אחרי כל המהומה של הפרקים הקודמים, שהתאפיינו בקצב מהיר, מגיע פרק איטי ובעל אופי קומי ברובו. במרכז הפרק עומד ג'יין, האיש המחוספס, תאב הבצע, שחושב (אם הוא כבר חושב) קודם כל על עצמו ועל צרכיו המיידיים. כמעט בכל סדרת טלוויזיה יש דמות אחת כזאת, דמות שטוחה שמשמשת על פי רוב כהרפיה קומית, וכמכשיר תסריטאי להארת שאר הדמויות. אף אחד לא מצפה מדמות כזאת להתפתחות כלשהי, אך עם זאת היא מהווה נדבך חשוב בסדרה וקשה לדמיין את הסדרה בלעדיה.

אולם בסדרה בה תשע דמויות המקבלות זמן מסך בכל פרק, ונשענת על הדרמה לא פחות מהאפקטים וקטעי המתח, רצוי להשקיע בכל הדמויות, אחרת הקהל פשוט מאבד עניין. הרצון להשקיע בדמותו של ג'יין הוא מבורך בעיקר כשההשקעה מגיעה בשלב מוקדם, בניגוד לדמותה של קורדיליה למשל, שזכתה לפיתוח רק בעונה השנייה של "באפי".

המהלך של הפרק גם מאפיין במידה מסוימת את הייחוד של הסדרות של ג'וס. ג'וס אוהב ומבין את היצירה הטלוויזיונית/קולנועית לא פחות מטרנטינו, והוא מתרפק עליה. אך בו בזמן הוא משתדל למתוח את הגבולות שלה. הסדרות של ג'וס הן במיטבן כשהוא משקיע בהן את כל מרצו, מטיל על האנשים הנכונים לכתוב את הפרקים ודואג לשמירה על איכותם במהלך תהליך היצירה. בן אדלונד, יוצר הקומיקס והסדרה המצוירת המבוססת עליו, "The Tick", כתב את הפרק והלחין את השיר המופיע בו, "A man called Jayne". בפרק ניכר המגע הייחודי ההומוריסטי שלו שמתבסס על הזרה. הוא לוקח אלמנטים מוכרים וזורק אותם במערבולת כזאת כך שהם נראים זרים, אבסורדים אבל אמיתיים באותה מידה.

את הפרק ביימה מריטה גרבייק שביימה כבר בעבר פרק הסב סביב דמות אחת ומפתח אותה ב"מספר הסיפורים", בעונה השביעית של "באפי". הפרק ההוא (שנכתב על ידי ג'יין אספנסן) שנסוב סביב דמותו של אנדרו, התעסק בתכונות הבולטות של אנדרו - חנון, מנותק מהמציאות, הומו לטנטי, ילדותי. אנדרו נאלץ בפרק ההוא להתמודד עם עצמו, ועם המעשים שעשה עד שנסדקה החומה שיצר סביב עצמו בשביל להגן עליו מפני המציאות.

בעוד הפרק מתרכז בג'יין, חלק גדול מהדמויות האחרות מוזנח, והעלילה העונתית כמעט שאינה מתקדמת. נראה כאילו אין היגיון רב בחלוקה בין חברי הצוות שנשארים לבין אלו שיוצאים לשטח. ממתי זואי נשארת בספינה? מה לקיילי ולעולם בוצי ומסריח? נראה כאילו חלק מההחלטות נעשו בגלל הצורך להניע את החלקים השונים בעלילה, וכנראה גם בשל היעדרותה של ג'ינה טורס שמשחקת את זואי ממרבית הצילומים, בשל נישואיה ללורנס פישבורן, איש המטריקס.

גם כל הסיפור של ריוור, בוק, וההתעסקות בתנ"ך ובשיער בצורה שאינה קשורה לעלילה, נראים כאילו נעשו מהצורך להגניב אותם לעלילה בצורה מלאכותית כך שלא יעלמו מהפרק לגמרי. לפחות הביצוע אינו רע, והשיער של בוק באמת מפחיד, וכך גם ההסבר שלו לגבי כתבי הקודש מעניין.



הפרק דל בתוכן מדע בדיוני, ומכל הפרקים הוא הפרק הכי "מערבוני". כך שניתן היה די בקלות לפרק את החלקים בהם מופיעות ספינות חלל וכאלה, ולשכתב אותו כפרק בסדרה בשנות החמישים של המאה הקודמת על המערב הפרוע.

