הפרק "בטוחים" נפתח בבית פרטי, רחב ידיים ולבן. מראה החלונות המוארים הבולטים על פני הרקע האפלולי הוא מחזה מוכר כמעט בכל זמן ומקום, בין אם מדובר בנר צנוע בבקתת חומר, או בית אחוזה נוח ומרווח המואר בטכנולוגיה מתקדמת כלשהי, המופיעה ונעלמת בהבזק ירוק. חלונות מוארים על רקע הערב, המגלים חמימות ביתית נינוחה, רומזים על משפחתיות ואחדות ואחווה. היש מראה בטוח מזה?

וכך מתחיל הפלאשבק הראשון (מתוך השלושה הארוגים בפרק), בבית הוריהם של האחים טאם, סיימון וריבר, כאשר שניהם היו עוד ילדים. דעתו של סיימון מוסחת משיעורי הבית שלו ותשומת ליבו מופנית אל אחותו הקטנה. היא ממציאה משחקי מלחמה (בהם היא מלהקת את שניהם לצד "הברית", נגד לוחמי העצמאות, כמו כל ילדה עשירה וטובה ההולכת בתלם), מבריקה עד כדי כך שכבר סיימה להתכונן להופעת הריקוד שלה, בטוחה בעצמה ובהבנתה אפילו לעומת מסקנותיו של ספר הלימוד, ומשתמשת במילים ארוכות המבוטאות היטב ובמקום הנכון במשפט.

את החמימות המשפחתית משלים האב הנכנס אל החדר. שני הילדים נינוחים ונותנים בו מספיק אמון כדי לשתף אותו בעולם הדמיון שלהם, והוא משתף איתם פעולה. כאשר סיימון מבקש מכשיר טכנולוגי מתקדם הוא מעמיד פני סירוב, אך בסופו של דבר מודה - במורת רוח משועשעת - כי אמו של סיימון כבר רכשה אותו בעבורו. האב מזכיר את עתידו הקבוע-מראש של סיימון, הפיכתו העתידית לרופא, ואפילו מציין שכך יגמול סיימון להוריו על טיפולם המסור. לפתע ברור שלמרות החזות הנעימה, האווירה בשיחה בין סיימון ואביו היתה, בשורה התחתונה, של סחר-מכר, קח-ותן. האב לא נתן לסיימון את הצעצוע הטכנולוגי שרצה בגלל שסיימון חשק בו, אלא מאחר שהוכיח עצמו ראוי לו, ש"הגיע" לו, מפני שהוא פיקח ומוכשר.



ועם הבקשה "אפשר לקבל קצת שקט בבית הזה?", כל כך אבהית ומשפחתית, אנחנו עוברים לריבר של ההווה, צורחת. מבולבלת, אבודה, נרתעת באימה אפילו מפני אחיה האהוב, סובלת ממאמציו לנסות ולסייע לה. לעומת הדרך בה אביהם של סיימון וריבר התנהג, מל אינו נחמד אליהם. הוא תובעני, הוא לא יסבול הפרעות מצידם לניהול התקין של עסקיו. עם זאת, למרות הבעיות שהם ממטירים על ראשו, הוא לא מניח להם להישאר על ספינתו לשם פרס עתידי כלשהו. להפך, הוא עושה זאת אפילו תוך איבוד רווח נוכחי אפשרי, בדמות הפרס המוצע על ראשיהם.

להיות נחמד וחמים ונעים - אלו אולי הדברים שגורמים לאדם להרגיש בטוח, אבל הם רק המסכה, הטיוח על הרגשות האמיתיים, יהיו אשר יהיו. לעיתים קרובות האדם ה"נחמד" נחשב גם כאדם ה"טוב", אך למעשה אלו שתי תכונות שאין כל תלות ביניהן. ניתן לדאוג לאדם, לטפל בו, להיות טוב אליו, מלא חמלה וראוי לאמון, גם מבלי לטרוח ב"להיות נחמד". מל אמר לקיילי שהוא "A mean old man", אבל למרות ההצגה של לא-נחמד שהוא מפנה לכל עבר, אין בכך מאומה באשר לשאלה האם הוא אדם טוב.

