בתחילת הפרק ובסופו אנו רואים את באפי צועדת לבדה ברחובותיה המתרוקנים של סאנידייל. כולם נוטשים. אפילו קלם השד, יודע שפי השאול כבר איננו מקום בטוח לשכמותו. עריקים חסרי אמון או שמא אנשים שרואים את המציאות נכוחה?

אך מהי בכלל המציאות בסאנידייל? השוטרים מתנהגים כאחוזי כישוף. המשוגעים (כמו תמיד) יודעים לנבא את העתיד העגום ומושמים באזיקים, וזאנדר האהוב, מי שתמיד רואה הכל, נמצא בבית החולים, ויש לו רק עין אחת.

באפי מתחילה את הפרק בנקודת בדידות ושפל שמעולם לא התנסתה בה קודם, ומסיימת אותו בנקודת בדידות ושפל עמוקה אף יותר. היא מעולם לא הרגישה כה אשמה, כה נבגדת. כה חסרת חברים. עוד בטרם יצאו כולם במוצהר נגדה, היא כועסת על ג'יילס ששלח את ספייק לשליחות (קטלנית?), שכן הוא בעיניה "היחידי ששומר עליה". ג'יילס כועס על עצם האמירה הזו - "כולנו שומרים עלייך", הוא אומר. אבל בדיעבד מסתבר שבאפי קראה את המפה נכון. היא יודעת שהמציאות השתנתה.



גם המצביא או המלך האהובים והנערצים ביותר נתקלים ברגע בו לב הציבור מתהפך ויוצא נגדם. לפעמים זה מוצדק, כמו במקרים של הפיכה מול עריץ שממרר את חיי נתיניו, ולפעמים זה כלל לא קשור למנהיג, אלא נובע מטעמים של תאוות שלטון, קנאה, היסחפות אחר מעטים שמעלים את נס המרד. ולפעמים זה קורה פשוט מפני שיש מועמד אחר שנראה מבטיח, אז למה לא לנסות? אוליבר קרומוול אמר לאחד מעוזריו עת הריע לו המון העם: "אל תבטח בתרועת ההמון. אנשים אלה ממש היו מריעים אילו עמדו לתלות אותך ואותי".

משה רבנו הוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים אליהם היו עדים כל העם, ובכל זאת, קורח ועדתו יצאו נגדו, מאשימים אותו בקידום מקורביו ובכך שאינו ראוי להנהיג, ותבעו שיתפטר. יוליוס קיסר הפך את הממלכה הרומית לאימפריית-על, קירב אליו אנשים שבטח בהם וסמך עליהם. והם קשרו נגדו קשר. רגע לפני מותו, כשבן טיפוחיו נעץ בו את סכין הבגידה, הוא שאל: "הגם אתה, ברוטוס, בני?".

במקרה של משה רבנו, בהתערבות אלוהית חד-פעמית, פערה האדמה את פיה ובלעה את קורח ועדתו. במקרים אחרים, עולם כמנהגו נוהג. המלך מת, יחי המלך החדש.

והוא מת לא כי הוא מת באמת - הוא מת כי כמו שאומר רלף ולדו אמרסון: "כל גיבור הופך משעמם לבסוף", הוא מת כי הוא כבר לא נותן את מה שמצפים ממנו, "לא מספק את הסחורה". הוא מוגלה למקום בו לא יפריע למלכים החדשים, ורק ההיסטוריה תשפוט אם בחוכמה עשו אלה ששלחו אותו לגלות - או שטעות חמורה בידם.

על אלו מהמקרים שהעליתי מנבכי ההיסטוריה עונה "מקומות ריקים" של באפי? ובכן, על כולם.

בעיני הקוטלות הפוטנציאליות שלה, באפי היא עריצה מרושעת. זו שמפסידה בגדול במלחמה על קולות הבוחרים. היא לא מספקת להם "לחם ושעשועים" אלא עבודה קשה, קרבות והפחדות חדשות לבקרים. היא עסוקה בחבריה ובערפד שאף אחת לא ממש מבינה מהי מהות היחסים ביניהם. בקיצור - היא שולטת מרחוק. כמו עריץ מצוי, שהעם בשבילו הוא דמות חסרת פנים וזהות, גם באפי לא יוצרת קשרים אישיים ואפילו לא טורחת ללמוד את שמותיהן, ואחרי כל זה היא עוד מכריחה אותן לצאת לקרב, שממנו הן יצאו בשן ועין. הן מריחות אלטרנטיבה וקשה להאשים אותן שהן מחליטות לצאת נגדה. היא היתה אמורה לספק להן הגנה, נכשלה, ועכשיו היא חייבת ללכת.