הפרק מתחיל ביחסיהם של קיילי וסיימון, כאשר קיילי מנסה במלוא כוחה לפלרטט עם סיימון, ולהביא אותו לידי כניעה לקסמיה הנשיים. מעניין לראות שבשלב זה השיחות שלהם סבות בעיקר סביב ההבדלים ביניהם. קיילי שופעת חמימות המזכירה גירסה פחות ביישנית של ווילו מ"באפי". לעומתה סיימון, הוא גירסה בריטית פחות אך מגמגמת יותר של ג'יילס, כפי שאפשר לראות בשיחה שלו עם מנהל העבודה.

דווקא אינארה מזכירה יותר את הנשים שסיימון היה עשוי לפגוש בחיים הקודמים שלו. כנצר למשפחה עשירה אני מתאר לעצמי שהיה יכול להזמין את שירותיה של אינארה, ואני מניח שהיא היתה נענית לו. יש גם דימיון מסויים בין הדמויות של פס, ששוכר את שירותי אינארה ושל בנו היגינס, לבין הדמויות של סיימון ואביו, גבריאל, המופיע בפרק "בטוחים". כשם שגבריאל מנהל את חייו של סיימון ומתעלם מביטויי העצמאות שלו, כך גם היגינס אינו מכיר באמת את בנו ומנסה לנהל את חייו. אמנם ההיסטוריה פה שונה, וגבריאל יותר מעודן מהיגינס, אבל שני האבות רוצים להיות גאים בילדים שלהם ומוכנים לכפות עליהם את דעתם בשביל זה. בשביל אב אחד, המשמעות של "להיות גבר אמיתי" כרוכה בלהיות הרופא הכי טוב ובשביל השני המשמעות היא לאבד את הבתולים. בסופו של דבר שני הילדים מורדים באבותיהם, תוך לקיחת סיכון כזה או אחר.

לטעמי, גם אם אין שום מתח מיני או אחר בין אינארה וסיימון, היחסים ביניהם עדיין מחדדים את ההבדל בין קיילי וסיימון. כך ניכר כאשר הוא אומר לה שהיא "יפה, אפילו כשהיא מכוסה בשמן מנועים", ואז מתקן את עצמו ומשתמש במילה "בעיקר" במקום במילה "אפילו". ניכר שהוא רגיל לנשים מטופחות ומעודנות ולא קל לו להתמודד עם קיילי, ילדה, אישה משוחררת ומכונאית מחוננת.

העניין המעמדי ניכר עוד יותר בבוקר שאחרי כאשר סיימון שוב מועד, ודוחה את האפשרות שהוא היה "עושה משהו" עם קיילי. העניין שבינו לבינה עובר תמורה מעניינת כאשר קיילי מתריסה כנגד סיימון, ומונעת ממנו לבוא עם הצוות לנאום של ג'יין. המבטים של מל וג'יין, אנשי השטח המחוספסים, והתגובה של המוזג כאשר הוא מבקש תפריט באים לחזק את התחושה שסיימון הוא עדיין כמו דג מחוץ למים, בוודאי בעולם בו ג'יין הוא גיבור עממי.

למרות הכל קיילי שוב סולחת לסיימון, ומדברת איתו בכנות נוגעת ללב גם על היחסים ביניהם וגם על הצורך שלו להתנהג כג'נטלמן מהוגן, למרות שהוא חי בחברה של פורעי חוק, הרחק בשולי הגלקסיה. המשחק של ג'ול סטייט פה הוא פשוט מופתי. מעבר לכך שניתן להרגיש את הרגשות שלה בכל משפט, היא מצליחה לשלב פגיעות, ביטחון עצמי והומור, בדיאלוג לא ארוך, ואפילו עושה בסופו חיקוי מדוייק ומצחיק ביותר של ספרון, "אשתו" של מל.