נראה שהפרק הוא המשך ישיר לפרק "חפלה", הקצה השני של העסקה שעבור השגתה נלחם הצוות בפרק הקודם, אך למעשה אלו שני סיפורים נפרדים, שמשמעות כל אחד מהם כלל לא בעלילה שקישרה ביניהם. הסיפור הנוכחי מתחיל לתפוס תאוצה כאשר מל מוודא שריבר לא תפריע לביצוע העסקה שלו, בכך שהוא שולח אותה עם סיימון לטיול בכפר על כוכב-השוליים בו הם מצויים. הוא זורק בקוצר רוח וכלאחר יד "אל תדאג, לא נשאיר אתכם מאחור". ומשפט זה יהפוך גם לשקר וגם לאמת, והנקודה העיקרית של שני הסיפורים השזורים בפרק, והפלאשבקים השלובים בו.

ניתן לראות ללא כל כחל ושרק שסיימון אינו מרוצה מהחיים שהוא מנהל על "סרניטי", עוד לפני שהוא מבטא זאת בצורה מפורשת כל כך בדבריו אל קיילי בחנות הכפרית (המדגישה כל כך את ההבדלים בין שתי הדמויות). הוא בחר במסלול זה, מבלי לדעת באמת לאן הוא מכניס את עצמו. הוא מתעב היבטים מסוימים של חיים אלה, מוכן לסבול כמה אחרים, ועם זאת לעולם אינו מרגיש שזהו מקומו או שזוהי המלאכה שנועד לבצע. הוא אינו אוהב את המקום אליו הובילו אותו הבחירות שביצע במהלך חייו, ובו בזמן נראה כי גם לו היו ידועות לו מראש תוצאות ניסיונותיו לחלץ את ריבר, עדיין היה פוסע, בעיניים פקוחות, לתוך ההווה השנוא. למרות זאת, הוא אינו מנסה לטייח דבר או להעמיד פנים שהוא אכן שייך ממש לצוות הספינה, במלוא מובן המילה. במובן מסוים הוא סנוב, והוא ממורמר בנוגע לכמה מן הדברים החיוניים להישרדותו - אבל זוהי התגובה האנושית, זו שאינה "אני גיבור בסיפור הרפתקה", בהתאם לגישה הכללית של הסדרה.



מה שמעסיק את סיימון החטוף, המובל אל גורל לא ידוע, הוא גורלה של אחותו. ממש כפי שגורלה היה הדבר הראשון במעלה עבורו כאשר היה אמור לעסוק בבניית עתידו המבטיח. סיימון לעולם אינו מהסס לעמוד מול כל אחד, גם אם זהו ג'יין או אפילו מל. כאשר הוא חושב שהוא צודק, הוא מוכן לעמוד על דעתו עד הסוף, אפילו מול הוריו, בפלאשבק השני. הוא בטוח בהיכרותו את אחותו, מוכן להיראות מגוחך ופרנואיד, כדי לנסות לשכנע את הוריו בסכנה הנשקפת לה. מעבר לכך, אף נימה מרגשותיו של סיימון אינה נעלמת כאשר ריבר מפסיקה להיות ילדת הפלא שפעם הכיר. הוא אינו אוהב את מנת המשכל שלה, את העתיד שלה, את הפוטנציאל הטמון בה - הוא אוהב אותה, את אחותו הקטנה, בניגוד חד לדרך בה הוריו הביעו עצמם בנוגע לילדיהם.

סיימון שונה כל כך מן האנשים שבקרבם גדל והתבגר. אהבתו לאחותו היא בלתי מחושבת לחלוטין, והוא מביע אותה בחיבוקים ובמגע - דברים שלא ראינו כלל אצל הוריו. בנוסף לכך, הוא תוצר של אותה מערכת כמו "הברית", ועדיין, הוא ממהר לבוא לעזרת כל אחד בצרה. אביו מציין שלהיות רופא זה יותר מסתם משרה עבור סיימון, והוא צודק, אך ככל הנראה לא בדרך אליה התכוון. אין זה עתידו המקצועי של סיימון שחשוב לו, או המעמד והביטחון שהמקצוע מקנה. הוא כל-כולו רופא, ומסור לריפוי החולים שמולו. מקצועי לחלוטין ברגע שהוא נתקל באדם חולה הזקוק לעזרתו, אפילו אם החולה שלו הוא אחד מאלה שחטפו את אחותו האהובה. כאשר התנהגות זו מעומתת עם סירובה של "הברית" לנסות אפילו לטפל בבוק ללא השכנוע באמצעות כרטיס הזיהוי המסתורי שלו, הניגוד מודגש עוד יותר.