מול חבריה ובני משפחתה הסיפור של באפי שונה. היא מעולם לא דרשה מהם עבודה קשה. הם התנדבו לעבוד איתה מרצון, התחננו ממש שתאפשר להם להצטרף אליה לסיורים. מבחינתם של זאנדר, ווילו ודון, באפי היא מלכה שהם הכתירו באהבה וברצון. ההבדל הוא שעד היום הם תמיד הצליחו לצאת בלי פגע ממשי מכל המלחמות בהן עזרו לה. וגם אם שילמו מחיר כלשהו על ההסתופפות בצילה, הרי שההגנה שסיפקה להם היתה תמיד מעל ומעבר למה שהמחיר הזה גבה. כולם היו מתים מזמן, והעיר סאנידייל ובעקבותיה העולם היו הופכים לגן עדן לשדים וליצורים מהגיהינום - לולא באפי.

והנה, הגיע הקרב שבאפי יצאה ממנו מובסת. והם, החברים, משלמים את המחיר. זאנדר כבר לא מצליח לראות את ההיגיון במעשי האישה, שרק בפרק הקודם היה מוכן ללכת אחריה באש ובמים, וגם הוא מצביע על העובדה שיש לו רק עין אחת כסיבה העיקרית לכך. האם זה כל מה שנדרש כדי שדברים ישתנו? טעות אחת פטאלית? קרב אחד שבו את מובסת וזהו? האם די בזה בשביל להיחשב לפרסונה נון גראטה בביתך שלך?



האמת היא כאמור שלבאפי קרה משהו. היא כבר לא אותה גברת אהובה ונערצת שכולם רוצים בחברתה ובוטחים בה. אבא ג'יילס כועס עליה, היא הרחיקה אותו ממנה ולא שעתה לאזהרותיו. הוא כבר אינו בוטח בשיקול דעתה, אינו רואה אותה כתלמידה וכבת הצייתנית שהכיר, זו שמוכנה להקשיב לו. אזהרותיו בפרק הקודם הושתקו על ידה בגסות והתוצאות היו הרות אסון. עכשיו הוא לא מוכן לשתוק יותר. גם לאחרים היא איננה נראית כאותה חברה נאמנה שהיתה. היא משדרת ריחוק - כשהיא מבקרת את זאנדר בבית החולים זהו ביקור ענייני, רשמי אפילו; להצעתה של ווילו לשחק קלפים היא מסרבת. זו כבר אינה החבורה שלא נוטשת זה את זה בעת משבר, שעוטפת באהבה את הפצועים.

כשהיא מגיעה הביתה, ודון מתעניינת בשלומו של זאנדר, היא דוחה את שאלותיה. לא מגיבה. כאילו המחקר על כיילב זה הדבר היחיד שהיא יכולה לעסוק בו. האם לבאפי כבר לא אכפת מזאנדר השוכב בבית החולים? האם כבר לא אכפת לה מדון? הרי זאנדר שימש לה כאח אוהב ומנחם, ועתה היא חרדה לגורלו. האם כבר לא אכפת לה מג'יילס?

האמת היא שבאפי עדיין אוהבת את כולם, היא פשוט לא יכולה להתמודד עם המציאות החדשה. היא רגילה להיות זו שמקריבה את עצמה ומעולם לא היתה אחראית לפגיעתו של מישהו. ההתבוננות שלה בתמונתו של זאנדר כשהיא לבדה בבית הספר וחושבת שאיש אינו רואה, והאמירה שלה לכיילב: "תתקרב שוב לזאנדר ואגמור אותך" מעידה על עוצמת רגשותיה. היא אוהבת את זאנדר וכואבת לא פחות מווילו, מדון, ומכל האחרים. היא פשוט מפחדת להרשות לעצמה להתמקד בזה כרגע. היא יודעת שהגנרל לא יכול להרשות לעצמו לבכות על חייליו כשהמלחמה עוד לא תמה, והיא עזבה את תפקיד החברה והאחות התומכת כשהפכה לגנרלית.

