התמכרויות הן דבר מוזר - הן תוקפות אותך בדיוק ברגע בו אינך מצפה להן. וכמו שאי אפשר לדעת בדיוק מתי התחיל העניין שלי באיסוף דובים או עם קוביית השוקולד המריר לפחות פעם ביום, כך אי אפשר לדעת כיצד התחילו התענוגות הטלוויזיוניים אליהם מצאתי את עצמי מתמכרת. בדיוק כמו אופרת סבון אמריקאית מסוימת שאני מקפידה להתעדכן בנעשה בה, ממש כאילו היתה הרכילות ההוליוודית האחרונה או טלנובלה ישראלית משוללת קשר למציאות שחזרתי אליה כל ערב במעין בונדינג משפחתי משותף.

תוכניות ריאליטי הן דבר מוזר - או שהן תופסות אותך או שאת לא מעיפה בהן מבט. וכשהן תופסות אותך, הן קושרות אותך בפלצור ואת מוצאת את עצמך חוזרת אליהן כל שבוע, מקללת את הביצ'ית התורנית, מזילה דמעות יחד עם הנערה התמימה (או זו שלפחות נראית ככזו), מסמנת מועדפים ומתרגשת עם המודחים.



וכך מצאתי את עצמי מתמכרת לתוכנית כזו. ולא סתם תוכנית, אלא ל"טופ מודל הבאה", למרבה הבושה. הקטע המוזר הוא, שבעונה הראשונה אפילו לא העפתי מבט. "מה נוגעים לי הסיפורים של כל הילדות בנות 12 האלו, שלועסות עלה חסה ביום וחולמות להיות טיירה בנקס בלילה", חשבתי לעצמי. אני לא יודעת למה, אבל העונה השנייה תפסה אותי לא מוכנה. אולי זה השיבוץ אחרי הגברים הקווירים, אולי זו מרסדס, אחת מהמתמודדות, ששבתה את ליבי מהרגע הראשון ואולי זו פשוט השנאה המשותפת שחלקתי עם הבנות לקמיל, הביצ'ית הדירתית של העונה, לג'ניס דיקנסון, שלא מרחמת על הבנות בשיפוט השבועי, וכן - אפילו לטיירה האו-כה-מושלמת-שבא-לצרוח בנקס בכבודה ובעצמה.

קשה להיות דוגמנית-על. את צריכה להיפרד מההורים בעיירה האמריקאית הקטנה ממנה באת, מהעבודה בכולבו המקומי ומהחבר שחושב שהוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך, לעבור לניו יורק עם עוד 11 בנות שבטוחות שהן הן הדבר הבא ולהתנסות בכל מיני מכשולים שהם מנת חלקה היומיומי של כל דוגמנית על (מסתבר). כמו להצטלם בעירום, או בתוך מיכל מים, או כשאת תלויה באוויר, או שלא נדע, כשאת מחופשת לגרייס ג'ונס, לעבור ראיון עבודה מעליב וכל הזמן לשמוע כמה את שמנה מדי, רזה מדי, רחבה מדי, מרובעת מדי, בעלת שדיים גדולים מדי, קטנים מדי, או פשוט בלי מדי, כשביום טוב תקבלי המלצה, שבכל הנוגע ללבוש כדאי לך לרדת לנמל לבדוק את הבנות העובדות ואז לעשות ההיפך.



חשבתן שלהיות יפה ולשתוק זה קל? חשבתן שדוגמניות-על הן חבורה של בנות מושלמות? ה"טופ מודל הבאה" מוכיחה שאתן לא יכולות להיות רחוקות יותר מהאמת. אז מה אם אתן, צופות יקרות, מתמודדות עם כמה קילו עודפים, עם עור פנים לא מחמיא, עם שיער שיושב בדיוק איך שהוא רוצה, ועם עולם הרווקות המודרני שבו נדמה שצריך להיות לפחות טיירה כדי להצליח. גם לדוגמניות העל בפוטנציה שלנו יש בעיות לא פחות חמורות. כך למשל לאפריל יש מראה אסיאתי מדי, ג'נשה נמוכה מדי, שרה מתמודדת עם אב מוסלמי קשוח שלא מרוצה מהעיסוק הנוכחי שלה, לשנדי יש עבר של התמכרויות קשות ומרסדס מתמודדת עם מחלת הזאבת. בקיצור, כמיטב תוכניות הריאליטי, גם כאן מטיבה התוכנית לקחת את בעיותיהן של הבנות ולעשות מהן מטעמים. אחרי הכל, אם להן יש בעיות מי אנחנו שנתלונן?

