"חזרתי להתחלה. כשהעבודה משתבשת, וויזיני אמר לחזור להתחלה. כאן קיבלתי את העבודה, אז כאן ההתחלה. ואני מחכה לוויזיני."


לפעמים גם סדרות טלוויזיה נוקטות בשיטה הזו - לקראת סוף דרכן הן חוזרות להתחלה. עם זאת, בייחוד בסדרה שהשתרעה לאורך שנים מספר, לא תמיד ניתן לסגור מעגל ממש, לחזור לאותה נקודה. מתווספות דמויות בעלות נקודת-פתיחה מאוחרת יותר, ודמויות ותיקות מתפתחות ומשתנות. צורה שיכולה אולי להוות תיאור טוב יותר היא הספירלה, בה יש סטייה כלפי חוץ בכל סיבוב.

המיקום הגיאוגרפי הוא ממש אותו מיקום - העיירה סאנידייל ופי השאול שמתחתיה. תקופת השנה אף היא דומה (האפוקליפסות, כידוע, נוטות להתרחש בשלהי האביב). אך התנהגות התושבים שונה מאי-פעם. במקום הדחקה מלאה והכחשה גורפת, תוך מציאת מיטב התירוצים לצורך ציון שיעור התמותה בכל שנתון, העיר כעת ריקה לחלוטין לאחר שכמעט כל תושביה נמלטו בבהלה, מותירים בתים ריקים ופרוצים וחנויות לבזיזה. ההתעלמות והשלווה נעלמו.

שיטות הפעולה של הקוטלת אף הן כמימים ימימה: היא קוטעת, כמעט מבלי משים, נאום שלולא כן היה נשמע מאיים ורב רושם, כמיטב המסורת של כוחות הרשע. ללא כל סימן לכך שאכפת לה מהדרך בה בדרך כלל נעשים הדברים במלחמת הטוב ברע היא שולפת את כלי הנשק שלה (שנראה כמו גרזן מיוחד, אבל נלך על "חרמש", כפי שהוחלט במהלך הפרק) מתוך הסלע, במיטב המסורת של אחד המיתוסים העתיקים והמפורסמים ביותר, המלך ארתור. החרב נועדה עבורו ואף אחד מלבדו לא יכול היה לשלוף אותה מן האבן. אצל המלך ארתור ציינה עובדה זו את היותו המלך, בעוד שכאן היא מציינת את היות באפי הקוטלת, מה שכבר ידענו, וממלאת בעצם תפקיד הפוך: כך אנו יודעים שהנשק מיועד מימים ימימה לקוטלת, מאחר שהיא היתה היחידה שהצליחה לשלוף אותו.



הרוע הראשון, בדמותה של באפי עצמה, מציין את חבריה, את ההכרח שלה לחוש לעזרתם, כדבר שמעכב את באפי מלהילחם ברצינות ולהביס את כיילב, כעת משמצאה את הנשק שניסה להסתיר. לאורך כל שנות הסדרה, למרות שבאפי נאלצה לא פעם לחלץ את חבריה מסכנות (ולעיתים אף להילחם בהם עצמם), הם לא היוו עבורה חולשה, שיש לשאת אותה בלית ברירה, אלא בדיוק להפך - הם שימשו כמקור כוחה, הייחוד שלה מול שאר קוטלות העבר. לפחות פעם אחת היא הקריבה עצמה למען אחד האנשים היקרים לה, אך פעמיים הם כבר החזירו אותה לחיים. ההשפעה אינה באופן מעשי בלבד. הקשרים שלה עם העולם החיצון - משפחה, חברים, לימודים - היוו את רשת הביטחון הרגשית שחסרה לקוטלות אחרות, בהיכנען ל"משאלת המוות" שלהן, כפי שניסח זאת ספייק.

אחת הבעיות ביחס של באפי אל הפוטנציאליות טמונה בהיותו יחס של מנהיג אל מונהגים. בניגוד לתיכוניסטית שרק רצתה להשתלב בחברה כמו כל אחת אחרת, כשרק הגיעה לסאנידייל, היא אינה מכירה אותן אפילו בשמותיהן, אינה נקשרת אליהן, אינה מניחה להן להיקשר אליה, או להתייחס אליה בכל צורה שהיא מלבד מנהיג בשדה הקרב. ניתן לומר שלא היתה לה כל ברירה, שהדרך היחידה לנצח במלחמה מסוג זה היא להיערך לקרב ולא לבזבז זמן ואנרגיות על קשרים מסוג אחר. עם זאת, לאורך השנים, הקשרים הללו היו בדיוק מה שהעניק לה בסופו של דבר כוח ותושייה לנצח, קרב אחר קרב. את המחיר היא שילמה כאן לראשונה כאשר הודחה מתפקיד המנהיגה. לפוטנציאליות לא היו קשרים רגשיים אליה, לא היתה כל סיבה להחזיק בה כמנהיגה כאשר נכשלה במבחן זה.

