קשה לכתוב על שבתות וחגים. מצד אחד, כל העולם כתב עליה, ומצד שני אסור לכתוב סופרלטיבים מוחלטים על שום תוכנית, גם כי זה מתכון קוסמי שצפוי מתי שהוא לזנב אתכם מאחורה, וגם בגלל שמישהו תמיד יגיד שאתם מבלבלים את המוח. אז, ובכל זאת, שבתות וחגים היא הסדרה הכי טובה שאי פעם עשו במדינה הזו, מותירה את כולן (והיו, הרי, כל כך הרבה) אחורה, אי-שם, בולעות אפור, משתנקות, צל חיוור של עצמן. שבתות וחגים, לא אולי, לא כנראה, היא הדרמה הכי סוחפת, מרגשה, כנה, אמיתית ומעניינת שעשו פה. אסור, אסור לכתוב סופרלטיבים על שום סדרה, אבל רצה אלוהים, וכשזה מגיע זה מגיע. וכן, הנה זה מגיע.

שבתות וחגים, מכל בחינה שלא תנסו, היא לא באמת סדרה ישראלית. השחקנים, כן, השפה, בטח, אבל כאן נגמר הדמיון. סדרה קולחת, עם המון רגש, צילום מרהיב והסאונד-טראק, אוי הסאונד-טראק. לבכות ממנו. מדהים לראות סדרה ישראלית כל כך בשלה. ההפקה. התסריט. המשחק. מעין קתרזיס מושלם של מה שכולם רוצים לראות, כולם מפנטזים לראות, אומרים שאי אפשר לעשות בארץ ובין לבין פוערים את הפה, ודמיט, איך לעזאזל הם עשו את זה. וכן, יותר מדי סופרלטיבים, אבל לא, בהחלט לא מספיק. מעטות הסדרות, גם אלו האמריקניות, שאתם פשוט מצפים לכל פרק, שזה הופך לריטואל קבוע, להחשיך החלונות, להתפנות חצי שעה לפני, להתרגש עם נעימת הפתיחה ובכל סיומת לאכול את הלב על שיש לכם עוד שבעה מדורי גיהנום עד הפרק הבא. אם אלוהים הוא הבמאי הכי טוב, ענת אסולין ושות` בהחלט גורמים לו להזיע.





ההשוואה המתבקשת היא הבורגנים. לכאורה עוד סדרה שמתארת את הישראליות, שמתארת מה זה לנסות לשחק אותה שפוי במדינה שהשפיות ממנה והלאה. אבל שבתות היא האנטי-תיזה לבורגנים. העלילה רצה, המשחק אמיתי, הדיאלוגים הרבה יותר שנונים וקצת פחות מעושים, הנשמה בוערת. הבורגנים עלתה עם יחסי ציבור שרני רהב היה משתבץ, אבל כשאין סחורה אין סחורה, ואחרי כל יחסי הציבור נותרה עוד סדרה. של שחקנים מוכשרים, יוצרים הרבה יותר, שאיפה שהוא פספסו וכנראה שגם הם יודעים את זה. שבתות, בלי יותר מדי אוויר, פה ושם אייטם בעיתונות, קצת כתבות, עשתה את הדבר היחיד שחשבו שהשלום יקדים אותו, ויצרה את מוצר התוכן הכי ישראלי שיש באריזה הכי אמריקנית שמקדונלדס המציאו.





התרבות הישראלית אומרת שאתם צריכים להיות הכי טובים בהתחלה, אחר כך זה כבר לא משנה. קללת העונה השניה מאז ומתמיד קטלה כאן כל דבר שצמח, לא שצמחו הרבה. העונה הראשונה תמיד הייתה טובה, העונה השניה חיפשה מערה אפגנית בשביל לקבור את עצמה לאנחות. והנה, שבתות התעלתה גם על הקללות, והמשיכה את המסורת של להגיש את הדיאלוגים הכי אמיתיים בעולם, השתיקות הכי מסעירות ואת דרור קרן. המבטים. הניואנסים הקטנים. החברות עם רפי (אלון אבוטבול). והקרחת. אוח הקרחת. הוא שחקן אופי, הוא שחקן קומי, הוא בית ספר למשחק. הקאסט מרשים, וכן, אלון אבוטבול לפעמים מדושן מדי מעצמו, אבל אנסמבל שכזה, דיאלוגים שכאלו וצילום שכזה אתם לא תמצאו בשום מקום אחר.






והנה, כמו שעלתה ככה ירדה. בלי יותר מדי רוח ועם פרק סיום מדהים ברגישותו. היחידה שלא עשתה רוח והיחידה שהרוח הייתה מוכנה לשרוק עבורה. סדרה שלא קיבלה יותר מדי רייטינג, סדרה שערוץ 3 השכילו ליחצן מאוחר קצת יותר מדי, סדרה שהגישה לכם את המוצר הכי בוגר, בשפה הכי אמיתית, בישראליות הכי נבונה. גם כשהיתה מטומטמת. על זוגיות, על אהבה, על יחסים ועל הדברים הקטנים של החיים. לפעמים לחייך. לפעמים לבכות. תמיד להעריץ. מעטות הסדרות שעושות את זה, מעטות הסדרות שמחדשות את הז`אנר, מעטות הסדרות שאתם גם מתאהבים בשחקנים. קצת יפים מדי, קצת מקסימים מדי, וגם זה חלק מהקסם. היא תחזור, והיא תחזור בלי יותר מדי רוח, והיא תחזור ישר לפינה הקטנה הזו בלב. וכן, סופרלטיבים לא כותבים על יותר מדי סדרות.

אבל מצד שני, לא הרבה סדרות הן שבתות וחגים.