התנהגותה גורמת לאחרים לתהות לגביה. ווילו אומרת לה מפורשות שהיא חושבת שאיבדה את כושר השיפוט שלה. אבל בעוד ווילו וזאנדר משתדלים לא לפגוע בבאפי, הרי שאניה, שמעולם לא היתה ידועה בטאקט שלה, נועצת את הסכין ומסובבת. ניכר כי אניה כועסת על באפי כבר הרבה זמן. סביר להניח שניסיון ההריגה שלה על ידי באפי ב"ללא-עצמי" לא נסלח ולא נשכח, אבל גם קודם לכן, היא מעולם לא ממש חיבבה את באפי, אלא פשוט היתה שם בגלל זאנדר, וכמו שהיא אומרת בפרק - זאנדר הוא עדיין כל מה שהיא יכולה לחשוב עליו. העובדה שנגרם לו נזק בלתי הפיך לא ממש מאפשרת לאניה למצוא בליבה מילות נחמה לבאפי - ובכל זאת, הרעל שהיא מפנה כלפיה נראה מוגזם. "לא הרווחת את ההנהגה", היא אומרת לה. "העובדה שאת קוטלת הופכת אותך ליותר ברת מזל, לא לטובה יותר מאיתנו". כמה קינאה וצרות עין יש באמירה הזו, וכמה חוסר צדק. באפי מעולם לא הרגישה בת מזל בשל כוחותיה. ההיפך הוא הנכון.

אבל אם את התנהגותה של אניה אפשר עדיין לתרץ בקשרי העבר הבעייתים ובמצבו הנוכחי של זאנדר, הרי שאי אפשר לתרץ את התנהגותה המפתיעה של דון. "גם את, דון, אחותי?", אפשר לומר בפראפראזה לדבריו של יוליוס. האחרים גירשו אותה מהתפקיד, דון מגרשת אותה מהבית. בחוצפתו, אומר אותו כדור אנרגיה שבאפי הגנה עליו בחייה יותר מפעם אחת: "זה גם הבית שלי". ב"שיחות עם אנשים מתים" אומרת ג'ויס / הרוע הראשון לדון: "אחותך לא תבחר בך. היא תפנה נגדך". ואכן אחת האחיות מפנה עורף לאחרת, אבל זו לא האחות שחשבנו.



אם ליוליוס קיסר היה אנטוניוס שידע להזכיר לכולם מי הוא יוליוס - הרי ש"אנטוניוס" של באפי איננו שם. ספייק יצא לשליחות, ונראה שבאפי יותר ממתגעגעת אליו ברגע הזה. "שלחתם אותו בכוונה", היא אומרת ומעידה שבעיניה זו כבר לא אותה חבורה של חברים שנלחמת יחד, אלא חבורה של חורשי מזימות, שתכננו היטב את הדחת המוכתרת.

מבין כולם, דווקא פיית', אויבתה המושבעת לשעבר, נראית כמי שבאמת לא רוצה שזה יקרה. היא לא רוצה שבאפי תלך ככה, היא כבר מזמן ויתרה על הרצון להחליף את באפי. אין בה את אותה שמחה לאיד או תחושת ניצחון שלפיית' של העבר היתה. כך לפחות היא מעידה על עצמה. אבל האמת? קשה להאמין שהיא ממש לא רצתה שזה יקרה. פיית' אולי השתנתה הרבה, אבל עדיין יש בבסיס האנושי של ההתנהגות שלה משהו שתמיד היה שם.

בתחילת הפרק אנו רואים את אנדרו מייבב כי למרות שרשם במפורש על הקופסא את שמו, היא אכלה לו את האוכל. הקטע הזה איננו קומי בלבד. הוא משקף בעיני את פיית' של העונה השלישית, שאומרת לבאפי: "אני רוצה - אני לוקחת". כי מי באמת יכול לעצור קוטלת? אנדרו? הוא כל כך חלש שבטח לא צריך להתחשב בו, או לכבד את זכות הקניין שלו. גם בהתנהגותה ב"ברונז", היא מגלה חוסר אחריות. היינו יכולים לפטור את זה ב"היא רק רצתה לשחרר קיטור, היא לא ידעה שזה יגיע לאן שזה הגיע" לולא ניכר היה בה שהיא נהנית יותר מכולן מההשתוללות במועדון.

