נישואין טעונים, אישה שאינה מה שהיא נראית במבט ראשון, גניבה שנכשלת, שיתוף פעולה של צוות "סרניטי" כדי להגן על עצמם, משפטים שנונים שמוחלפים תוך-כדי, והכל באווירה עתירת שילוב בלתי-אפשרי כמעט של הנאה, הומור וסכנת מוות.

המשפט יכול היה לתאר את הפרק במלואו. הוא יכול להתייחס - במשמעויות שונות לחלוטין - לסצינה הראשונה שפותחת את הקטע הקצר שלפני מנגינת הפתיחה (כולל הבונוס של מל במצנפת נוסח "בית קטן בערבה"). וגם על זה היה הפרק - על דברים שאינם מה שהם נראים ממבט ראשון.

במהלך מסיבת הניצחון שנערכת עבור הצוות מייד לאחר מכן, נפרשות בפנינו חלק מהדמויות המוכרות ומערכות היחסים ביניהם: ווש וזואי מתחבקים בשקט כשכל האחרים חוגגים, חולקים רגע פרטי שקט בינם לבין עצמם. ג'יין השתוי הופך לרגשן בנוגע למתנת מקל-הגשם שקיבל, ואינו עוזב אותו כשהוא מצטרף לקהל הרוקדים. בוק מברך את הגופות בשקט בצד. מל ואינארה מנהלים שיחה רווית שאלות והקנטות הדדיות, המסתיימת בחטף. עם זאת, שוב, דברים אינם כפי שהם נראים ממבט ראשון. לאחר ש"סרניטי" ממריאה, מסתבר שהמסיבה הכילה גם טקס חתונה. סאפרון, הנוסעת הסמויה, הכלה המסמיקה והמפוחדת, כמובן, אינה יכולה להיות יותר שונה מכפי שהיא נראית.



סאפרון לוכדת את מל על ידי שימוש בעקרונותיו שלו עצמו, מעמידה אותו מול צוותו באמצעות רצונו שלא לפגוע בנערה האומללה שהוטלה לפתע אל מתחת כנפיו. היא פונה ישירות אל חולשותיו של מל: דיכוי הפרט החלש בחברה החזקה ממנו, פניה למוסר אנושי הנעלה על החוק היבש של כוכב כלשהו. היא ממשיכה ומעמידה פנים שמילות החיזוק והעידוד שלו אכן משפיעות עליה, גורמות לה לשנות את התנהגותה ולנסות לעמוד יותר על שלה. החולשות הללו של מל יתגלו בסופו של דבר כיתרונותיו: הן אלה שיצרו את רשת האמון בינו לבין הצוות שלו, את ביטחונם בו - וביטחונו בהם - בשעת חירום.

בפרק "גורם היוקו" של "באפי" ניסה ספייק לבצע תכסיס דומה - ליבוי הפחדים הקיימים כבר בקרב ליבות חברי הקבוצה, תוך הצבעה על חולשותיהם והדגשה של מקורות החיכוך בין כל אחד לבין האחרים. עם זאת, סאפרון היתה ערמומית ממנו. אמנם כל הצגתה את עצמה היתה ערימה של שקרים, אך היא כמעט שלא נזקקה לשקרים בנוגע לחברי צוות הספינה (מלבד מול אינארה, לקראת הסוף, כאשר זמנה אזל). היא אפילו לא נזקקה להפניית משפטים ישירים אל רובם. עצם נוכחותה היה מספיק כדי להטריד את ג'יין, אינארה ובוק. יחסה אל מל הספיק כדי לזרוע בעיות בין ווש וזואי, ויחסו של מל אליה - לנכר את קיילי. היא יצרה בעיה חדשה על הספינה - עצם נוכחותה. עם זאת, כל התגובות שהתעוררו כתוצאה מכך נבעו במלואן ממערכת היחסים בין חברי הצוות - נוכחותה רק העלתה על פני השטח מתחים קיימים, והיא זיהתה אותם בעין זריזה והשכילה לנצל אותם לטובתה, "הפרד וגנוב".

