סכפ``ש באפי: נבחרת
פרק הסיום, עשרים-ושתיים בעונה השביעית: Chosen
מאת: אורלי
פורסם: 20-03-2005
41 תגובות
Buffy (goes after Dawn) Dawn...a
Dawn (turns to face her, resolutely)No. Anything you say is gonna sound like good-bye. (walks away)a
כן, חברים, כל מה שלא נאמר ישמע כמו פרידה, מפני שזוהי פרידה, פרידה מ"באפי" הסדרה והדמות, שכן, אחרי שבע עונות ו-144 פרקים המעגל נסגר.
התחלנו בכך שבאפי, הקוטלת היחידה בעולם, מגיעה לסאנידייל, בונה לה שם מקום ומוצאת לה חברים, ואנחנו מסיימים שבע שנים אחרי, כשבאפי, כבר לא ילדה, עוזבת את סאנידייל יחד עם כל מי ששרד ממשפחתה וחבריה ועם צבא של קוטלות, כשהיא משאירה מאחוריה בסאנידייל רק אדמה חרוכה.
המשפט "בכל דור ישנה אחת שנבחרת (chosen), היא לבדה תילחם בערפדים" ודאי לא זר לאף אחד מצופי הסדרה. ברעיון של באפי להפוך את כל הפוטנציאליות לקוטלות ובביצוע שלו, יש סגירת מעגל לתימה זו של הסדרה. וכך, מתלמידת בית ספר, שעול הצלת העולם על כתפיה הרכות, כיוון שהיא לבדה נבחרה - היא הופכת להיות קוטלת אחת מיני רבות (לא שהיא באמת היתה הקוטלת היחידה, מאז העונה השנייה).
בהוצאת הרעיון שלה מן הכוח אל הפועל, באפי בעצם משנה סדרי עולם, ובכך גם מקיימת את נבואתה של קאסי מהפרק "עזרה" ש"יום אחד את תעשי שינוי", והיום הזה הוא גם היום בו מתקיימת נבואתה השנייה של קאסי "יום אחד היא תגיד לך". ספייק סוף סוף זוכה לשמוע את באפי אומרת לו שהיא אוהבת אותו.
אבל לא רק סגירת מעגלים והתגשמות של נבואות יש בפרק הזה, יש בו גם התייחסות להרבה סוגיות שעלו במשך השנים בסדרה מעל ומתחת לפני השטח, וגם קריצות לפרקים מוקדמים יותר - ובזה יתמקד הסכפ"ש.
הסוגיה הרומנטית - אנג'ל או ספייק?
זה לא יהיה מוגזם להניח כי רבים מהצופים ציפו כי הפרק האחרון ייתן סוג של תשובה לשאלה הזו. עכשיו כשסוף הסדרה הגיע, האם ימצאו לבאפי את פתרון הקסמים שיאפשר לה להקים בית קטן בערבה, עם אנג'ל ושלושה ילדים קטנים ויהפכו את כל הסטאר קרוסים למאושרים (קצת קשה בהתחשב בכך שלסדרה "אנג'ל" יש עוד עונה), או אולי זוהי ההזדמנות של ספייק - מי שהשיג נשמה רק כדי להיות ראוי לבאפי - לקבל סוף סוף את מבוקשו ולרכוב יחד עם באפי אל עבר השקיעה, ובכך להסב אושר לספאפים שבינינו (קצת קשה בהתחשב בכך שהוא ערפד). שני המועמדים כבר בזירה (כלומר בפרק) ומחכים רק להכרעתה של באפי. אולם ההכרעה של באפי לא מאחרת לבוא, והיא קצת שונה ממה שציפינו לו.