גם עכשיו, כשהיא חשה לעזרת פיית' וקבוצתה, היא מבצעת זאת לבד במפגן מרהיב של קטל, בדומה לדרכה בימים עברו, כאשר עוד לא היה איש סביבה מיומן במידה הדרושה. היא מחסלת את האיום על הפוטנציאליות לבדה (באמצעות הצעצוע החדש), ומאיצה בהן להימלט. התנהגותה כאן לא דומה בכלל להתנהגותה לאורך העונה כולה, עת ניסתה ללמד, להנהיג קבוצה (מי שניסתה לקחת פיקוד על הקבוצה, להזכיר להן את הכשרתן, היתה קנדי). היא אמנם הצילה את כל הבנות שנותרו בחיים, אך ללא מילת עידוד או נחמה, ללא, שוב, מגע אישי. היא לא הכריזה הכרזות גדולות או נשאה נאומים כשהן שבו אל הבית. רק כאשר נשאלה ענתה ש"כנראה אני לא עוזבת". היא חזרה ונטלה את תפקיד ההנהגה, אך בצורה שונה מן הסיבוב הקודם. עם זאת, היא לא הפגינה תגובות רגשיות מן הכיוון ההפוך - עלבון, נזיפה או שמחה לאיד, אפילו לא כשאמנדה האשימה את הפוטנציאליות עצמן. כחברה אמיתית, היא הפגינה תמיכה מלאה בהחלטה הכושלת של פיית'. הרגשות האישיים - לטוב ולרע - נדחקו הצידה לטובת המשימה.

ובינתיים, בחדר עיון מאולתר, בחזרה לימים הטובים של מחקר. ג'יילס עם ספריו ו-ווילו מול המחשב. כמו פעם, למרות הסכנה ואי-הוודאות, לא נפקד מקומה של שנינות בקרב נגד כוחות האופל. אך הפעם הבדיחה של ווילו, שפעם התרגשה מכך שהצליחה לבטא את המילה "דייט", היא בעלת הקשר גברי מיני (Scythe matters), שלא היה עולה על דל שפתי הנערה הביישנית של התיכון. כמובן, יש דברים שלעולם לא ישתנו: ג'יילס מתעלם במורת רוח מווילו המשעשעת את עצמה במשחקי מילים, ומתמקד בעיקר.



כמו פעם, המחקר המשותף הוא זה שמניב פירות. אמנם מועצת הצופים כבר אינה קיימת, ולמיטב ידיעתו של ג'יילס הוא השריד האחרון שנותר ממנה, אך דבר זה אינו מונע ממנו למלא שוב את תפקידו המסורתי של צופה - המחקר. כמות הספרים העומדת לרשותו קטנה בהרבה, והוא מוכן להיעזר בטכנולוגיה (שכבר אינה כל כך חדשה וזרה עבורו), המחשב. ווילו אמנם מוצאת את האתר שמכיל את הרמז, אך הידע הנרחב של ג'יילס הוא זה שבסופו של דבר מספק את הפענוח, ומוביל אותם אל הפתרון.

מערכת היחסים בין ווילו וג'יילס עברה תהפוכות רבות. למן ההתחלה ווילו היתה מעין בת טיפוחים עבורו, והוא בו בזמן היה גאה ביכולותיה ובהתקדמותה, וחושש מפני האפשרויות האפלות הטמונות בכיוון אליו פנתה. בגישושיה הראשונים בעולם הקסם הוא היה מסוייג, הקפיד להזהיר אותה, וניסה להימנע ככל האפשר משימוש בכישוריה. ככל שגדלה מיומנותה - וגאוותה בה - הוא נעתר להיעזר בה יותר ויותר, לעיתים אף נזקק לה ממש. כאשר צללה לכיוון מסוכן, הוא היה הראשון לזהות את הסכנה ולהזהיר אותה, ואף שיחק תפקיד חשוב במאבק להביסה. עם זאת, בתחילת העונה, באנגליה, הוא ניסה לעודדה לחזור ולהשתמש בכוחותיה, בצורה הנכונה והמאוזנת. בפרק זה, ג'יילס הוא שוב זה שמנסה לשכנע אותה לנצל את כוחה לשם חקירת כלי הנשק המסתורי, ואילו היא זו שמהססת ונמנעת. גם כאן, ג'יילס בסופו של דבר מקבל את בחירתה של ווילו (הפוכה מזו שבעבר), למרות הניגוד לדעתו.