האינטרס היחיד של סאפרון היה להעלים את זה שיש לה אינטרס. היא מעמידה עצמה כל כך בתוך משחקה, הדמות שהיא מגלמת, שהיא הופכת להיות מאזין נדיר - כזה שאינו רוצה לומר דבר, שקשוב במלואו אל הצד השני. היא כל כך מנותקת מן האדם שמולה, שבאופן אירוני, זה מה שהופך אותה למאזינה מושלמת כל כך. היא שותקת, מרכינה ראש, ממתינה, לכאורה תשומת ליבה נתונה כל כולה לאדם שמולה והיא מלאה ציפייה לוהטת לכל מוצא פיו, ואנשים נפתחים בפניה כתוצאה מכך: הן מל והן ווש מתחילים לפתע לדבר על ילדותם וכוכב מוצאם, בנוכחותה. היא מפעילה מניפולציות, כל אחד על הנושא שלו: התנ"ך שהיא מצטטת למל נוקט בתיאור של עבודת אדמה וחווה, כמו הרקע שלו כפי שסיפר לה; המיתוס שהיא מצטטת לווש משתמש במטאפורה של כוכבים, כמו שטייס רואה מהכסא שלו, כוכבים שעל השתוקקותו אליהם סיפר לה רגע לפני כן.

רק כאשר נתקלת סאפרון באינארה, לאחר שחיבלה בספינה, המשחק שלה מתחיל להיסדק. ניסיונה לפתות את אינארה לא נכשל או צוין באופן מיוחד לאחר מכן בגלל ששתיהן היו נשים (כנראה שכמה דברים כן יישתנו עוד 500 שנה). היא מסתבכת בשקרים קטנים (טוענת שחיפשה את אינארה במעבורת מייד לאחר שהיא מציינת שחשבה שהמעבורת השנייה היא שלה, סותרת את דבריה למל בנוגע למקצועה של אינארה ונאלצת לתלות זאת בשקר מכוון מצידו). כעת - בניגוד לתחילת הפרק - גם לצופים נראות תמימותה ורכותה מזויפות.

סאפרון רואה כל אחד בתפקיד שהוא משחק בלבד, לא שום תמונה שלמה, בוודאי לא את רשת הקשרים שסביב. זה הופך אותה ליעילה מאוד, אך היא מחמיצה את כל שאר המימדים. הלא יש שני צדדים (לפחות) לכל מערכת יחסים, וכל צד מתקשה לראות דרך עיני האחר. סאפרון התעלמה כליל מרגשות צד שני כלשהו, ומן האנשים הסובבים אותו צד. היא גלגלה את עיניה בסלידה ובשעמום כשווש דיבר על מערכת היחסים שלו ושל זואי. באמת לא אכפת לה, והיא לא רוצה שיהיה לה אכפת. בסופו של דבר, עם כל הידע שלה, התחכום, המיומנויות המגוונות והשונות, זהו מקור ההפסד שלה. אין קשר אנושי עבורה מלבד התמודדות, ניצחון, הערמה על האחר. כפי שמל אמר לה בסוף הפרק, יש מגוון דרכים קלות בהרבה לגניבה של ספינה, מתחפושת כה מדוקדקת לאורך זמן כה רב. אך היא אינה מעוניינת רק בגניבה לשמה - היא זקוקה, בנוסף, לתחושת הכוח שלה על בני אדם אחרים, אותם היא מסובבת על אצבעה הקטנה, מביאה אותם במניפולציה על גבי מניפולציה לנהוג בדיוק לפי רצונה, בעוד הם בטוחים שהם פועלים לחלוטין מתוך רצונם החופשי - והיא מתענגת גם על ביטחון כוזב זה. הקשר היחיד שהיא מקיימת עם בני אדם הוא הערמה עליהם, ניצחון או הפסד.