"תמיד חששתי שיש בי משהו לא בסדר, בגלל שלא הצלחתי לגרום לעניין עם הבחורים להצליח", אומרת באפי, "אבל עכשיו אני חושבת שאולי אני לא אמורה להצליח". המסר הזה, שגם אם את לא מצליחה רומנטית, זו אינה הוכחה לכך שמשהו לא בסדר איתך, הוא מסר יפה, באמת, אבל ערכו יורד במקצת, עת באפי ממשיכה בדבריה ומספקת את התירוץ שלה לחוסר ההצלחה הזה על ידי שימוש באנלוגית בצק עוגיה שעדיין לא נאפה דיו. מכיוון שההסבר הזה של באפי, שהיא צעירה ושיש לה עוד זמן ומקום לפיתוח האישיות, וכל עוד היא עדיין לא סיימה את התהליך, זה בסדר גם לא להצליח בקשר הזוגי, ללא קשר להיות קוטלת, מעלה הרבה שאלות:
האם אדם בשלבי התפתחות, אינו יכול לנהל קשר זוגי מוצלח? כיצד יודעים ששלב ההתפתחות מסתיים? האם קיים בכלל דבר כזה? האם אנשים לא ממשיכים להתפתח (או להיאפות) כל הזמן? ואם יש עדיין מקום לבאפי להתפתח, אז למה הסדרה נגמרת? נצרף לכך את העובדה, שהחשש של באפי מלהישאר לבד, היה תמיד ברקע הסדרה ("הפחד עצמו", "שיחות עם אנשים מתים"). מעבר לזה, לא ראינו אותה באיזשהו תהליך של הבנת העסק הרומנטי והערך העצמי בעונה הזו, כך שהרושם של המשפט הזה, בצירוף אנלוגית העוגיה, מתעמעם כמעט כליל, ונראה כי עיקר מטרתו היא רק להבהיר לנו הצופים מעבר לכל ספק, שבחירה בין השניים לא תתרחש הפרק.
עם כל זה, הפרק מספק דקות מהנות, אם כי שונות באופיין, של יחסי אנג'ל-באפי, ושל יחסי באפי-ספייק. מעניין לציין כי היחס שבאפי נותנת לכל אחת מהדמויות, תואם את ההבנה שלהן למערכת יחסים אוהבת. לאנג'ל נותנת באפי יחס מגונן ומרחיק. היא לא רוצה אותו לידה בקרב, וזה לא רק מסיבות טקטיות, ומי כמו אנג'ל שיכול היה לכתוב ספרים בנושא "הרחקה כטקטיקת הגנה של אנשים אהובים", ושהרבה לנהוג כך בחייו, יכול להבין זאת טוב יותר? ייתכן שזו גם הסיבה לשיתוף הפעולה שלו עם תוכניתה בסופו של דבר.
וכשהיא אומרת לו, שלפעמים היא כן חושבת על אותו אחד ערטילאי שאיתו היא תהיה כשהיא תהיה מוכנה, אבל זה ייקח לה זמן רב, הוא עונה לה: "I am not getting any older".
לעומת זאת, ספייק זקוק לקרבה בקשר, וזה מה שבאפי מספקת לו. אותו היא דווקא רוצה לידה בקרב, במיטתו היא ישנה בלילה, וממנו היא מרשה לעצמה לשאוב כוח ואמון בעצמה. ניתן לראות כי העובדה שנזקקים לו היא מאוד משמעותית עבור ספייק. כבר מההקנטה של הרוע הראשון בתחילת הפרק, למראה אנג'ל ובאפי המתנשקים: "כן, היא ממש צריכה אותך". אחרי הכל, ידוע שהרוע הראשון משתמש בחששות הגדולים של האנשים כדי לתמרן אותם. ואולי החשש הזה, הוא מה שגורם לו לחשוב, גם כשבאפי מצהירה בפניו על אהבתה, כי היא משקרת לו. הוא יודע שבסופו של דבר היא תסתדר היטב גם בלעדיו.
סוגיית הכוח
מכירים את ההרגשה, שממש עוד מעט אתם עומדים להבין משהו מאוד מאוד חשוב, או שתיכף עומד לקרות על המסך משהו שחיכיתם לו הרבה זמן, ואז יש הפרעה כלשהי, והדברים נשארים חבויים?
זו בדיוק התחושה שהייתה לי בסוף הפרק "שיעורים" עם שמיעת המשפט "It's about power" שהושם בפי הרוע הראשון הלובש את דמות באפי דווקא. כאילו יש איזשהו מסר בנוגע לכוח, שהסדרה מנסה להעביר, אבל עדיין לא הגענו אליו.