בטחונו של סיימון בכך שהצוות יחזור לאסוף אותו ואת ריבר מושלם, והסתירה העובדתית המיידית עם הכרזתו של מל שהם עוזבים והמראה המפורש של הספינה הממריאה, מפתיעה גם את הצופים. אנחנו גם מאמינים לחלוטין שמל עזב בלי סיימון וריבר כדי לנסות לעזור לבוק, אבל בו בזמן לא יכולים להאמין. במיוחד כאשר לוקחים בחשבון שבוק הוא חבר הצוות שהכי פחות חביב עליו (בתיקו עם ריבר, אולי), בהיותו איש דת בעוד מל איבד את אמונתו שלו, ועל חשבון סיימון הרופא, שהתועלת שלו לצוות ברורה. בהתאם להיסטוריה של הדמות, ניתן היה להאמין שמל העריך את המצב, הניח שלא יוכל לעשות דבר עבור סיימון וריבר, וניסה להציל את מה שהיה ביכולתו להציל. ללא משחקי גבורה של "לא נשאיר לעולם אף אחד מאחור" וביטחון בתסריטאי הגדול והטוב שבשמים שיארגן את סדר האירועים כך שהכל יסתיים בסופו של דבר לטובה.

כאשר השתבשה העסקה ראינו כי מל, כדרכו, נחוש בדעתו להשיג את התשלום, גם מבעד ליריות. אך כאשר מעלים את בוק באלונקה אל המרפאה שבספינה, מל משליך הצידה את צרור הכסף המוכתם בדם, תוך חיפושים אחר תחבושות עבור חבר הצוות הפצוע שלו. התמורה הכספית עבור העבודה שביצעו היא הדבר הראשון בחשיבותו, מלבד אחד - שלומם וביטחונם של חברי הצוות. ואפילו התמורה הכספית היא, בצורה מסוימת, שלב בדרך אל המטרה העליונה הזאת, שכן היא מבטיחה את פרנסתם, את ה"נמשיך לטוס" שלהם. הצוות כולו נחלץ לעזרתו של בוק הפצוע, איש איש בדרכו. אפילו ג'יין נראה מודאג (מה שלא מנע ממנו לעסוק בענייני הביזה שלו בחדרו של סיימון). ראויה לציון גם תגובתה של קיילי, שהתעקשה לאחוז בידו של בוק למרות שהוא חסר הכרה, תוך אזכור עדין של הפעם בה עשה הוא עבורה בדיוק את אותו הדבר (בפרק הראשון).

ההחלטה לעזוב את סיימון וריבר מאחור כדי להציל את בוק, היתה בהתאם לנושא של הפרק, המדבר על התמודדות לבד ללא עזרתם של האנשים הקרובים אליך והאהובים עליך ביותר, וההבדל בין הדרך בה מערכות יחסים נראות ומה שהן באמת. זה אולי לא היה הדבר הנחמד לעשות, זה נראה כמו נטישת שני חברי צוות ללא מחשבה שניה, אבל זו היתה ההחלטה שהצילה את חייו של בוק, בזכות היותה כה מהירה ומיידית. ובעצם לא עמדה מאחוריה הכוונה לנטוש כליל את סיימון וריבר אפילו לרגע, ממש בדומה לדרך בה הסתיר אותם מל ב"אבודים בחלל". הוא מצפה לקבל מהצוות שלו אמון מוחלט וציות ללא שאלות, גם אם אין לו זמן או שהוא קצר רוח מכדי לנמק את החלטותיו.