מל הוא הניגוד הגמור אליה, מבחינה זו. הוא זה שרואה את האדם שמולו, לפעמים ללא קשר לעבודתו או לקשריו החיצוניים (כפי שהודגש בפרקים הקודמים). כאשר ווש וקיילי היו שקועים בהערצה למיומנויותיה הטכניות של סאפרון, הוא נאלץ לתלוש אותם מכך כדי להזכיר להם שהם נתונים בסכנה מיידית. עם זאת, הוא היה כל כך שקוע ברצונו להוכיח לאינארה שהיא אינה עולה עליו מבחינת הכניעה לתכסיסיה של סאפרון (אם מתוך האשמה עצמית על נפילתו שלו ברשתה ורצון להראות שלא היתה זו אשמתו, שלא יכול היה לנהוג אחרת - דבר שמנוגד לבחירה החופשית כל כך שהוא דוגל בה, עליה גם דיבר במהלך הפרק עצמו, ואם משום שהוא מוצא בכך דרך להוריד אותה מן הכן הגבוה עליו שמה עצמה ביחס אליו בכל דבר), שאינו שם לב כלל להסבר האחר האפשרי למהלך העניינים, מה שמנוגד לעירנותו הרגילה. הוא אמנם הצליח להתמודד מול סאפרון עצמה, אך הפיל עצמו באותו פח שבתוכו היא חיה כל ימיה, לגבי אדם אחד, ודווקא האדם אליו הוא מנסה להושיט יד יותר מכל.



מל נראה תמיד כאילו יש לו חיוך חבוי מתחת למילותיו, וליבה חבויה של רצינות ורגשות עמוקים מתחת לחיוך. אפילו כשהוא מנסה לתאר את עקרונותיו העמוקים ביותר לסאפרון, הוא אינו מצליח לנסח את עצמו היטב, או לפחות מבלי להזדקק לניסוחים הכרוכים בהריגת בני אדם. למרות הקוד המוסרי הברור והחזק שלו, למרות שניסה ככל יכולתו לפעול לפיו, למרות שסאפרון ממש נאלצה לקפוץ עליו לשם כך, הוא נכשל בניסיונו להימנע מכך ונכנע לפיתוי שלה. ולא רק הוא: ווש נראה כאילו אלמלא היה גם מאוהב (קוד מוסרי פנימי שלו עצמו) וגם נשוי (קוד חברתי) הוא היה עלול להיכנע לסאפרון - או, לפחות, אלו היו הנימוקים שבהם השתמש באוזניה. העטיפה הנוספת, של הקשרים החברתיים, שיחקה תפקיד חשוב.

סאפרון שולחת חץ הישר אל לב מערכת היחסים של הזוג הנשוי - עוצמתה של זואי, המודגשת אפילו יותר לנוכח בעלה, עברה הצבאי (וידידותה העמוקה עם הגבר שהיה מפקדה) - תכונות שמצויות באופן מובהק בצד הלא-נשי של הסקלה. במשפט אחד היא גורמת לזואי להיראות כאישה שאינה כשירה לתואר "רעיה", לפחות לפי אמות המידה שלה. התמימות הגמורה (לכאורה) בה נאמר המשפט, הטון של המובן-מאליו, הופכות את התיאור לגרוע אף יותר, במיוחד לנוכח הנאתו הישירה של ווש מניחוח האוכל. תגובתו האנושית הפשוטה של ווש - שאכן היתה תמימה, ללא שום העמדת פנים - מציבה אותו לפתע כנגד זואי, שאינה יכולה לספק לו הנאה זו, ולראשונה נראית לפתע כמעוניינת ביכולת כזו.

לא ניתן לקבל הכל - מבחינה מעשית ורגשית כאחד - ממערכת יחסים אחת ומאדם אחד. ברור לווש שאשתו אינה יכולה לספק לו את כל צרכיו עלי אדמות (מזון טעים, למשל) וגם שאינה צריכה לעשות זאת. באופן דומה, אך מן הצד השני, קיימת ידידותה העמוקה של זואי עם מל וההיסטוריה הארוכה שלהם. מערכת היחסים בין ווש לזואי, לפיכך, המכירה בהיבט זה של חיי הנישואין, בוגרת ואפילו מציאותית יותר מהצגות רבות של קשר מסוג זה שניתן לראות על גבי המרקע. היבט נוסף המוצג באופן בוגר וישיר הוא תגובתה של זואי - אישה כה חזקה ומוכשרת, כה בטוחה בעצמה - המוטרדת בהכירה בכך שיש דברים שווש ייהנה מהם, ושהיא אינה יכולה לספק לו. כמו כן, קיים מגוון רחב של מערכות יחסים בין הדמויות. בעולמות פנימיים של תוכניות טלוויזיה, קשרים רבים מידי הופכים לרומנטיים או מכילים מרכיב של משיכה פיזית (או לפחות תהיה לגביה), כאשר קיים מנעד רחב כל כך של אפשרויות שאכן מתקיימות בעולם, עשיר ומופלא וקורא לחקור אותו ולשחק בו. זוהי נקודה נוספת שבה תוכנית 'מדע בידיונית' נאמנה יותר למציאות מהרבה תוכניות 'בוגרות' המכוונות לקהל שמחפש תכנים שקרובים יותר לחיי היום-יום שלו.