נכון, סוגיית הכוח כבר טופלה בעבר בסדרה מצדדים שונים שלה: הכוח כמשחית (דרך דמויות כפיית' או ווילו והשימוש בקסמים), או היעדר הכוח כמשפר (השבב של ספייק) ועוד, אבל איכשהו המשפט הזה, שבא בסופו של הפרק, כאילו כיוון לכך, שהעונה השביעית תתמקד בנושא הכוח יותר מתמיד, ועורר סוג של ציפייה לכך, שעד הפרק האחרון סוגיית הכוח תיפתר. הפיתרון שהפרק האחרון מביא לסוגיית הכוח, איננו ברור כל כך, במיוחד בגלל שלא ברור על אילו שאלות הוא עונה.
כדי להבין זאת טוב יותר צריך להתמקד קצת בנאומה של באפי, שבשל העובדה שהוא מובא במהלך הקרב דווקא, ולא בסדר הכרונולוגי, נראה כאילו הוא צופן בחובו מסר לאומה.
From now on, every girl in the world who might be a slayer... will be a slayer. Every girl who could have the power... will have the power... can stand up, will stand up. Slayers... every one of us. Make your choice. Are you ready to be strong?a
כאשר אנו מבינים מהי ההצעה שבאפי מביאה לבחירתן של הפוטנציאליות, הדבר המפליא ביותר הוא בשימוש שלה במילה "בחירה". היא מודיעה להן שלמחרת היא הולכת לפתוח את החותם, ובכך בעצם להתחיל את המלחמה בצבאו של הרוע הראשון - את זה היא לא מעמידה לבחירה. השאלה שהיא מעמידה לבחירה היא רק האם הן רוצות להגיע למלחמה הזו כאשר הן בעלות פוטנציאל בלבד או כאשר הן בעלות כוח ממשי? כשהן במלוא כוחותיהן? אך האם זו באמת שאלה רצינית? מה היה קורה אם חלק היו אומרות לה לא וחלק כן? והלא ההסכמה שלהן, משפיעה גם על פוטנציאליות שלא בחרו להפוך לבעלות כוחות, לקבל אותם.
על פניו נראה כי השאלה של באפי מגיעה מתוך הנחה שייתכן שיהיו כאלה שיעדיפו להיות חלשים, שיעדיפו שלא להשתמש בכל כוחותיהם, והשימוש התמוה במילה בחירה, בא להראות שזו בחירה שלהן. אם הן רוצות הן יכולות לבחור להיות חזקות. אבל למה שמישהו יעדיף את מצבו כחלש, האם הכוח פוגע בנו באיזושהי צורה?
אם מסתכלים על הנאום הזה רק בתוך הקונטקסט של באפי הקוטלת, אזי ניתן להבין את השימוש של באפי במילה בחירה, כיוון שלה עצמה היו קשיים בהתמודדות עם הכוח שלה, שהתבטאו בעיקר בשלושה תחומים:
1. תחושת שונות ובודדות כללית.
2. עניין הקטילה כפוגע בהצלחת ה"עניין הזה עם הגברים".
3. מציאת הקו הדק שבין הנאה מהשימוש בכוח לניצול הכוח לרעה, ולהפיכתה לקורבן לכוח (קוטלת היא לא רוצחת).
בהצעה שלה להפוך את כולן לחזקות, מצוי כבר הפיתרון לבעיה הראשונה. עם הבעיה השלישית היא עצמה תמיד הסתדרה, ואף פעם לא חצתה את הגבול הזה, למרות שפיית' הוכיחה שהבעיה קיימת. ואיכשהו התבהר לה בימים האחרונים שהקטילה היא לא הגורם לבעיה השנייה כפי שהיא אמרה קודם לאנג'ל. לכן ניתן להבין את השאלה שלה בקונטקסט הזה, בכך שהיא מודעת לכך שיש גם חסרונות לצד של הכוח, אולם היא עדיין חושבת שזה המצב העדיף.
אולם אם מנסים לראות כאן מסר שיוצא מהקונטקסט, מסר לגבי הכוח הנשי בפרט, מסר שכל אישה שיכולה להיות חזקה אכן תרשה לעצמה להיות חזקה, או תבחר להיות חזקה (ותמונות הנשים ברחבי העולם, העומדות על שלהן, כולל הילדה במגרש הבייסבול, מחזקות את הרושם, שרצו להעביר מסר שכזה) נוצרת בעיה קלה. כיוון שמכל רשימת הפחדים של באפי, הפחד הכי רלוונטי לעניין הכוח הנשי דווקא, הוא שזה יקשה עלייך במציאת בני זוג. אז באפי יכולה להגיד, שהיא הבינה שזה לא קשור, אבל היא חזקה, ועד סוף הפרק מצבה הרומנטי לא משתפר. ואחרי הכל צריך לגרום גם לצופים להגיע להבנה שלה.
