משמרת שלישית היא הסדרה האולטימטיבית לארה"ב של היום. מה יותר טוב משירותי ההצלה, משכורת רעב רק בשביל לעזור לעשות את המדינה טובה יותר, גיבורים פוטוגניים, בעיות אישיות ומטרה אחת גדולה. נגמרו ימי החזירים, התחילו ימי השופינג לבויז אין בלו. הסדרה התחילה בתור שידרוג מסוים לאי.אר, והציגה סינרגיה (חיובית ומתוסבכת, אלא מה) של כוחות השיטור, ההצלה והכיבוי, עם דמויות מיוסרות שמנהלות חיים מתוסבכים שתוך כדי כך מצילות את העולם. הכל היה טוב ויפה, וגם שווה אמי, עד שמישהו החליט להיות כאן יצירתי, כאקט לימודי, על מנת ללמדכם שיצירתיות יכולה גם להרוס.

מתחילת העונה הנוכחית היוצרים שברו קונספט. מהיום, הם החליטו, מתמקדים בכל פרק בדמות אחרת. נשנה את הצילום, עוד יילמדו אותנו בבתי הספר, ונדגיש את האישיות של כל אחד ואחד מהגיבורים, כי בכל זאת, הציבור צריך לדעת שמאחורי הטייטל יש נשמה (יפה, מיוסרת, אוהבת ומסורבלת) ומאחורי כל דבר טוב יש סיפור אחד טוב יותר. או, במילים אחרות, שובה של אנה פרנק. הקצב נהיה איטי, האקשן משמש רק כתפאורה, והנה, אנחנו נכנסים להם לחדר המיטות.

אי.אר מרתקת כי הסדרה משלבת, במרקם עדין, בין החיים האישיים לעבודה, כשהעבודה קודמת לכל. יש ספיישלים, יש מסיבות גדולות ומיתות גדולות עוד יותר, אבל הסדרה היא אנרגטית, הסדרה היא על רופאים והסדרה היא על הצלת חיים. האנשים משחקים תפקיד, אבל הם משחקים תפקיד במשותף, והם משחקים תפקיד בעיקר בחדר המיון. משמרת שלישית, לעומת זאת, הפכה לדוקו-דרמה. גם מבחינת הצילום, גם מבחינת המונולוגים של השחקנים וגם מבחינת התוכן. הסדרה, בסופו של דבר, לקחה משהו טוב, משהו אפילו מושלם, ומסיבות אלו ואחרות החליטה לעשות משהו אחר. לא טוב יותר, לא מעניין יותר. סתם אחר.





הציבור האמריקני רוצה להכיר היום את האנשים שמאחורי ההריסות. במידה ומשמרת לא שברה את הפורמט החדש עד סוף העונה (ובשאיפה שכן), אין שום סיבה להאמין שזה ייפסק. זה לא בהכרח רע, אבל למי שהתרגל לסדרה מהעונה הראשונה, יש משהו נורא טרחני, שמעון פרסי ומוציא את הנשמה בפורמט החדש. נכון, אפשר להתרגל לזה, אבל אפשר להתרגל גם לטחורים.

בינתיים, מספיק לבדוק כל פעם את חמש הדקות הראשונות, לראות ששום דבר לא השתנה, ולהתחיל לשלטט. בשביל הדם לראות שידורים חוזרים של אי.אר, בשביל האקשן לראות שידורים חוזרים של מק`גיוור, אפילו מק`גיוור, בשביל סינרגיות חיוביות לדפוק כרטיס במילואים ובשביל מונולוגים סתמיים להכניס קלטות ישנות של הנעל האדומה. דוקובני, בלי הכרס, הפוזה והאשה, נראה סקסי מתמיד. זה לא אידאלי, אבל זה עדיף. זה, לפחות, נראה אמין.