ניתן היה לראות בתגובותיו של ווש לניסיונות הפיתוי של סאפרון עד כמה הוא אינו חלשלוש שמוחזק ברצועה על ידי הרעיה/הבוס שלו. הוא יודע בדיוק למי הוא נשוי, והוא מאוהב בה, והוא יודע מדוע. הוא אומר שאין אנשים רבים המבינים אותו ואת זואי במבט ראשון (כלומר, גם עוד כמה מאות בעתיד, יצטרכו לתרץ גבר שיש לו גם עמוד-שדרה וגם נישואין לאישה חזקה ועצמאית?).



מל הבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהוא אינו מאמין בשום סוג של אלוהות ("אתה מוזמן לספינה, אבל אלוהים לא"), ועדיין בוק איים על מל במושג דתי, "גיהנום מיוחד". היה זה הכוח היחידי שיכול היה להפעיל על מל במצב הנתון, והוא לא היסס להשתמש בו. מל התייחס למה שבוק אמר ברצינות - לא במובן הדתי, אלא במובן של "זהו דבר שלא נכון לעשות", בלי קשר לאיזו שפה ובאילו מושגים משתמשים כדי לנסח זאת - עד כדי כך שהוא עצמו השתמש בביטוי לאחר מכן. עם זאת, בוק אינו נשען על תיאולוגיה בלבד. הוא משתמש בשני תיאורי מעשים רעים "בין אדם לחברו", שברור שהם רעים ובלתי רצויים בכל חברה תרבותית שקיימת כיום, בלי קשר לדת או לאמונה בישות עליונה כלשהי. הוא מביא שתי דוגמאות קיצוניות - התעללות בילדים (והלא סאפרון עצמה נראית כמעט ילדה), ומעשה שלכאורה הוא תמים לחלוטין, אבל כמעט אין מי שלא יסנן קללה עסיסית כשמדברים לידו בקול באמצע הצגה, קונצרט או סרט.

מל אינו הגיבור המושלם. עם כל כללי המוסר הפרטי הגבוה שלו וניסיונותיו החוזרים ונשנים לעמוד בהם, הוא נפל ברשתה של סאפרון ונשק לה בחזרה. הוא דמות אנושית יותר מן הגיבורים הנעלים שאינם נכשלים, שאין להם מגרעות או שתמיד מצליחים לפעול לפי האידיאלים שלהם. גם הצוות אינו מגלה איפוק והתחשבות עילאיים בינם לבין עצמם. לא רק שהם אינם נמנעים מלתלות את מצבם הקשה בטעותו של מל, הם כועסים ומלגלגים עליו ללא שום מעצור, בנוכחותו. ועם זאת, הם פונים אליו לשם מציאת פתרון לבעיה. ברגע בו הוא מתחיל לתכנן ולחלק פקודות, הם מצייתים כהרף עין, ללא ערעור.

חוזה מחייב כגון נישואין, הופך לריק מתוכן ללא הכוונה שמאחוריו. באותה מידה, כאשר העבותות של רגשות ואמון שקושרים בין בני אדם עבים מספיק, אין כל צורך בחתימה על שום נייר. באותה צורה, לנחמדות המסווה רגשות אחרים אין מקום, ולהפך - אין צורך בציפוי של נימוס לשם יצירת מערכת יחסים יציבה וכנה. אחד אינו שולל את משנהו, אך גם אינו מכריח אותו.