בדיוק בשביל זה נמצאים שם פיית' ו-ווד. אלו שתי דמויות שאינן בדיוק קבועות בסדרה, הן לא מקבלות קרדיטים בפתיחה, והעובדה שהיה דחוף לכותבים לסדר להם התחלה של מערכת יחסים (להבדיל מהסטוצים הרגילים של פיית') בפרק האחרון, על חשבון זמן מסך של חלק מהדמויות הקבועות, יכולה להיראות תמוהה. אך מכיוון שאת מערכות היחסים של באפי הם בכוונה לא רוצים להביא לכדי הכרעה, ואילו הדמות היחידה האחרת היא בעלת כוח רב כל כך שבאפי אפילו קוראת לה "בעלת כוח יותר מכל הגברים כולם", אמנם מצליחה רומנטית, אבל עם נשים דווקא, לכן לא נותר אלא להשתמש בדמותה של פיית' - הקוטלת הנוספת היחידה עד כה - כדי להעביר את הנקודה, שיש גם גברים (אמיתיים) הגונים שם בחוץ (משפט אותו שמו בפיו של ווד). כאלה שיכולים להתמודד עם נשים חזקות. העובדה שווד הנ"ל משתמש במניפולציות אינפנטיליות על מנת להתמודד עם פיית' (ושהיא נופלת להן באופן לא כל כך אמין) מקלקלת קצת את הרושם הזה, אולם אם עוזבים את המסר הפמיניסטי שמתפספס פה משהו, הרי שהפרק בהחלט מעביר מסר חד משמעי לגבי הפחד מחציית הגבול. זהו מסר שהועבר כבר גם בפרק "לסיים עניין". השימוש בכוח רב הוא בסדר גמור, ומותר להשתמש בכל הכוח שיש בך, כל עוד המטרה היא לא רק לאגור לעצמנו עוד כוח.
אם נביט במטרתו של הרוע הראשון, הרי שבשורה התחתונה, כל מה שהוא רוצה זה להיות בעל הכוח הרב ביותר. לזה הוא שואף. עבורו זה באמת about power. אלא שעבור באפי הכוח הוא אמצעי ולא המטרה. לכן, אם המטרה טובה זה בסדר גמור להשתמש במלוא הכוח. הניגוד הזה בא לידי ביטוי אצל ווילו, כאשר בעונה השישית היא השתמשה בכוח הקסמים למטרותיה האישיות והאנוכיות לא פעם, בין היתר גם על מנת לנפח את האגו שלה. זה הוביל להידרדרותה, ולכך שהגיעה למצב שהקסמים שלטו בה ולא היא בהם. אך הפעם, למרות שהיא עומדת להשתמש בקסם חזק ביותר היא לא הולכת לאיבוד, כמו אז. היא יודעת מהי המטרה, והיא יודעת ממה היא צריכה להיזהר, וזה כל מה שדרוש על מנת להשתמש בכל הכוח ולא לחצות את הקו הדק שבין טוב לרע. ועל העובדה שכדי להמחיש את הישארותה בתחום הטוב, צבע שערה משתנה לבלונד בעת עשיית הקסם הגדול, אפשר רק לומר: האין זה הולם שסדרה שהתחילה כמחאה על כך שבסרטי אימה, הבלונדיניות הן תמיד קורבנות חסרי אונים, תסתיים בכך שהבלונד הופך לאחד מהסממנים של שיא הכוח החיובי?
באפי כמנהיגה
בעונה האחרונה, להבדיל מהעונות הקודמות, באפי עסקה בהקמת צבא, והיתה צריכה להתמודד עם הנהגה של אנשים שלא ברור להם מראש שהיא זו שצריכה להוביל, ולא היו ממש מתעקשים ללכת אחריה, אלמלא הנסיבות הובילו אותם לשם. הדברים הגיעו לידי כך, שאחרי שהיא עשתה טעות טרגית אחת, העבירו ממנה את ההנהגה וסילקו אותה מביתה. והנה היא קיבלה הזדמנות נוספת להנהגה, ומעניין לראות מה היא למדה מטעויותיה.