זאנדר היה הנער הפזיז שזינק ללא היסוס לעמוד לצידה של באפי ב"הקציר", ללא כל מיומנות לחימה או ידע לגבי המקום אליו הוא ממהר. ליבו לא נתן לו להישאר מאחור ולהשאיר אותה ללחום לבדה. גישה זו איפיינה אותו לאורך כל השנים בהן נלחמו יחדיו. אפילו הפעם, לאחר שנפצע באורח חמור, הוא אינו יכול לראות את מקומו אלא בשדה הקרב, לצידה. פליטת פה שלו מראה שהוא מאמין שזה יהיה הקרב האחרון, שבאפי - הגיבורה שלו, כפי שהודה בפניה פעם, כאשר היתה צריכה לשמוע זאת - עלולה בהחלט להפסיד. כמו בהתחלה, כאשר הוטל לפתע לעולם של שדים ומפלצות, חוסר הוודאות אינו מפחית כהוא זה את נחישותו לזנק אל הסכנה, ויהיו כישוריו להתמודד עימה קטנים כשיהיו. הסיוע שבאפי מבקשת ממנו עכשיו, בו בזמן נוגד לחלוטין את אופיו והולם אותו בשלמות: היא מבקשת ממנו לפנות נגד האינסטינקט הראשוני שלו, ובמקום לרוץ אל הקו הראשון, להתרחק ממנו עד כמה שניתן. היא מבקשת לפנות אל מעיין הביטחון שהאמון השלם שלו בה מעניק לה, אל אמונתו בכוחה, אל אמונתה בכוחו. הוא אינו מוכן להשאיר אותה ללחום לבדה, אך במקום הוודאות המיידית של לחימה שכם אל שכם, הסיוע הטוב ביותר שהוא יכול להעניק לה כעת מתבצע הלאה מן הקרב. והוא מקבל על עצמו את התפקיד.

המשענת התמידית של זאנדר היתה ונשארה ההומור. הוא ביקר את הבחירה בתואר "ליצן הכיתה" בנשף הסיום של התיכון, וגם כאן בשיחה עם דון הוא מעביר ביקורת על מגוון בדיחות. אז הוא ניסה להגדיר עצמו בחברה דרך תפקיד ה"בדרן", חסר ביטחון ביכולתו ובערכו. כעת ההומור מהווה עבורו כלי להתמודדות בוגרת עם מצב קשה. שליו יותר ובעל בטחון עצמי, מיומנויותיו המגוונות לא עמדו לו, והוטל בו מום ממש. באופן בוגר, הוא מקבל את מצבו ומנסה להסתגל לחיים בצילו, וההומור הוא כלי הנשק שלו. הוא מתבדח עם באפי בנוגע לכישלונם האפשרי (היחיד שיכול לומר על "להחזיר אותך לחיים", שזה "מה שהוא עושה", שכן הוא היחיד שעשה זאת פעמיים), אך בו בזמן זוהי גם דרכו להראות שעדיין יש ניצוץ של תקווה, שהדברים אינם חתומים וגמורים.



ספייק, שהוצג עם הגעתו לסאנידייל כ"ילד הרע", ערפד המחוות הרומנטיות הגדולות מהחיים והאהבה החוצה יבשות ומאות, הפך במהלך השנים לאובססיבי לגבי באפי ושיתף איתה פעולה במערכת יחסים גופנית רוויית תיעוב והרס עצמיים. בפרק הקודם, לראשונה, הוא הניח לעצמו - והצליח - לחוש אינטימיות רגשית אמיתית עם האישה שהוא אוהב. בפרק הזה הוא הולך אפילו הלאה: הוא מודה בכך בקול רם. איש הרהב ומחוות הגבורה הפזיזות מהסס לדבר, מוכן להודות בכך שהוא מפוחד, שעוצמת רגשותיו ועומקם הם דברים חדשים עבורו. הוא עדיין מפקפק אם הלילה הקודם היה חשוב לצד השני כפי שהיה חשוב לו, נסגר עד אשר באפי מטיחה בקוצר רוח את האמת בפניו, וקופץ מייד משם ל"בואי נהיה שוב גיבורים", אבל אין בכך כדי לשלול את עומק הרגש בדבריו. הוא חוזר אל עולם הרומנטיקה והרגש, אך מכיוון שחדש לו לחלוטין.