מל הורה לג'יין לירות אל עבר הרשת עצמה, לא אל החדר בו נמצאו האנשים שמפעילים אותה, שכן מטרתם היתה קיצור הרשת, לא הרג בני אדם שלא יוביל להצלתם. ג'יין מציית ללא היסוס, אך מייד אחר כך יורה, באמצעות החמצן שנשאר, והורג את השודדים שהפעילו את הרשת. אותו ג'יין רצחני, מסתבר, העניק שם לרובה האהוב עליו. הוא מדבר עליו בלשון נקבה, וברגש עז מכפי שניתן היה לחשוב שהבריון האטום יכול לחוש כלפי חפץ. הוא נראה כחסר רגשות עדינים כלפי בני אדם. הוא מנסה לסחור בנערה הצעירה שעל הסיפון, כאילו היתה היא עצמה חפץ - ומעלה בכך את כעסו של מל - אך מדבר אל הרובה שלו בעידוד כשהוא יודע שגורל כולם תלוי בדיוק הירייה שלו. ייתכן כי רגשותיו של אדם שחי חיים מחוספסים ומסוכנים כל כך אינם קבורים לחלוטין, אלא פשוט מופנים אל מי שבאמת חשוב לו לשם הישרדותו: לא הנערה היפה בה הוא חושק, אלא כלי הנשק שלו, שזכה בו בקרב לאחר שנשאר בחיים למולו.



סיימון הופיע בפרק כמעט אך ורק תוך מילוי תפקידו הרשמי כרופא, מטפל בפצועים, חולק מידע, לא הרבה מעבר לכך. ריבר לא דיברה כלל במהלך פרק, אבל היא לא נעלמה לחלוטין. היא היתה שם, חלק מן הספינה וצוותה, אינה נמוגה אל הרקע אפילו כאשר היא אינה במרכז התמונה. לא היה כל דיאלוג מאולץ, רק כדי להצדיק את נוכחותה. לא היה צורך להצדיק אותה בשום צורה - זה פשוט היה מספיק טבעי שהיא שם, בספינה, אפילו אם היא אינה לוקחת חלק ישיר בסיפור.

גם קיילי אינה המכונאית המושלמת. היא *לא* הצליחה לתקן בזמן את הספינה, תוכנית ב' היתה זו שהצילה אותם. אבל היא ניסתה כמיטב יכולתה, וזה מה שהיה חשוב. לא היכולת והמיומנות בפני עצמם, אלא הרצון, המאמץ, הרגש, הם שגורמים לקשר האנושי, להכרת הטובה, אפילו בהיעדר התוצאות הטובות ביותר. כשקיילי הצליחה להביא את הספינה לעבוד שוב, מל מנשק אותה על ראשה, בדיוק כפי שאח גדול היה עושה לאחותו הצעירה והמוכשרת, להראות לה עד כמה הוא גאה בה, סומך על יכולותיה, שמח שהיא נמצאת איתו. התגובה הזו נראתה כדבר הברור-מאליו ביותר, הנובע ביותר ממערכת היחסים בין הדמויות, לשניהם. וכמה פעמים כבר יוצא לראות נשיקת אהבה כה עמוקה, ש*אינה* רומנטית, בטלוויזיה?

היו סוגים רבים כל כך של אמון בפרק. חברי הצוות מקבלים את הזרה ומאמינים לדבריה. האמון בין ווש וזואי, שווש לא שבר. האמון בין מל והצוות, שנשאר על כנו למרות הכל. בוק ומל היו הראשונים שתפסו מהי המלכודת לתוכה נפלו, ובוק תיאר אותה בצורה מדויקת ומפורטת יותר אף ממל. איש לא התעכב על ידע בלתי-צפוי זה של חיי הפשע מצדו של איש דת, מלבד ג'יין שפשוט ציין את העובדה. היו להם עניינים חשובים יותר לעסוק בהם מסודות עבר - שכבר ידעו על קיומם - וביטחונם היה נתון לבוק עוד קודם לכן.