גם ב"קריית ג'יין", החומה שיצר ג'יין סביב עצמו, מגינה עליו רוב הזמן ומסתירה את הרגשות שיש לו - נסדקת. הוא מתמודד עם דמות ציבורית, מיתית, שנוצרה בצלמו. דמות זו הפוכה לדמות של ג'יין כפי שאנחנו מכירים אותו. ג'יין מקבל בבת אחת אהבה וכבוד כמו שלא קיבל כל חייו. אבל לכל אלה יש מחיר. בשביל לאמץ בצורה מלאה את הדמות, על ג'יין לחצות קו רשע מסוים, או כמו שמל אומר: "ההערכה שלי היא, שכל אדם שעשו ממנו פסל היה איזשהו סוג של בן כלבה כזה או אחר". בשביל שג'יין יקבל את העובדה שמישהו שאפילו לא מכיר אותו תפס עם החזה שלו מטח מרובה במקומו, הוא צריך לשנות סדרי עדיפויות. קיים כאן פיתוי גדול עבורו להקריב הכל בעבור תהילת עצמו, ובכך להפוך את עצמו לסוג של סטאלין או סדאם.

למרות זאת, ג'יין עומד במבחן. הוא אולי מוכן לעשות כמעט הכל בשביל כסף (חוץ מלהתעסק עם ריברים), אבל מסתבר שעדיין אכפת לו מחיי אנשים אחרים, והוא לא מוכן להקריב אותם בשביל התהילה האישית שלו. הוא אינו מוכן להיכנס למערכת יחסים בה אנשי הבוץ, כפי שהם מכונים בפרק, מנצלים אותו בשביל הצורך שלהם במעט גאווה בחיים הקשים שלהם, בעוד הוא מנצל אותם בשביל צרכיו האישיים. בכך הוא מבדיל את עצמו מהיגינס, מעסיקם של אנשי הבוץ, והפוליטיקאי שרוכב על גב ההמונים.

היגינס לוקח סיכון מחושב בשחררו את סטיץ', שותפו לשעבר של ג'יין, ופועל מתוך חישובים קרים של תועלת והפסד. מטרתו היא לגרום למותו של ג'יין, ביודעו שהוא לא יכול לעשות זאת בעצמו מבלי לקומם עליו את ההמונים.



בהתקף של שנאה עצמית מנסה ג'יין לנתץ את האמונות השגויות של ההמונים כלפיו, ומפיל את הפסל שלו עצמו. אפשר לטעון שחוסר התחכום של ג'יין אינו מאפשר לו לעשות את המעבר הזה, ולהפוך להיות פוליטיקאי שדורך על גופות של אחרים.

מצד שני, הנאום היפה של ג'יין להמוני קנטון מראה שפשטות היא לא בהכרח דבר רע. ג'יין נותן מטאפורה שחוקה המתבססת על דרך נפוצה במאות קודמות להטלת גורל. לוקחים מספר מקלות, מקצצים אחד מהם, ומחזיקים אותם ביד כך שלא ניתן יהיה לראות איזה מקל הוא הקצר יותר. מי שבוחר את המקל הקצר יותר הוא המפסיד, והוא צריך לקבל על עצמו משימה שאיש אינו רוצה לבצע, או את חלקת האדמה הגרועה ביותר. כלומר, ג'יין מתייחס למציאות העגמומית והמסריחה תרתי משמע של אנשי הבוץ, שחיים בכוכב נידח בעל תנאים קשים, אך מצליחים לשמור על רוח גאה. במידה מסוימת הנאום הוא גם נאום בעל גוון אישי. סביר מאוד להניח שג'יין רואה את עצמו כאחד שלוקח את מה שמתאפשר לו במגבלות של חייו. למרות שאין הרבה רקע היסטורי על ג'יין בסדרה, ניכר לפי השכלתו והתנהגותו שהוא גדל בכוכב שאינו מרכזי, ובתנאים הקשים האופייניים לקולוניות מרוחקות.

הפרק מכיל גם מפתח מסויים להבנת היחסים בין ג'יין למל. שאלה שהטרידה אותי במהלך הצפייה בסדרה היא - למה ג'יין מקבל את מרותו של מל, שמתייחס אליו בקשיחות במשך רוב הפרקים? קשה להבין את ג'יין בנושא הזה, אבל פה ושם אפשר לראות שהוא מעריץ את מל, אם כי הערצה מסוייגת. בעימות בין סטיץ' לג'יין, מחקה ג'יין את מל, כאשר הוא מגונן על סיימון ומכחיש כל קשר אליו, ואל מל עצמו. לג'יין יש אפשרות לנצל את העובדה שסטיץ' מכוון את רובהו לכיוון אחר ולהרוג אותו עם הסכין שהחביא בבגדיו, אולם הוא אינו מנצל את ההזדמנות, כנראה מחשש שחבריו לצוות הספינה יהרגו.