קשה להיות ג'ניס דיקנסון, שופטת בע"מ בתוכנית. לא מספיק שאת צריכה להזכיר לעולם כל שתי דקות שאת היא דוגמנית העל הראשונה (כי האמת המרה היא שבלי התזכורת הזאת, אף אחד ממילא לא יידע), לבחון 12 בנות שלא מגיעות לדעתך לקרסוליים שלך ולספוג הערות מעליבות מחבריך השופטים על כמות הסיליקון שממנה את מורכבת או מהביצ'ית הסדרתית על הביצ'יות שלך עצמך (למען השם, את חברה בוועד ההורים!). כן ג'ניס יקירתי, זהו גורלן של דוגמניות-על לשעבר שעברו את גיל השלושים הפלוס. האמת, יש היגיון בכך שהביאו אותך לתוכנית, כאילו הציבו לפני הבנות שלט "בנות יקרות, אתן אולי בתחילת שנות העשרים לחייכן כרגע, יפות ומלאות (אופס, לא המילה הנכונה...), נכונות להיות דוגמנית העל הבאה, אבל חכו חכו, עוד עשר פלוס מינוס שנים לזה תהפכו, כי על כל על לשעבר אחת יש שלוש בנות 14 שמחכות בפינה..."



קשה להיות טיירה בנקס. כן, מה אתן רוצות? גם לה קשה. עכשיו, אחרי שתפסה את מעמדה כאחת מדוגמניות העל המובילות בעולם ואפילו כשותפה בהפקת תוכנית שבה 12 בנות סוגדות לרגליה, נדמה כי אין יותר מה לעשות. למה לא? הו, אני יודעת, אפשר לנסות להיות זמרת היפ הופ, ממש כמו ביונסה. למי אכפת אם את לא יודעת לשיר כשאת נראית ככה ולובשת כמה שפחות, ומה טוב אפשר גם לגייס 12 פעורות עם בגדים מינימלים ולעשות מזה קליפ, אם כבר יש לך תוכנית למה לא לנצל אותה לקידום חסר בושה של התקליט שלך? במקרה שהבנות לא יאמינו לפוזת המסכנה שלך שכל כך רוצה לכבוש את העולם, תמיד אפשר להביא את אמא ולקטר על כל סוכנויות הדוגמנות שלא הסכימו לקבל אותך בהתחלה (נה נה נה להם עכשיו).

קשה להיות צופה בתוכנית ריאליטי בשם "הטופ מודל הבאה". אחרי שאת גומרת ללגלג על השאיפות הצרות של הבנות ולשנוא את טיירה, את מודה בפני עצמך שבסופו של דבר הבנות האלה ירוויחו הרבה יותר ממך, ישיגו את הגבר המושלם וילכו לישון עם עור פנים נפלא (לפחות בעשר השנים הקרובות). ואולי בגלל זה, כל כך כיף לחזור לתוכנית הזאת כל שבוע, להאמין שאפשר לנפץ את הבועה הזאת שנקראת עולם האופנה והזוהר, שהוא בעצם מלא בתככים, מזימות, בנות אנורקטיות ומעצבים בלי טיפת אנושיות. לחזור לקוביית השוקולד, לחבק את הדובי ולשנוא את הבנות המושלמות האלה שהן כמובן המקור לכל צרותינו עלי אדמות. אחרי הכל, מה עוד יש לנו לעשות?