לפני מספר שנים, כשהגיע החופש הגדול ואני סיימתי את כיתה ה', נותרו הוריי, כמו הרבה הורים אחרים, עם בעיה קשה: כיצד להעסיק את הילד שנשאר ללא מסגרת ומתרוצץ חופשי ומשועמם בבית? הפתרון של אבי היה לקחת אותי איתו למשרד בו הוא עובד. כשהגעתי למשרד, התיישבתי בכיסא הגדול של אבא, והתחלתי לשחק כמבוגר. דמיינתי שאני הבוס הגדול של המשרד, עם טלפון צמוד, כיסא מנהלים ומזכירה.

זה בדיוק מה שעושה צביקה פיק בתוכנית הריאליטי החדשה שלו, "המאסטרו". צביקה פיק הוא כמו ילד קטן שמגיע למשרד ומשחק ב"בוס". בתחילת הסדרה, בדיוק כמו במקבילה האמריקאית "משפחת אוסבורן", פיק עובר לדירה חדשה. הוא מארגן לעצמו משרד מאולתר, ומתחיל לשחק. כלומר, לעבוד.

נראה שפיק הגשים את חלום חייו מאז שהיה ילד קטן כמוני, ודמיין שהוא בוס גדול בחברה: יש לו משרד, מזכירה ונהג צמוד. כל זאת ללא הסחת הדעת שנקראת "עבודה", ממנה סובלים מבוגרים אמיתיים. הפרק הראשון של "המאסטרו" הצליח להעביר את המסר שצביקה פיק לא באמת חי במציאות, מה שהופך את תוכנית המציאות על חייו לדבר הזוי ומצחיק במיוחד. היום הראשון של צביקה מול המצלמות מתחיל כשהוא נכנס לביתו החדש ומוצא כי אוסף החמסות שלו אינו תלוי כולו על הקיר. צביקה נלחץ, ומתקשר במהירות למעצב הבית שלו. הסצנה הזאת מספיקה כדי שנבין בדיוק מהן הבעיות המטרידות את הזמר המזדקן. במשך כל הפרק אנו עדים לקשייו של צביקה פיק, בין אם זה אימון כושר מפרך שנראה כמו התעמלות בוקר בבית אבות, או בעיית שתייה רצינית (אבל רק מיץ).

קל מאוד להבין מדוע צביקה פיק לא מרוצה מהסדרה. הוא ציפה שהתוכנית תתאר את היותו אמן ויוצר, ולא תתמקד בשטויות כמו העובדה שהוא מתחיל עם המורה שלו לרוסית. כנראה שצביקה לא הבין שהוא חתם על תוכנית ריאליטי ב"ביפ" ולא על סרט דוקומנטרי בערוץ הראשון.

כמו בכל סדרה, הפרק הראשון משמש כאקספוזיציה ומציג לצופים את הדמויות הפועלות בחייו של צביקה. כדי להתאימן לטלוויזיה, וגם לסגנון חייו של פיק, כל עובדי הבית עברו כנראה את אותו תהליך המיון שעברו הרקדניות של צביקה פיק בקדם-ארוויזיון. אחרת קשה מאוד להסביר את העובדה שכל עובדיו של פיק החל מעוזרת הבית וכלה בשיפוצניקית נראים כמו דוגמנים ודוגמניות, חוץ מחברתו, למען האמת, שבאמת עובדת כדוגמנית.

מאחר שצביקה פיק אינו האדם הנורמלי ביותר, ההפקה דאגה לספק לפיק את אורית, עוזרת הבית, שתפקידה בסדרה הוא להיות הדמות איתה מזדהים הצופים. אורית מגיעה אל דלתו של פיק לראשונה כאאוטסיידרית. היא אינה נמנית ממכריו הקבועים של המאסטרו שכבר רגילים לאורח חייו התמהוני. לאט לאט, מגלה אורית, יחד עם הצופים, כיצד ייראו חייה בחודשים הקרובים. משימתה הראשונה - לערוך קניות למסיבת חנוכת הבית. אורית יוצאת עם שירה, חברתו בת ה-18 של פיק, נערה שהקשר בינה לבין המציאות הוא מקרי בהחלט, לסופרמרקט הקרוב, שם היא תלמד לראשונה כיצד מתנהגות דיוות שחיות על חשבון השוגר-דדי שלהן.



שירה מעמיסה את עגלת הקניות בממתקים וחטיפים שסביר להניח נועדו לקישוט בלבד. אורית, שכאמור אינה רגילה לבזבזנות יתר, מעיזה לשאול את שירה האם היא באמת צריכה את כל המוצרים האלו, ואם זה לא סתם בזבוז של כספי המאסטרו. שירה מגיבה בהערה הצפויה "כסף? מה זה קשור בכלל?". הדרמה הזו מסתיימת בבקשה של אורית לערוך מעתה את הקניות לבד.

וזו כל הגדולה של תוכניות המציאות בסגנון זה: חשיפת ההבדלים בין חיי הצופים לחייהם של הסלבריטיז הנוצצים. פה גם נעוצה הסיבה בגללה תוכנית כזו לא יכולה לעבוד בארצנו הקטנטונת, בה הסלבריטיז הכי גדולים עדיין קונים שוקו בשקית בפיצוחייה הקרובה לביתם.

קשה להחליט האם הבחירה בצביקה פיק ככוכב הסדרה היא החלטה מוצדקת או לא. מצד אחד, הוא באמת הכוכב היחיד בארץ שסגנון חייו מתקרב לסגנון חייהם של הכוכבים בחו"ל, עם בית ענקי ופמלייה גדולה. אך מצד שני, בצביקה חסר משהו שבא לידי ביטוי במקבילה האמריקאית.

"משפחת אוסבורן" חשפה לנו את חייו האמיתיים של כוכב רוק פרוע, עם עבר שאף אחד לא היה מתגאה בו. זכינו לצפות באוזי אוסבורן כפי שרואים אותו בני משפחתו - אב מסור, בעל אוהב, קצת מעופף אך לא מזיק. בדיוק ההיפך מהדרך בה הכרנו אותו עד כה, כרוקר אוכל עטלפים. כשאנחנו נכנסים לחייו של צביקה פיק, אנו רואים בדיוק מה שחשבנו עליו לפני הסדרה - זמר מבוגר שאוהב לחפש בנות זוג, שבנותיו יכולות לעשות עליהן בייביסיטר, שלספור את כמות הקאמבקים שלו זה כמו לספור כמה קוצים יש לקיפי מ"רחוב סומסום". אדם שההצלחה עלתה לו לראש, מאוהב בעצמו (ולכן מרגיש כי חובתו להציב פסל שלו עשוי משעווה בביתו), עסוק מדי מכדי לערוך לאמו סיור בביתו החדש.

"המאסטרו" לא מספקת את מה שסיפקה "משפחת אוסבורן", אבל היא בכל זאת עובדת כתוצר מבית ערוץ הצחוק. אין שום מטרה לתוכנית מלבד לצחוק על חייו המגוחכים של צביקה פיק, וזה בהחלט מספיק כדי להחזיק סדרה שלמה בערוץ זה, שמעולם לא הבטיח לנו עומק או תוכן אמיתי. אם לסכם במשפט אחד, המאסטרו היא פשוט תוכנית הומור שתעביר לכם חצי שעה של צחוק ותקשה על אוהבי ז'אנר הריאליטי להסביר לאנשים השונאים אותו למה הוא לא ז'אנר נחות.

אם לסכם בשתי מילים: "וואו, שיגעון".