כש"אמא באפי" מתעמתת עמה לגבי חוסר הזהירות שלה, היא עונה: "מה עם היקב? את סיכנת את הבנות, כשלקחת אותן לשם". אך זוהי אמירה מתגרה וחסרת כל בסיס. שהרי כל בר דעת מבין שקרב לא מוצלח שנכפה עליך במלחמה כוללת, יכול להביא לקורבנות. באפי עדיין מלקקת את פצעיה מאותו קרב, ופיית' משווה את הקרב הזה לסיכון שמלכתחילה לא היה הכרחי או מתוכנן - לקיחת חבורת בנות לרקוד ולהשתכר בעיר, שגם בימים כתיקונם מלאת סכנות.



אז כן, אנחנו מאמינים לפיית' שלא התכוונה שכל זה יקרה בצורה הזו, היא באמת השתנתה ורק באה לעזור. אין לה שום רצון לקחת מבאפי את חייה. היא פשוט מצאה את עצמה בתפקיד המלכה המחליפה. לא כי נעשו אודישנים לתפקיד אלא פשוט כי היא נמצאת שם, וכולם יודעים שיש לה כוח ומצביעים עבורה. היא שייכת לסוג המועמדים שזוכים בתפקיד "במקרה", כברירת מחדל. כמו ההיא מטקס בחירת מלכת היופי, שבאה רק כדי ללוות חברה ולפתע מצאה עצמה עם כתר על הראש. או כמו הפוליטיקאים ש"הציבור הכריח אותם להציע את מועמדותם לתפקיד ראש הממשלה, והם בכלל העדיפו לשבת בבית ולטפח את הגינה". אם אנחנו מאמינים לפוליטיקאים ולמלכות היופי, אנחנו גם יכולים להאמין לפיית'.

קשה להתייחס לשם הפרק "מקומות ריקים", בלי להיזכר בשירם של להקת "קווין", "ההצגה חייבת להימשך":

Queen - The Show Must Go On
Empty spaces - what are we waiting for
Abandoned places - I guess we know the score
On and on
Does anybody know what we are looking for

Another hero another mindless crime
Behind the curtain in the pantomime
Hold the line
Does anybody want to take it anymore

The show must go on
The show must go on
Inside my heart is breaking
My make-up may be flaking
But my smile still stays on

Whatever happens I'll leave it all to chance
Another heartache another failed romance
On and on
Does anybody know what we are living for
I guess I'm learning
I must be warmer now
I'll soon be turning round the corner now
Outside the dawn is breaking
But inside in the dark I'm aching to be free

My soul is painted like the wings of butterflies
Fairy tales of yesterday will grow but never die
I can fly - my friends

The show must go on
I'll face it with a grin
I'm never giving in
On with the show

I'll top the bill
I'll overkill
I have to find the will to carry on
On with the
On with the show

The show must go on

ואכן, ההצגה חייבת להימשך. בחוץ נמצא כיילב, כומר שספייק ואנדרו במסעם המשותף לומדים עד כמה הוא איננו איש האלוהים. יש רוע ראשון שזומם מזימות, יש מבשרים, ואיום שכולם יתאכלו ממתחת. המלחמות הפנימיות בחצר המלוכה של באפי לא ממש מזיקות לכל אלו. ההיפך הוא הנכון. מה יקרה עכשיו?



רגע השיא של הפרק - אולי של העונה כולה - הוא הרגע בו באפי מציגה את תוכניתה ואיש איש מתייצבים מולה, כל חבריה וחייליה משכבר. זהו רגע האמת שבו נבחן כל מנהיג משמעותי לאורך ההיסטוריה (אלא אם כן הם הורעלו, ולא היה באפשרותם להגיב), הרגע בו העם אומר את דברו - והמנהיג מגורש. באפי, בעיני, מראה ברגע הזה כושר מנהיגות אמיתי. "אל תפחדי להוביל", היא אומרת לפיית'. דמעות העלבון עדיין על פניה, אבל היא נותנת למלכה החדשה את הכתר ומבקשת ממנה לנהוג היטב בנתינים. לדאוג להם, לשמור עליהם. כי מעכשיו - חייהם בידיה. ההצגה חייבת להימשך, שכן מי שבאמת נכפתה עליו עבודת השירות הציבורי, יודע שבניגוד לדבריה של אניה, באפי אינה בת מזל בשל התפקיד שנפל בחלקה.

כדברי רבן גמליאל לפרנסים שהעמיד על הציבור: "חושבים אתם כי שררה אני נותן בידכם? עבדות אני נותן בידכם". באפי כבר הבינה את זה. האחרים אולי עוד ילמדו.