הצוות הקניט את מל לאורך רוב הפרק, איים עליו, היה מסוכסך איתו כמו גם בין שאר חברי הצוות לבין עצמם, בכמה דרכים. אבל ברגע בו היה בכך צורך, ברגע בו זה היה חשוב, הם לא רק עבדו ביחד, אלא סמכו זה על זה, שכל אחד מהם יעשה את חלקו. סאפרון נראתה כאילו הצליחה לגרום להם לריב ולזעזע את מהלך העניינים התקין של הספינה, אבל בדיוק כאשר היה צורך בכך, כשזה היה מעבר לבדיחה, הם הסתכלו מעבר לכל הפרטים הללו. הם לא דחפו אותם מתחת לשטיח, לא שכחו אותם, מקורות הסכסוכים הללו עדיין שם, והם עלולים לעלות שוב ולחולל צרות, אבל כרגע יש משהו דחוף יותר שדורש את מלוא תשומת ליבם. אז, שוב, הם מתנהגים כמו בוגרים בקשר לזה (ולא באורח "טיפוסי לדמויות טלוויזיוניות", שבמקרים רבים צריכים קריאת-השכמה מבחוץ כדי להבין שהם צריכים לשתף פעולה, ונראים שאינם מבינים זאת בעצמם), ועובדים ביחד.

ה"ביחד"-יות של קבוצה של אנשים שלא רק עובדים ביחד, אלא הם גם חברים. העוצמה שבנתינת אמון. שלם גדול מסך חלקיו. בצורה מסוימת, זה הזכיר את אחד המסרים המרכזיים ב"באפי" - כיצד קוטלת מיוחדת, גם בכוחה וגם באורך חייה, מצליחה להימנע מ"משאלת המוות" שלה ומגורל רוב הקוטלות שקדמו לה על ידי כך שאספה סביבה קבוצת אנשים שתקשור אותה אל העולם, תעבוד איתה, תאהב אותה ותהיה נאהבת על ידה. זה מזכיר גם את ווילו, שחוזרת לעבוד עם זאנדר וקורדיליה לאחר שראתה אותם מתנשקים ב"תמימות" - העניינים אינם בסדר בינינו, אבל יש כרגע דברים יותר חשובים.



ג'יין יורה עם "וירה" דרך חליפת חלל המתאימה לבן אנוש. התמונה הוויזואלית הזאת מזכירה את סאפרון עצמה. מצפים לראות בחליפה אדם עם קשרים אנושיים לעולם החיצון, ובמקום זה יש שם כלי נשק קטלני. סאפרון מכוונת את עצמה לשימוש אחד בלבד, לירות לכל הכיוונים, קטלנית ויעילה מול כל הסובב אותה, אך בכך היא בעצם משאירה את עצמה כקליפה ריקה מתוכן, רובה משוכלל העוטה דמות אדם, וסביבה חלל ריק מחום אנושי. ובניגוד ל"וירה" שמישהו אחר מלביש אותה יפה ולוקח אותה לכייף קצת, שאין לה עצמה שום שליטה, סאפרון עושה את הדבר לעצמה.

מקור חולשתם ומקור כוחם נבעו ממעיין דומה, בכיוונים מנוגדים: הם עמדו להילכד על ידי רשת אלקטרומגנטית, שהורגת את האנשים שבספינה ומותירה אותה עצם מכני חסר משמעות וריק מאדם. הם נפלו למלכודת זו על ידי אישה שמכירה בבני אדם רק ככלים להשגת מטרותיה, או כשחקנים במשחק שהיא רוצה לנצח בו. מבחינתה, סרניטי היא כבר אך ורק אותו עצם מכני שאין משמעות לאנשים שבו. מה שהציל אותם היה רשת הקשרים האנושיים שהיו ביניהם כבני אדם - שיתוף הפעולה שלהם, כל אחד בתחומו, קבלת יכולתו של כל אחד, התגברות על הטינות האישיות לשם טוויית עבודה משותפת.

מל אינו בטוח שהירייה אכן תצליח לקצר את הרשת הקטלנית ולהציל את הספינה והצוות. הוא אומר "זה צריך להספיק", וג'יין נוהם על חוסר הביטחון שבמילה "צריך". קטע קצרצר זה, שוב, ממחיש את מה שקורה לכל אורך הפרק: בני אדם נאלצים לבטוח זה בזה, באינטואיציות שלהם, בכלים שבידם. הם אינם בטוחים, אין שום וודאות, שום חוזה חתום ומחייב. אך הם עושים, בכל זאת. כי אין להם ברירה. כי הם בחרו כך מלכתחילה, בעיניים פקוחות.



