחרון מפאת חוסר זמן, ובסופו של דבר משנה את כל התכנייה. למי שסתם הגיע לסינמטק ליהנות ללא הפרעת גורם הזמן זהו במקרה הטוב מטרד קטן. אבל למי שהזיז משמרת בעבודה, הגיע מרחוק, סומך על תחבורה ציבורית לשם חזרה הביתה מתל אביב וכו' זה יכול להרוס את כל חווית הכנס.

בנוסף, כל השינויים הנ"ל פורסמו בשלטים שפוזרו באיזור הכנס, אך לא עודכן דבר באתר הכנס או בפורום שלו. אפילו לא כשהיה מדובר בשינויים שידעו עליהם יום מראש! כך שהרבה אנשים הגיעו לחינם לאירועים שבוטלו או הוזזו לשעות לא סבירות, ונאלצו לחזור הביתה מאוכזבים, דבר שהיה ניתן למנוע עם פרסום נכון של השינויים גם לאלה שנמצאים בבית.

תקלות טכניות ובעיות מעכבות הן דבר שלא תמיד אפשר לחזות מראש, אבל בטח לא בכמות כזו. בואו ניקח סתם לדוגמא את הסרט "אקסקליבר", אשר בתכניה רשום כסרט שאורכו 135 דקות (נטו), אז למה לשבץ אותו בסלוט של שעתיים? עד שהקהל נכנס ועד שמתחילים בהקרנה עוברות לפחות כמה דקות, נהוג גם לתת מרווח זמן לעיכובים קטנים, וזמן לצאת מהסרט ולעבור לאירוע הבא. כך קרה שהסרט (שגם ככה התחיל מאוחר בגלל עיכובים באירועים לפניו) עיכב בעצמו בעוד חצי שעה את אירועי היום. מה שהיה יכול להימנע עם שיבוץ יותר מחושב.

התורים לכל האירועים המרכזיים הם סיוט. אנשים נדחקים למעבר מדרגות צר, דוחפים, צפופים ומזיעים, בכל פעם לפחות למשך חצי שעה בגלל העיכובים. מוריד מאוד מההנאה.

לא הייתי נוכח בכל הסרטים והפרקים אבל רוב מה שלא הוקרן מדיוידי היה באיכות בינונית ומטה. "מעוף הדרקונים" הוקרן עם פסים אלכסוניים על כל המסך. עותקי ה-35 מ"מ של "אקסקליבר" ושל "הנסיכה הקסומה" אינם ראויים להקרנה בכלל. מה שבקלות היה אפשר לבדוק מראש ולדאוג לעותק דיוידי. ההנאה שבציטוט ההמוני, הקאלט והאווירה התעלו על הרצידות, השלג במסך, והעדר קטעים שלמים חשובים מהעלילה, אבל אם היה זה כל סרט אחר כבר מזמן היה הקהל צועד החוצה ומבקש את הכסף חזרה. ויתכן שחלקם עשו זאת.

בסופו של דבר הבלגן הנוצר מביא להקטנת כמות האנשים באירועים השונים, מה שמביא להפסדים כלכליים וחבל, הרי כולנו מרוויחים מזה.


לסיכום
כאמור, אלו היו שלושה ימי כנס מופרעים לחלוטין, אבל בצורה הכי חיובית שרק אפשר. אני מניח, שתמיד אפשר לעשות כל דבר בצורה קצת יותר טובה, אבל בסיכומו של דבר זה היה כנס מהנה, מגוון, מרתק ומשעשע. התכנים, שהיו כאמור טובים ברובם, היו שם לעיתים רק תפאורה לדבר החשוב באמת - המפגש עם כמות אדירה של אנשים שאוהבים פחות או יותר את אותם הדברים.

זה המקום להודות לכל מי שעשה את הכנס למה שהוא: למארגנים, לאנשי השגרירות, לאנשים שהשתתפו בהפקות, לאלו שכתבו פילקים, ולאחרים שפשוט היו שם, והיו שותפים לחוויה המהנה הזאת.

להתראות בכנס הבא!