כאשר הגיעה פיית' לסאנידייל, תגובתה הראשונה של באפי כלפיה היתה התמרמרות כלפי הנערה הזרה שכביכול רוצה להשתלט על חייה, הן הפרטיים והן כקוטלת, תחת הייעוד שהן חולקות. לאורך כל אותה עונה הובלטו ההבדלים בין שתי הקוטלות, ותמיד באפי יצאה כשידה על העליונה - לה היו החברים, המשפחה, הצופה, חיי היום-יום, החבר המאוהב. בהתחלה עוד ניסתה פיית' להשתלב בעולם הזה, לסחוף את באפי אחריה לעולם שלה, אך לבסוף, כתוצאה מטעות טראגית, וויתרה על הנסיון ומצאה תחליף אצל ראש העיר. בעונה הרביעית, כשהיא מתעוררת מן התרדמת, היא מנסה שוב לקחת את חייה של באפי, הפעם באופן ישיר - היא לוקחת את גופה. כאשר היא שבה לסאנידייל, לאחר כל השינויים שעברו עליה בלוס אנג'לס, היא מקבלת מן הפוטנציאליות את תפקידה של באפי, בביתה, מול חבריה והצופה שלה. לכאורה, כל מה שאי פעם חלמה עליו נוחת כרגע בחיקה, מבלי שתיאלץ אפילו להילחם עליו. היא מנסה למלא תפקיד זה כמיטב יכולתה, ומבינה - לראשונה - את המעמסה שהשילוב מפיל על כתפיה של באפי, את גודל האחריות, את הבדידות המחריפה דווקא כאשר מוקפים באנשים, בדומה לשיחה שניהלה באפי ב"שיחות עם אנשים מתים".

פיית' של "אני רוצה - אני לוקחת - זה שלי" מרגישה שמשהו כבר ממש שייך לה, ומסיקה מכך שהוא שייך לבאפי, ומוותרת עליו בעצמה. היא מוותרת על המקום שתמיד רצתה למלא, הקוטלת שבראש הפירמידה, שכולם נושאים אליה את עיניהם, ומבינה לראשונה את המחיר שבאפי משלמת יום יום כדי לעמוד שם. הן היחידות שיכולות להבין זו את זו, ומעצם הייחוד שלהן אין אף אדם נוסף עלי אדמות שיוכל לחלוק איתן את הנטל, אפילו לא הן עצמן, זו עם זו. במידה מסוימת, השיחה ביניהן מזכירה את "טווח שמיעה" (Earshot), כשהיא נוגעת בבדידות, כיצד אף אחד אינו יכול לדעת באמת מה עובר על אף אחד אחר, אפילו אם אלו שתי הנשים היחידות בעולם החולקות חוויה זו. פיית' חוזרת אל מקומה הראשון, לאחר כל מה שעבר עליה, אך הפעם מתוך הכרה ובחירה.

אניה, כדרכה מלכתחילה, אינה טורחת בזוטות כגון טקט. היא אינה חושבת שיש כל בעיה בציון מותה הוודאי של פצועה, אך עושה זאת תוך הענקת הטיפול הטוב ביותר האפשרי עבור הפוטנציאלית. היא מזכירה את בריחתה משכבר, באפוקליפסה קודמת, בפעם הראשונה בה הפכה משדה לבת-אנוש: אז לא דאגה לאף אדם מלבד עצמה (מלבד אולי, זאנדר, שבאופן אירוני, אז סירב לעזוב וכעת נמצא בדרכו הרחק מסאנידייל), תוך כדי משימת איסוף מצרכים רפואיים לטובת הקבוצה כולה. היא שוב מציבה עצמה מול בני האדם, מצויה בפני אותה ברירה, והפעם היא בוחרת להישאר לצידם. היא מציינת את הפתעתם התמידית של בני האדם מן המוות (בנאום שמהדהדים בו דבריה מ"הגופה"), בישירות ההולמת מי שחייתה יותר מאלף שנה וראתה את הדברים מתרחשים שוב ושוב. היא מעליבה אותם ביותר מדרך אחת, ולבסוף מציינת את הטוב שבהם, עשיית הדבר הנכון. כל זה תוך כך שהיא עצמה נוהגת, מילה במילה, לפי דבריה על בני האדם, הן לטוב הן לרע. לאחר כל התהפוכות, ואולי מבלי ידיעתה המלאה, היא ככל הנראה מצאה את מקומה.