עבודתה של אינארה דורשת משמעת עצמית מלאה והסתרה שגרתית של רגשותיה. היא נראית תמיד שלווה ובשליטה, כאילו אין רגשות גועשים מתחת לחזות המלוטשת והשקולה. היא האדם היחיד על פני הספינה - מלבד מל, כמובן - שאינו מוצא את כל המצב מבדח. היא אפילו מתקשה להסתיר, ברגע הראשון, את הבעת הכאב החולפת על פניה, שעוצמתה רבה במיוחד בגלל הניגוד לרוגע הרגיל. היא כמעט מתפרצת על מל, יותר מפעם אחת, במילים חריפות על התנהגותו אל סאפרון, דווקא. כאשר מל מתענג על האפשרות, שנראה שלא עלתה על דעתו עד עכשיו, של הקמת משפחה והורות, הוא שקוע כל כך בהנאה מהפנטזיה שלו, שאינו מבחין כלל עד כמה היא מטרידה ומאמללת את אינארה. כשהיא מצליפה בו שהיא רוצה שיעזוב אותה לנפשה, היא משתמשת שוב אחד הנושאים העיקריים בוויכוחים ביניהם, והוא אינו רואה את הרגשות הכואבים שמאחורי מילותיה.

במהלך הפרק, יש לאינארה עוד מספר רגעים של התרופפות השליטה העצמית שלה. הבולט ביותר היה, כמובן, כשגילתה שמל אינו מת כפי שסברה, אלא עדיין חי. דמעותיה ונשיקתה מלאת הרגש לא פרצו את המחסום הפנימי כאשר חשבה שאיבדה אותו לנצח, אלא רק בהקלתה כשתפסה שהוא עדיין בחיים. כאשר איש לא יכול לראות, ואיש לעולם לא ידע, היא גם נרגזת בקול רם על כך שמל נשק לסאפרון, מייד לאחר שהביעה את רגשותיה באופן ישיר ועז כל כך. היא משתמשת בשפה משובשת במקצת כשהיא נתונה תחת השפעת סם ה"נשיקת לילה טוב", בניגוד לשפתה התקנית בדרך כלל (אגב, תחילת הקללה שהיא פולטת כשהיא תופסת שסוממה היא תחילת אותה קללה שפולט מל, באותו מצב). מסוממת ובהכרה לא-ממש-מלאה בעצמה, היא לא הפסיקה לנסות להסתיר זאת, ליידי-למחצה, הפוגה-קומית-למחצה. בסוף הפרק היא הרשתה לפניה לשקף את רגשותיה, הפעם אפילו בפני אדם אחר, כל כולה סקרלט-או'הרה-שמחכה-שרט-ינשק-אותה. אך שוב, איש לעולם לא יידע על כך, שכן מל, כה שקוע בדרך בה הוא ראה את הדברים, לא הצליח אפילו לראות את מה שעמד מול עיניו.

בפעם האחרונה בפרק בה מל נכנס אל המעבורת של אינארה הוא דופק על דלתה, בניגוד למנהגו, וממתין לרשותה להיכנס. לרגע נדמה כי משהו השתנה בהתנהגות שלו אליה. הוא ממהר להבטיח לה כי הספינה בחזרה במסלול הדרוש לה לשם עבודתה, ומחמיא לה על חינניותה. לרגע נדמה - גם לצופים, גם לאינארה עצמה - כי משהו השתנה בגישה שלו אליה. אך מל רק מותח את התענגותו על הניצחון הקטן שהוא חושב שהשיג מול אינארה. הפעם, בניגוד להתרחשויות בכל שאר הפרק, הרגשות האמיתיים והכמוסים אינם עולים אל פני השטח, אינם באים לידי ביטוי במעשים, עבור מל. שוב - והפעם משני הצדדים, גם ברצינות וגם בצחוק - דברים אינם כפי שהם נראים. נו, טוב, יש אנשים שעושים ג'גלינג-אווזים.