אינארה עדיין בוטחת ברשויות יותר מכל אחד אחר בין חברי הצוות, כצפוי בהתחשב במעמדה ובמקומה בחיים. היא עולה על הגשר ללא הזמנה (בדיוק באותה דרך בה מל נוהג במעבורת שלה כל הזמן) באומרה שהיא יודעת היכן יוכלו למצוא רופא עבור בוק. מל היה בטוח, עד אשר היא ציינה במפורש את כוונתה, שהיא דיברה על סיימון. הוא נימק בזעף מדוע סיימון אינו ראוי לכך שיחזרו בשבילו, אבל בכך הראה שסיימון לא נשמט מתודעתו לכל אורך הדרך. למרות העובדה שהוא עשה את הדבר שנכון בעיניו לעשות, הוא עדיין אינו מתעלם מן הבעיות האחרות, אותן יצטרך לפתור כאשר הדחופה מכולן כבר לא תטריד אותו יותר. מן הסתם הוא היה מרוגז מכל הסיבוכים שהופיעו בתוכנית הפשוטה שלו, והוא לא ניסה להסתיר את רוגזו או להכחיש או לתרץ אותו, אבל זה לא מנע ממנו בשום שלב לבצע את הדבר הנכון.

העלילה ממשיכה בשני קווים מקבילים: בוק הפצוע, וסיימון וריבר החטופים. המורה שמסייעת לסיימון טוענת שהכפר הוא מקום בטוח (ואומרת את שמו של הפרק באנגלית, "Safe"), מקום שיוכל להפוך להם לבית. עם זאת, תושבי הכפר חוטפים את מי שהם זקוקים לו, ועד אז הם נשארים ללא טיפול או עזרה. אמה של הילדה הקטנה שריבר "קראה" השתגעה, רצחה את ביתה האחת וניסתה לרצוח את השניה - לא מעשה המשרה שלווה על מי שנקלע למקום. לאחר מכן מסתבר כי גם ראש הכפר עזר למחזיק הקודם בתפקיד למות כדי שיוכל לרשת אותו. שוב, סיימון וריבר מצויים במקום שתושביו טוענים כי הוא בטוח, כי יוכל להיות להם לבית, אך הוא בעצם, בצורה השקופה ביותר מכל האפשרויות שהוצגו בפרק, אינו כזה.

לראשונה ניתן לראות שריבר מודעת למה שסיימון הצליח לעשות למענה, שהיא חשה צער עבורו, אם לא ממש אשמה. היא מודעת למצבה, לכך שהיא "שבורה". סיימון מנסה לסתור זאת באוזניה (הוא, מכל האנשים, האדם היחיד מאלה שמקיפים אותה עכשיו שהכיר אותה במיטבה), מנסה לגרום למצב להיראות כאילו הוא בסדר בעיניו ובשבילו, ושליבו אינו נשבר בכל פעם שהוא רואה אותה. למעשה, מה שקרה לריבר מבלי שתהיה לה בחירה בעניין, ללא ידיעתה, הוא בצורה מסוימת מה שסיימון בחר במודע עבור עצמו. סיימון נדמה כמעמיד תמיד את צרכיה של ריבר מעל אלו שלו. כבר כילד הוא הניח בצד את שיעורי הבית שלו כדי לשחק איתה. וכעת, כדי לשנות את הדבר הזה עצמו בעבורה - איבוד העתיד שלה, ניפוץ כל האפשרויות שעמדו בפניה - הוא בחר בגורל דומה עבור עצמו.

אחד הדברים שנעשו לריבר (או אחד מתוצרי הלוואי) מתחיל להיחשף כרגישותה לכל המתרחש סביבה. היא תיארה את מצב הפרות בדרך שהיתה מרחפת והגיונית בו זמנית (אפילו באוזני מל המעשי); היא הבחינה שמשהו לא בסדר תוך כדי סחרור הריקוד לפני שסיימון הספיק להרגיש את השק על ראשו; והיא הבינה מה קרה לילדה הקטנה שלא דיברה, ומה עשה ראש הכפר כדי להגיע לתפקידו. האם מדובר כאן בטלפתיה? ברגישות יוצאת דופן? קריאה של כל רמז שמופיע בהתנהגות כל אדם שסביב, ולו הקלוש ביותר, אפילו אם הדבר אינו נעשה בדרכו של שרלוק הולמס, מצויה בתחום היכולת החושית. גם אם במובן המעשי, במבחן התוצאה, אין ממש הבדל אם התכונה מתוארת כרגישות גבוהה במידה יוצאת דופן או כטלפתיה ממש, עדיין מבחינת הנחות היסוד של הסיפור, האפשרות השניה נדמית כתלושה. במובן מסוים, כוחות על-טבעיים נדמים כסותרים את ההנחה הבסיסית של הסדרה, תוכנית על בני אדם, שמנסים להסתדר במצבים שחיי היום-יום הקשים שלהם מטילים אותם אליהם.