דון התחילה את קיומה (האנושי, לאחר שלב האנרגיה הירקרקה) כאחריות של באפי. קיומה כאדם לא הוצג כאישיות עצמאית, אלא כ"אחותה של באפי", כ"מי שבאפי מצילה". אפילו הדם שלה, כפי שהסתבר ב"המתנה", לא היה בלעדי. באפי הקריבה עצמה למענה (משאירה אותה כמעין שלוחה שלה בעולם, במובן מסוים, בדבריה האחרונים אליה). שנה לאחר מכן, באפי מביעה את חזרתה לעולם החיים דרך דון - היא רוצה להראות לה את העולם, היא שוב המובילה. לאורך העונה דון עצמה קיוותה שהיא קוטלת פוטנציאלית, שתוכל ללכת בפועל ובצורה ממשית בעקבות אחותה. בפרק הזה, באפי שוב ניסתה לשלוט במה שיקרה לאחותה הקטנה, אך הפעם דון סירבה להסכין עם הדרך המותווית עבורה. היא בוחרת לתקוף את זאנדר (אהבת הילדות שלה משכבר) ולסובב את המכונית אל הזירה בה יתרחש הקרב. היא כבר אינה הילדה שמצייתת להוראות, אינה מוכנה לקבל את גירסתה של באפי - ושל שאר המבוגרים - בקשר למקומה במהלך העניינים. מורדת, רוצה ללכת בדרכה שלה, מצליחה לעשות זאת, חוזרת מבחירה אל מקום הסכנה. היא אמנם הולכת כעת, שוב, בדרכה של באפי. אך הפעם היא אינה עושה זאת בצל אחותה הגדולה, אלא בבחירה אישית, למרות מאמציה של באפי.

אנדרו עדיין "חי בסרט", עומד בפוזה של גיבור מתוך סרט פעולה, בקבוק וויסקי ביד אחת, ומכריז שהוא הולך לשדוד בית-חולים נטוש. עם זאת, בו בזמן זוהי בדיוק הפעולה הנחוצה לקבוצה, ומאיימת פחות מכפי שהדבר יכול להישמע, שכן העיר, כזכור, נטושה. הוא אפילו זוכר להיות אזרח טוב וש"אם שותים לא נוהגים". לטענתו, הוא מתייחס ברצינות לאפשרות שלא ישרוד בקרב האחרון. מן הסתם, הוא עדיין רואה את הדברים כפרק מסיפור גבורה, שכן הוא מספיק מנותק מן הראיה הנכוחה של המאורעות כדי לטעון שמותו האולי-מתקרב הוא בסדר, מבחינתו. אך קבלה זו התחילה בסוף "מספר הסיפורים", שם תפש את חומרת מעשה הרצח שלו. אולי הוא ממנה עצמו אחראי-של-כלום על המורל, לוחם עז בכסא גלגלים וקריאות קרב, דמות ראשית בסיפור שהוא מספר לעצמו, אך כעת זוהי דמות שלפחות מנסה בכנות לעשות את הדבר הנכון.

באפי עצמה מזכירה, ברגעים מסוימים, את התיכוניסטית קלת הראש שהיתה פעם. היא זורקת הערות שנונות, גם ברגעים הרציניים ביותר, מול פיית' הכאובה, למשל, ונוזפת בספייק בבלבול של מילים שהיא אינה בטוחה במשמעותן לגמרי. היא מוכנה לקבל הדרכה ועצה ממעגל חיצוני ועתיק של כוח, כפי שפעם נשענה על מועצת הצופים (למרות שדחתה את הכוח שהציעו לה אנשי הצללים לפני זמן לא רב). היא זוכרת שלא משנה מה איבדה, מה נלקח ממנה, היא-עצמה עדיין עומדת לרשותה, ממש כפי שהטיחה בפניו של אנג'לוס ב"התהוות". היא מחלקת משימות בין חבריה, מנצלת את יתרונו של כל אחד, שואבת כוח מן האמון שלהם, ויוצאת למשימת-סולו אחת אחרי השניה, בטוחה ביכולתה (בדומה לדרך בה הביסה, בסופו של דבר, את סאנדיי, בתחילת הקולג').