אחד הדברים הבולטים בפרק, הוא שלמרות שהיא מגיעה להחלטות לבד, באפי למדה לתת לאחרים את ההרגשה שהם שותפים להחלטות שלה, ובכך למעשה, מגבירה את רצונם לקחת חלק במהלכיה. אבל זו בהחלט רק הרגשה, ולא בחירה אמיתית. אם נחשוב על זה קצת, למה באפי צריכה קודם לפתוח את החותם, ואחר כך לעשות את הקסם שיהפוך את כולן לקוטלות בפועל? למה היא לא שואלת אותן אם הן מסכימות שהיא תפתח את החותם בכלל? ומדוע לא עושים את הקסם קודם, נותנים לבנות להתרגל לכוחותיהן החדשים, ורק אחר כך יוצאים למלחמה?
אפשר להניח שהקסם דורש את החותם הפתוח, וזה היה הופך את החלטתה של באפי להכרחית, אבל זה לא נרמז בשום מקום בפרק. אפשר גם לשער שהרעיון לפיו שימוש במלוא הכוח מצריך סיבה מאוד טובה, טבוע כל כך ביוצרים, ולכן אפילו מבלי להרגיש הם יצרו סיטואציה של סכנה ברורה ומיידית על מנת לאפשר את הרעיון של הפיכת כל הפוטנציאליות לקוטלות (למעשה, זהו הרעיון העיקרי של הפרק). אבל אפשר גם לנסות ולראות את זה מנקודת המבט של באפי. ומנקודת מבטה, ייתכן מאוד שהסיבה לכך שהיא לא נותנת להן את האופציה להתרגל לכוחות, לפני שהיא מוציאה אותן לקרב, היא בגלל שאם בלי כוחות, חלק מהן חשבו עצמן כיודעות טוב יותר, והתנגדו לה לא פעם, הרי שלו היתה לה שם קבוצה של נערות שכל אחת מהן אינה נופלת ממנה במאום מבחינה פיזית, וללא שום הצלחה גדולה שלה שהן היו עדות לה, ובכך לגבות את היותה המנהיגה, סביר להניח שהיה לה קשה הרבה יותר להמשיך ולהנהיג אותן, ומי יודע אם הן היו יכולות להגיע לכלל הסכמה בנושא המלחמה ברוע הראשון. מהבחינה הזו לפחות, היתה זו החלטה טקטית מאוד נבונה.
הקרב הגדול
המלחמה בין הרוע הראשון לבאפי היתה בלתי נמנעת, והיה די ברור שהיא תגיע לשיאה בפרק האחרון, אולם מכיוון שאין אני מבינה דבר וחצי דבר בסצנות קרב - מבחינתי מדובר בבזבוז גדול של זמן מסך (כן, מלחמה זה רע) - רק אעיר כאן כמה נקודות ראויות לציון:
המעגל שנפתח בפרק הראשון העונה, התחיל בחזרה לבית הספר למטרת לימודים, ונסגר עם החזרה לבית הספר, כדי להילחם בקרב האחרון. המשפטים של ווד - "לא לרוץ במסדרונות, לא ללעוס מסטיקים" - שנאמרים עם כניסתם לשטח בית הספר, וההתכוננות לקרב, מדגישים את עניין בית הספר, ומן הסתם גם את הרעיון שליווה את הסדרה בעונותיה הראשונות - שהמאבקים שעמם נאלצים להתמודד תלמידי התיכון, הם מאבקים שאין לזלזל בה, והם יכולים להיות לא פחות קשים מהמלחמות להצלת העולם. אבל זו כמובן רק קריצה, כיוון שהמסר הזה כבר הועבר בצורה מוצלחת, בסוף העונה השלישית.
קריצה נוספת לעבר אפשר למצוא בסצנה שלפני הקרב, עת צופה ג'יילס בזאנדר ווילו ובאפי, ובדברים המעסיקים אותם, ומסיק שאם אלה האנשים שצריך לסמוך עליהם, הרי שהעולם אבוד. זוהי סצנה המזכירה מאוד את הסצנה הסוגרת את פרק הפיילוט הכפול של הסדרה, שבה ג'יילס מגיע לאותה מסקנה.