ואם כבר מדברים על חידות, לא ניתן להתעלם מבוק. הוא היה הראשון להבחין בכך שמשהו עלול להיות לא בסדר על פני הכוכב, וממשיך להיות ערני ובעל אבחנות, אפילו בהשוואה למל, שהיה איתו שם. הגילוי האמיתי לגביו היה כרטיס הזהות שלו, שגרם לקצין ברית קשוח, שהיה מוכן להשאירו למות ללא טיפול רפואי הולם, להתבונן בתדהמה ולהורות ללא שהיות שיובילו את בוק אל מרפאה, ומייד. כרטיס זה מהווה, בעצם, רק שכבה נוספת של מסתורין. עדיין אין לנו שמץ של מושג מה היה כתוב שם שהביא לתגובה כה מהירה ומיידית אצל "הברית", שבעצם הצילה את חייו של בוק. מל אינו מאמין שבוק היה פעם אחד מהם, מאויביו, ממי שמייצג את כל מה שרע בעיניו. וכרגע לא ניתן לדעת האם זוהי הערכה אובייקטיבית נכונה או סירוב להאמין שאדם אותו הוא ליהק בתפקיד "אחד מהטובים", חבר בצוות שלו, יכול היה להיות אי פעם חבר בשורות האויב.

בנוגע לשאלה לגבי יכולותיה של ריבר, תושבי הכפר החליטו בעצמם מהי התשובה. במקום השליו, הדתי, החמים לכאורה, הכתרתה של ריבר כמלאך ומעשיה כנס, השתנו במהירות לגינויה כמכשפה והעלאתה על המוקד, אם מתוך אמונה של ממש ואם מתוך אינטרסים אחרים, ממש כמו בימים חשוכים אחרים בהיסטוריה המערבית.



"מכשפה לא תחיה" (שמות כ"ב, י"ז), "כי אתה בא אל הארץ אשר ה' א-לוקיך נותן לך לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם. לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף. וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. כי תועבת ה' כל עושה אלה ובגלל התועבות האלה ה' א-לוקיך מוריש אותם מפניך. תמים תהיה עם ה' א-לוקיך. כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' א-לוקיך" (דברים י"ח, ט'-י"ד).

מחקר שטחי מעלה כי הנושא של כישוף הוזכר פעמיים בתורה, פעם בספר "שמות" ופעם בספר "דברים". בשני המקומות הוא נאסר לחלוטין, ועונשו מוות. עם זאת לא צוין בשום מקום במפורש מהי משמעות המילה משורש כ.ש.פ. נקודה נוספת, שניתן לראות מן ההקשר של הנושא בספר "דברים" בצורה די ברורה, היא שלפחות חלק מן הסיבה לאיסור היה נעוץ בעובדה שפעולות אלה היו חלק ממערכת שלמה של אמונות, של פולחן לאלילים אחרים. כזכור, זהו איסור חריף מאוד בדת כמו היהדות, החלוצה במונותיאיסטיות שלה. אם כך, איסור זה היה חלק ממערכת של חוקים וכללים שנועדו למנוע עבודת אלילים, וייתכן שהוא לא נועד לשלול את מהותן של הפעולות הללו עצמן, אלא רק את ההקשר שלהן.

כמו כן, כפי שאולי זכור משיעורי תנ"ך, הוצאה להורג ביהדות אינה דבר שקל לבצעו כלל. מערך מורכב של כללים חייב לצאת אל הפועל לשם כך. המקרים המתועדים בהם אכן נגזר דין מוות על חוטא היו ספורים ונדירים. אם כך, קהילה המנהלת את חייה לפי התורה לעולם לא תעשה את מה שהכפריים בפרק ניסו לעשות, לינץ' מיידי ללא משפט מסודר בפני גדולי הדור, בוודאי לא על איסור שלא ברור מה הוא כולל בדיוק, ושלפחות הכוונה (עבודת אלילים) שמאחורי ביצוע העבירה מן הסתם אינה רלוונטית במקרה הזה. למעשה, לפי מה שבדיקה שטחית העלתה, רוב פרשני התורה יסכימו עם דבריו של סיימון, שאם הכפריים אכן יהרגו את ריבר, אלו הם טירופם ובערותם שיהרגוה.