על אף שסטיץ' טוען, ובצדק מבחינתו, שג'יין לא יודע לשמור על הקוד הבסיסי של הגנה על האנשים שאיתך בצוות, נראה לי שג'יין שאחרי מל הוא לא אותו ג'יין שלפניו. אך למרות השינוי, עדיין יש מתח במרבית פרקי הסידרה בין ג'יין המרוכז סביב עצמו, האדם שיזרוק את חבריו לכלבים תמורת כסף, לבין ג'יין שהיה רוצה להיות גיבור כמו מל. כמו בתיאור של אינארה לפס, בנו של היגינס, עד שהיא מבינה שפס מדבר על ג'יין, או בעצם על הדמות הציבורית של ג'יין, הגיבור של קנטון.

ההמונים רוצים גיבור, ובהעדר אחד כזה הם רוממו את מי שיכלו. הגיבור, הפסל והשיר, המיתולוגיה שמאחוריו, כל אלה משרתים את הצורך לעשות סדר בעולם הקטן שלהם, בתקווה. הפרק עצמו דן בסוגיה זו גם בצורה אישית, כאשר כל דמות מנסה לעשות סדר בעובדות של העולם הפרטי שלה ולהבין אותם. מרבית הדמויות מתקשות להכיר במציאות שמול עיניהן, החל מריוור ומאבקה בכתבי הקודש, וכלה בג'יין שמנסה לעכל את המשמעות של הערצת תושבי קנטון אותו.

ניתן לראות כאן ביקורת פוליטית עקיפה על תושבי ארה"ב, שאמנם חיים בחלקם הגדול בעולם צרכני ועשיר השונה בתכלית מזה של אנשי הבוץ, אבל גם הם בעיקר צריכים תחושה של תקווה, של התעלות. תחושה שגרמה להם לבחור בנשיאים כמו רייגן ובוש ג'וניור שאינם ידועים בחוכמתם, אבל הצליחו לגרום לציבור להרגשה של כבוד ושל ליכוד לאומי סביב מטרות מלחמתיות.

זה מזכיר לי דיון שניהלתי עם אחותי לגבי התועלת בספורט "מקצועני" בארץ, שלוקח לטעמי הרבה משאבי מדינה שניתן היה להשקיע בחינוך ובאיכות הסביבה לדוגמא. אחותי תיארה לי את ההרגשה האישית שלה אחרי הנצחונות של מכבי תל-אביב באליפות אירופה בכדורסל. היא אמרה שאין כמו תחושת ההתרוממות והתעלות הרוח שיש לה אחרי ניצחון כזה. למרות שלמכבי אין כל כך הרבה שחקנים מרכזיים שהם ילידי הארץ, לאף אחד לא ממש אכפת. כך גם לאנשי הבוץ לא אכפת אם ג'יין הוא באמת איש טוב או לא. כמו שטוען מל, העניין האמיתי פה הוא הצרכים של ההמונים שרוצים להרגיש כמו בכ"ט בנובמבר, לצאת לרחובות, לחגוג ולהעלות על נס את הגיבורים שלהם, בלי קשר למציאות כזאת או אחרת.



מסיבה דומה לזו שגורמת להמונים לעשות שמח, מרגיש סיימון שהוא צריך להרגיש שהוא שומר על המטען התרבותי שאיתו הוא בא בכל מחיר, גם כאשר המשמעות של כך היא, שמדי פעם הוא מרחיק את קיילי וחברי הצוות האחרים מעליו ומצטייר כאליטיסט. הפרק מציג שוב ושוב כיצד אלמנטים חברתיים מעצבים את האדם ואת החשיבות שיש להם בשביל ההגדרה העצמית של כל אדם. סיימון מבין את הדברים בצורה אינטלקטואלית כפי שניכר בסיפור יציאת מצרים בו הוא דש בפאב. ג'יין לעומתו מקבל את התובנות לגבי המנגנונים החברתיים המשפיעים עליו ועל אחרים בצורה אישית וכואבת הגורמת לו למשבר זהות מבורך.