כמובן שכפי שהוא לא צדק אז, הוא לא צודק גם היום, והעולם ניצל. שוב.
מצבה של סאנידייל, לעומת זאת, קצת פחות טוב, כתוצאה מהתליון של ספייק, מתנת וולפראם והארט. מי היה יכול לשער, שההרס המוחלט שהם יצליחו לגרום יהיה דווקא לפי השאול?
הדמויות
מכיוון שהפרק התמקד בדברים שדיברנו עליהם, ובסצנת קרב אחת שלא נרחיב עליה את הדיבור, לא נשאר זמן רב להתעסק עם הדמויות שליוו אותנו לאורך השנים. התפקיד של רבים מהם נראה מצומצם משהו, אבל יש כמה דברים בפרק שבכל זאת מעניין לציין.
ג'יילס
בקרב רבים מהצופים היתה תחושה שדמותו של ג'יילס די נהרסה בעונה האחרונה, וייתכן שזו גם הסיבה שהכותבים שמו בפיו את המשפט:
Could it possibly get uglier? I used to be a highly respected watcher, and now I'm...a
אז נכון שדמותו כבר איננה מהקבועות מזה זמן, ושזו יכולה להיות חלק מהסיבה שלא עברו עליה התפתחויות משמעותיות רבות בעונה הזו, אך בכל זאת אי אפשר לתת לסדרה להסתיים כשמערכת יחסיו עם באפי, לה היה תחליף אב במשך שנים רבות, עכורה ומרוחקת כפי שזה בא לידי ביטוי ב"שקרים שסיפרו לי הוריי", וב"מקומות ריקים". וכך אנו זוכים בפרק לרגע (קצר) של פיוס ביניהם עת הוא שואל אותה אם היא רוצה לשמוע את דעתו בעניין והיא עונה בחיוב. בדו-שיח הקצר הזה גלומה בנייה מחדש של מערכת היחסים שלהם, מתוך כבוד הדדי, כאשר ג'יילס מכיר במנהיגותה ובעצמאותה של באפי, ובאפי מפגינה הערכה לדעתו ולעצותיו, ובכך חוזרת בה מהדברים הקשים שהטיחה בו קודם, שממנו אין לה יותר מה ללמוד.
ווילו וזאנדר
ג'וס אמר פעם כי הוא לא מבין מדוע כולם חושבים שהוא יהרוג את ווילו, ושהוא בחיים לא יעז לעשות זאת. הפעם ג'וס עמד בדיבורו, ואם מסתכלים על המכלול רואים שווילו היא הדמות הקבועה היחידה שגם סידרו לה happy end כולל - יש לה כוחות שהיא למדה לשלוט בהם, היא שורדת את הקרב הגדול, והיא זוכה בנערה. לעומתה, מזלו של זאנדר שפר עליו הרבה פחות - קודם הוא איבד את עינו, והפרק הוא מאבד גם את אניה, וכדרכו הוא ממשיך להתמודד עם הכול באמצעות חוש ההומור שלו.
נכון שהמשפט "That's my girl. Always doing the stupid thing" הוא לא אחד ממשפטי ההספד המוצלחים ביותר, אבל מהאופן שבו הוא חיפש אותה עם תום הקרב, רואים שהיא הרבה יותר משמעותית עבורו ממה שהוא מפגין.
דון
עבור דון הפרק מתחיל בבעיטה בבאפי. היא מביעה את חוסר שביעות רצונה מהחלטתה של באפי להגן עליה על ידי סילוקה משדה הקרב. אם נוסיף לזה את העובדה שאך לא מזמן היתה זו היא שגירשה את באפי מהבית, לא יהיה קשה להבין שדון ובאפי הן לא בדיוק החברות הכי טובות.
אך למרות זאת, ובלי קשר למה שהן עושות אחת לשניה, לפני הכול הן משפחה, אחיות. זה מתבטא בהרבה צורות: בעקיצות, כמו המשפט
"If you get killed, I'm telling", בפחד מהפרידה, בצורך של באפי להרחיק את דון מעין הסכנה, וגם בדאגה שנראתה על פניה של דון כשהאוטובוס יצא לדרכו מסאנידייל לפני שבאפי הספיקה לעלות עליו. מכל האנשים שם, דון נראתה המודאגת ביותר מהאפשרות שבאפי תישאר מאחור.