ראש הכפר מנסה את הדבר היחיד שביכולתו לעשות אל מול קני הרובים של צוות סרניטי - הוא מגייס את אלוהים לצידו. הוא טוען כי מותה של ריבר הוא בלתי נמנע כי החוק האלוהי דורש זאת, וכי בני אדם בשר ודם אינם ראויים להתערב בכך. אך מל הוא בדיוק האדם הלא-נכון לגרום לו לנסות לכפוף את ראשו לסמכות אלוהית. לא אחת הוא לא היסס להודות בחוסר האמונה שלו בדבר מלבד בני אדם, וזהו הקלף המנצח שלו גם עכשיו - אנשיו, הצוות שלו, ספינתו, על כלי הנשק שלהם ועוצמתם. והוא זוכה.

היחס של מל לאנשים דומה לזה שהודגש ב"חפלה". לאורך כל הדרך הוא מתייחס לאדם, לא למה שסביבו. הוא אומר "אבל היא המכשפה שלנו" - הוא אינו מעמיד פנים שהוא מחבב את ריבר, הוא לא יהיה נחמד בנוגע למצבה, אבל הוא בהחלט יצא מגדרו ותוך סיכון חייו שלו (וצוותו, וספינתו האהובה) לשם שלומה ורווחתה. הדבר ברור מאליו עבורו - אתם חלק מהצוות שלי, אתם חלק מהאנשים שבחרתי ללכת איתם את דרכי, לעבור איתם את חיי, להיות חלק מעולמי, אנחנו תקועים יחד, אני עושה כל מה שאני יכול עבורכם. נקודה. אז אני לא מחבב אותך במיוחד? ואת אחותך אפילו פחות? איך זה קשור לעניין באיזושהי צורה?



ריבר קראה למל "אבא'לה", מביעה את בטחונה בכך שישוב להציל אותה ואת אחיה. בעולמות הבדיוניים של ג'וס יש שורה ארוכה של דמויות אב בעייתיות. מערכת היחסים בין סיימון ואביו אינה מפירה את המאזן הזה, אבל כנגדה ניצב מל, מעין דמות אב חלופית, בתוך משפחה חלופית, ולמרות שהוא מן הסתם יכחיש זאת בזעף, הוא מהווה דמות חיובית. הרעיון של המשפחה שאנחנו בונים לעצמנו, מול המשפחה הביולוגית, הוא נושא שמהדהד בכל אחת מיצירותיו של ג'וס. חשיבות האנשים סביבך מגיעה בדיוק מהנקודה הזאת: מה משמעותם עבורך, מה אתם עושים זה למען זה, מה אתם עושים ביחד. והדברים הללו חזקים יותר מצירוף של גנים. ריבר לא היתה חשובה לסיימון בגלל הוריהם המשותפים, היא היתה חשובה לו כי הוא אהב אותה. ולמל וודאי שלא היתה שום סיבה ביולוגית גם בפניה אל "הברית" השנואה וגם בהתקפה החזיתית, לשם הצלת בוק, סיימון וריבר. אדם בוחר את האנשים עימם הוא בוחר לחלוק את חייו, האנשים שאינו מוכן לוותר עליהם, שמרגישים כך כלפיו, וזוהי משפחתו ה"אמיתית". על ידי נישואין, למשל, אפשר להפוך אדם כזה לבן משפחה "רשמי", אבל אני לא חושבת שמל וזואי, למשל, הם פחות "משפחה" מאשר וואש וזואי. הצורה פשוט שונה.