והגבר - גבוה, כהה ונאה - מופיע בתזמון מושלם כדי להושיע את העלמה במצוקה. בדיוק כמו בכל הסיפורים, נכון? אז זהו, שלא. ממש כפי שרעיון היסוד בבסיס הסדרה היה הנערה הבלונדינית שאיננה הקורבן למפלצות, אלא הדבר ממנו המפלצות עצמן מפחדות, כך גם כאן. אהבת הנעורים (ואם חוזרים להתחלה, הגיוני למצוא אותו שם) אמנם מגיע ברגע הנכון, במהלומה מכוונת היטב, והוא גם מביא איתו סיוע נדרש. אך במהלך הקרב הנוכחי, הוא נשען שלוב ידים לצפות בהנאה בהצגה. באפי נלחמת לבדה בכיילב (המחוזק על ידי הרוע הראשון). היא בוחרת כאן להתמודד איתו לבדה, דוחה את עזרתו של אנג'ל. הייעוד שלה אולי צנח עליה במפתיע, אך בקרב הזה, במודע, היא בוחרת להילחם לבדה.



סיום הסיבוב של הספירלה בא לידי ביטוי גם בדברים שלכאורה נאמרים כלאחר יד: זאנדר זורק את “It's all fun and games until somebody loses an eye”, משפט שבאפי אמרה לו בתחילת העונה השלישית בצחוק, שקיבל כעת משמעות מצמררת. את צורתו של ה"ראשון" כשאינו מגלם בני אדם מתים ראינו בהופעתו הראשונה ב"כפרה". סיפורה של "הצופה בצופים" בנוגע לתחילת העולם הוא סיפורו של ג'יילס מתחילת הסדרה. היא גם מתייחסת באי-אמון למשמע שמה של באפי, כפי שהתרחש פעמים מספר לאורך השנים. אנו לומדים על קיצה המר של מיס קיטי פנטסטיקו, חתולתן לשעבר של ווילו וטארה. החרמש הוא נשק, אך יש לדעת איך להשתמש בו - ממש במילותיו של וויסלר לבאפי לגבי החרב ב"התהוות".

הכישוף שהביא לניצחון בעונה הרביעית השתמש באיחוד כוחותיהם של הגיבורים. כל אחת מארבע הדמויות המרכזיות עדיין מתפקדת במסגרת אותו חלק מן הכלל אותו גילמה אז, אך, שוב, זה אחרת. באפי, היד, נושלה לזמן מה מתפקיד הלוחמת הראשית. מה שהשיב אותה למקומה היה כלי נשק שנועד לידיה מדורי דורות, ורק הקוטלת מסוגלת לחוש ביחוד שבו. ג'יילס, המוח, הוא היחיד שנותר מן המועצה (בשורותיה חזר לעבוד מאז), וברשותו רק שרידי מאגרי הידע שלה. זאנדר, הלב, שילם את המחיר על נכונותו להילחם בצד בנכון. ואילו ווילו, הרוח, שהשתנתה יותר מכולם, נכנעה לחולשותיה, אל הצד האפל, ושבה משם, אינה מוכנה כעת להשתמש בכוחות אלו בתוך הקבוצה. הם נשענים זה על זה, ממש כמו בתחילת הדרך, במה שעלול להיות קץ הימים.



אנג'ל בפרק זה נראה רגוע ושאנן, כאילו לא עברו עליו הטרגדיות של הסדרה הפרטית שלו, לא רצח לפני רבע פרק את בנו יקירו לאחר שורה של מאבקים קשים ולא כרת ברית עם השטן. עם זאת, וביחוד לאור ה"חזרה להתחלה" של הפרק, יש הגיון ברגשות אלו. אנג'ל, עם כל מה שעבר עליו בלוס אנג'לס, חוזר אל סאנידייל, המגרש הישן והמוכר, שם לא היה עליו להתמודד עם חברת עורכי דין, דרלה מתה רק פעם אחת, הוא לא הביא ילד לאוויר העולם, איבד אותו ושב וזכה בו רק כדי לאבד אותו שוב. הוא יכול להותיר את קשיי ההווה והתלבטויותיו מאחור, ולו לזמן קצר, ולחוש שוב את העבר הבטוח. מעבר לכך, כנתון בלתי משתנה, לא משנה מה עובר עליו ובפני אלו קשיים עליו להתמודד, נראה שהוא יכול תמיד להתנחם במה שנשען עליו פעמים כה רבות - הכוח של באפי.