אניה וספייק
שתי הדמויות הללו, שהפכו לדמויות קבועות בעונה הרביעית, ונכנסו לסדרה קצת לפני כן, הן הדמויות הותיקות ביותר שמצאו את מותן בקרב הגדול.
יש אומרים כי היה צריך שדמויות ראשיות ייהרגו על מנת להראות שהמלחמה האחרונה ברוע הראשון היא באמת קשה, אולם מכיוון שהצופים לא היו מקבלים מוות של אחת מהדמויות שהיו שם מהפרק הראשון, אז הוחלט להרוג דמויות ראשיות, אבל מהמעגל הקצת יותר רחב. אני לא אשאל, אם כך, אז למה לא להרוג את אנדרו ודון, מפני שאנדרו עצמו כבר שואל את השאלה לגביו (באחד מרגעיו המרשימים יותר), ודון היא בכל זאת קרובת משפחה של באפי. מה שכן כדאי לציין, זה דווקא כמה קווים משותפים לדמויותיהם של אניה וספייק, שהופכים את הבחירה של היוצרים להרוג דווקא אותם למעניינת משהו.
שתיהן דמויות שחיו או התקיימו יותר שנים מכל היתר, אז מהבחינה הזו אפשר גם להגיד שהם כבר ראו מספיק ב"חיים" שלהם, והגיע זמנם (שיקול שכנראה לא הדריך את ההחלטה להורגם). דבר אחר שהיה משותף לשתי הדמויות הללו בעונה השביעית, היתה הבחירה המוגדרת שלהם בין טוב לרע, שנבעה מעצמם ולא ממושא אהבתם.
בעונות הקודמות, כל מה שספייק רצה, הוא שבאפי תאהב אותו, וכל מה שאניה רצתה, זה לרצות את זאנדר. ואילו העונה, גם ספייק שלאחר קבלת הנשמה, וגם אניה שלאחר הבחירה שהיא עשתה בפרק "ללא עצמי" הגיעו למסקנה, שגם כשלעצמם יש להם קיום, ושהבחירות שהם עושים בו בין טוב לרע חשובות. הם עדיין רוצים את באפי ואת זאנדר בהתאמה, אבל זה כבר לא מה שמגדיר את כל הבחירות שלהם.
למרות זאת ולמרות החיפוש העצמי של שתי הדמויות הנ"ל, לא ראינו אותן במהלך העונה השביעית מצליחות להבין את מקומן החדש. מצד שני, יתכן כי בבחירה של הכותבים להרוג דווקא את שתי הדמויות הללו, קיימת אמירה על כך שבעולם שאליו באפי מכוונת, של חוזק היחיד הפועל לטובת הכלל, אין בעצם מקום לדמויות שהגדירו את עצמן בעיקר דרך הדמויות שהן אוהבות. ובכל זאת יש כאן קצת הבדל בין מות הגיבורים שספייק זוכה לו, למוות האקראי וחסר המשמעות של אניה (איפה הפמיניזם כשצריך אותו?)
ספייק זוכה להיקרא אלוף על ידי באפי כשהיא נותנת לו את התליון, עוד לפני שהיא יודעת מה הן בדיוק הסגולות שלו. ספייק מציל את העולם על ידי התליון הזה, וברגעיו האחרונים, כשהוא כבר יודע שמותו קרב, הוא זוכה להיות במחיצתה של באפי אהובת ליבו. באפי אף מתוודה בפניו שהיא אוהבת אותו, וגם אם הוא לא מאמין לה, הוא חושב שזה יפה מצדה להגיד את זה, וכך גם אנחנו.
לעומתו, אניה מוצאת את מותה בקרב סתמי, הרחק מהקרב הראשי והמשמעותי יותר, ויותר מכך, היא מתה כשהיא רחוקה מזאנדר, ששומע על נסיבות מותה רק בדיעבד, ולא זוכה אפילו לאחוז בגופתה בידיו. היא פשוט נותרת מאחור, קצת נשכחת בכל המולת הקרב, וזה נותן את התחושה שבפרק בו מצאה את מותה, אניה לא ממש זכתה לכבוד המגיע לדמות שליוותה אותנו קצת יותר מארבע עונות.