וזוהי גם משמעות המילה "בית", שמודגשת יותר באנגלית, בהבדל בין המילים "House" ל-"Home" - המבנה הפיזי של קירות וגג לעומת המשמעות הרגשית. אביו של סיימון, בפלאשבק השלישי, לאחר שהוא מאיים שלא ייחלץ לעזרתו בפעם הבאה, שאל אותו האם הוא בא הביתה. אבל ההעדר המוחלט של האמון, התמיכה, סדר העדיפויות - כל אלה סתרו את ההגדרה של האחוזה המרווחת והנוחה כ"בית". ראוי לציין ש"אבאל'ה" מל לא יהסס לרגע שלא לתמוך בחבר צוות שיעשה משהו שהוא יראה כלא-נכון. אבל למרות הכל, סרניטי היא הבית עכשיו, עבור כל האנשים החיים בה. בוק ציין באנחת רווחה כמה טוב לשוב הביתה, אך אלו שהבינו זאת לראשונה, או לפחות בצורה העמוקה ביותר, בפרק הזה, הם שני האחים טאם.

הדבר הטוב ביותר לטעמי בסיפור בו משולבים פלאשבקים הוא הדרך בה הם ארוגים בהווה. כל פרט בעבר שהכותב בחר להראות היה בעל משמעות ישירה לסיפור הנוכחי של הדמויות, ובו בזמן בעל ערך משל עצמו. למשל, ההבדלים בין הילדה השלווה והבטוחה בעצמה של סצינת הפתיחה לבין האישה הצעירה, הצורחת וחסרת השליטה של הסצינה הבאה; הביטחון של אמו של סיימון שאין דבר אשר יכול להפריד בינו לבין אחותו לאורך זמן, מייד לאחר ששניהם נחטפו ולסיימון לא היתה דרך אפילו להתחיל ולנסות להבין מה קרה לה; לאחר שהאישה מן הכפר הציגה לסיימון את השאלה, לאיזה מקום הוא יכול לקרוא בית, אנו רואים את אביו של סיימון מבקש ממנו לשוב איתו ולבחור את העתיד ואת החיים שהוא בחר עבורו, ללכת אל מקום שכבר אין הוא יכול לכנותו "Home", מאחר שאיבד את האמון באנשים המתגוררים שם - ומייד לאחר מכן בוק מכנה את סרניטי בשם "Home".

כמו כן, לאורך כל הפרק יצרו הפלאשבקים הקבלות בין הוריהם הביולוגיים של סיימון וריבר, לבין יחסו של סיימון עצמו אל אחותו, לבין דאגתו של מל לחברי הצוות שלו. אהבתו של סיימון אל ריבר היא "אהבה שאינה תלויה בדבר", מלאה וללא כל תנאים. מל עזב את סיימון וריבר כאשר הדבר היה חיוני להצלת חייו של חבר צוות אחר, אך לו רק היה הדבר עולה בידו (כפי שאכן קרה), הוא לא התכוון לנטוש אותם לנצח. למרות שהיה עליו לעזוב, למרות שלא יכול היה לשחק בתפקיד הנחמד לזמן מה, הוא חזר (ובתזמון המושלם המובטח לדמויות טלוויזיוניות).

הפרק מסתיים במראה הספינה הקטנה והמטולאת, בודדה במעמקי החלל, נדרשת לסמוך בכל רגע ורגע על כישוריהם של אנשי צוותה לשם הישרדותה והמשך קיומה. חדר קטן וצפוף, שגודלו מוגבל על ידי הצרכים הטכניים של הספינה. קבוצת אנשים המקובצים יחד מכל קצוות החברה. הם מתפרנסים מעבודות שאינן תמיד בצד הנכון של החוק, לרובם יש עבר אותו הם אינם חולקים עם האחרים, סודות ושאלות, חלקם מוכן לירות מהר יותר מכל פעולה אחרת. והם יושבים סביב שולחן אחד קטן, הקירות מעוטרים בציור צנוע של פרחים חינניים. הם יושבים ביחד, נותנים אמון זה בזה, בוטחים זה ביכולותיו של זה, לרגע של שקט שהוא גם אחרי וגם לפני איזושהי סערה. הם מעבירים ביניהם את האוכל, מקניטים, צוחקים. יש ביניהם חיכוכים, אבל סביב אותו השולחן. בבית. בטוחים.



חזרה אל ספיישל "פיירפליי"