האם המוות של אניה מעביר את מסר אקראיות המוות במלחמות? בעיניי, אם יש צורך להגיד שהיה צריך להרוג דמות מספיק ראשית כדי להעביר את המסר הזה - אז כנראה שלא. ומכיוון שכך, אנחנו נתעלם מהמסר המלחמתי שלא עובר, ונקדיש את השורות הבאות לדמותה המיוחדת של אניה. כפי שכבר אמרנו, בפרק "ללא עצמי" אניה התחילה במודע תהליך של מציאת עצמה. אך עד לפרק הסיום, עדיין לא ברור אם היא באמת מודעת לעצמה. כשהיא מכנה את הפוטנציאליות "בשר תותחים" וזאנדר מעיר לה, שלא כך צריך לכנות אותן, אניה עונה שהיא לא קוראת להן כך מול פניהן ומעלה שאלה רטורית "מה, אני חסרת רגישות?"
אבל אנו יודעים שדווקא חוסר הרגישות שקיים באניה, הוא אחת הסיבות שאנו אוהבים אותה, כי האמירות חסרות הרגישות שלה, אינן באות מתוך רוע או מניסיון לפגוע, היא פשוט אומרת את האמת, כמו שהיא מבינה אותה. והיא בדרך כלל עושה זאת בצורה משעשעת ושובת-לב. גם בפרק הנוכחי היא ממשיכה להפגין את חוסר הרגישות המפורסם שלה, למשל כשאנדרו מתחיל לשאת נאום על כמה שהוא גאה למות לצדם למען מטרה נעלה כזו, וכולם מתרחקים, אך לאניה אין שום בעיה להגיד לו ישר בפנים ש-Nobody cares. כך היא גם אומרת לזאנדר שהיא תגן עליהם בחייו של אנדרו. אולם באותה קלות היא גם מודה בפני אנדרו, שהיא לא חשבה שהיא תפחד כל כך כשהקרב הגדול יגיע, היא חשבה שהוא יהיה זה שיפחד, והיא תהיה זו שתעיר הערות סרקסטיות.
האם הפחד של אניה נובע מתחושה מוקדמת? האם היא יכולה להרגיש את קיצה המתקרב? או שמא הוא נועד להראות לנו את האנושיות שבה? שכן על פי דבריה בפרק הקודם, בני האדם מופתעים תמיד מן המוות למרות וודאותו. ואולי בכלל זו סתם עוד סצנה שנועדה להזכיר לנו את הפוביה של אניה מארנבונים, הפוביה שעוזרת לה הפעם לאזור אומץ ובכך לסגור עוד מעגל? לא ברור, אבל בכל אופן, הפחד של אניה הנהדרת, המשוגעת היחידה שמצליחה להירדם בלילה לפני הקרב הגדול, היה הפעם מוצדק, היא מוצאת כאן את מותה, וחבל.
שורות שהוצאו מהקשרן
השורות הבאות נשמעו במהלך הפרק. אם מוציאים אותן מהקשרן, ומייחסים להן התייחסות לסדרה ולשחקנים, ייתכן שאפשר למצוא כאן רמזים לכך שלא כולם רצו שהסדרה תסתיים, ומדוע בכל זאת הסדרה הסתיימה. או שלא.
I got coverage on the whole thing. It's very gripping. It needs a third act.a
(אנג'ל לבאפי בתחילת הפרק)
Are you ready to finish this, bitch?!a
(כיילב לבאפי בדיוק לפני מנגינת הפתיחה)
I hate this. I hate being here. I hate that you have to be here. I hate that there's evil, and that I was chosen to fight it. I wish, a whole lot of the time, that I hadn't been.a
(באפי נושאת נאום מוטיבציה)
ולסיום
רבים אומרים כי אחת הסצנות היפות ביותר בפרק היא סצנת הסיום, זו שאחרי הקרב הגדול, כשכולם יורדים מהאוטובוס ושואלים לאן עכשיו, ורק באפי נושאת את מבטה אל מה שנותר מסאנידייל, ושותקת. וכך, אחרי שכבר הכברנו מילים, נסיים בציטוט משירו היפה של עוזי חיטמן: "לכל האהבות יש סוף והתחלה, נפרדים רק במבט - בלי לומר מילה".
הבחירה שלנו
"chosen"