בוקר טוב, סאנידייל. יש לנו שחקנים חדשים בעיר.

פרק חדש של "באפי" נפתח, וכבר בסצנה הראשונה מוצגות שלוש דמויות חדשות, כאשר שתיים מהן מופיעות לראשונה ב"באפי".

כיילב, כומר צעיר, רווק ורגיש למין הנשי מצטרף לקבוצת "דרוש פוטנציאל משיכה לבנות קבוצת הגיל 18-34", ומפציע אל תוך המסך כ... כומר בטנדר לבן, הנוהג אל עבר העלמה התורנית במצוקה. אל הצד השני של המתרס ולקבוצת "עוד אחת, פחות אחת, פחות אחת..." מצטרפת העלמה התורנית במצוקה, שאנון, כרגע נרדפת על-ידי ברינגרים מרושעים. ולבסוף, בקאמבק מפואר שלא יבייש את צביקה פיק, רכש מיוחד עבור קבוצת "הייתי טובה. הייתי רעה. הייתי באפי. הייתי רעה. הייתי טובה. איפה הייתי?", מצטרפת האסירה הנמלטת, הקוטלת הסוררת, הסורגת המצטיינת של אגף 6 לשנת 2003 - פיית'.

כמה טוב שב"באפי" הכל כפי שהוא נראה.

הפרק נפתח ואנו מתחילים לראות פרק רגיל של באפי, רק דרך נקודת מבט שונה. גברית. שאנון מתבררת כקוטלת פוטנציאלית נוספת בדרכה לבית סאמרס. היא נרדפת ועולה לטרמפ, שבתחילה נראה מושיע (תרתי משמע), אולם בסוף יתברר כסיוט (הכמעט) הכי גרוע של כל טרמפיסטית. הכומר המושיע מתגלה כפסיכופת, שונא נשים, וכלי מפתח של הרוע הראשוני.

במהלך הסצנה הופכת שאנון לקורבן ולכלי. כיילב שולט לא רק בנערה ובסיטואציה, אלא בסצנה באופן גורף: שאנון היא קורבן לכל אורכה, בעוד ווילו ופיית' הופכות להיות כלי-משחק של כיילב. ופיית'? היא מרגישה בבית. כלומר, למי שסכינים, נערות מרוטשות ובתי חולים הם נוסטלגיה בשבילו.



ב"נערות מלוכלכות", אף לא דעה קדומה אחת כלפי נשים נשארת ללא טיפול. מיד לאחר אות הפתיחה, אנחנו נכנסים לחלום. אין צורך בדאגה, לא מדובר ב"רסטלס" בשידור חוזר, זה קצת יותר פשטני ו... מופשט. זאנדר יספק את נקודת המבט הגברית השנייה בפרק - לאחר שראינו את האישה דרך עיניו של כיילב כחלשה, כנרדפת, כמטמאת, וכזונה, אנו רואים את גרסת "הערוצים בתשלום" לנערה האידיאלית של זאנדר: רייצ'ל בילסון. הבחורה הביישנית, המפוחדת והתמימה מהחדר השכן מחפשת גבר מנוסה שיחנוך אותה ברזי הסריגה, אך בה בעת מגלה נכונות להרפתקה, נטילת יוזמה, ורוח שיתוף.

אך זאנדר מקיץ בעל כורחו אל המציאות: הוא לא מנהיג הלהקה, הוא גם לא דון ז'ואן. הוא זאנדר האהוב והמוכר, והוא זנב ללביאות. בפנטזיה שלו הנשים הן רק אובייקט, כלי. במציאות, הוא המונהג והוא הכלי (ולא במובן הסלנגי של המילה). כשצריך "בוב הבנאי" בבית, מעירים אותו. כבר ראינו ונראה בהמשך שכיילב מקיף עצמו בנשים שגורמות לו להרגיש עליון. זאנדר, לעומת זאת, מוקף בנשים שגורמות לו להרגיש נחות. הפנטזיה הזו היא אולי אחת הדרכים שלו להתמודד עם מצב זה. כל כמה שהוא אוהב ומעריך נשים, בסופו של דבר הוא גבר והמצב הזה מהווה סוג של השפלה וכאב עבורו.

בנוסף, החלום של זאנדר הוא, בסופו של דבר, החלום של זאנדר. אפילו במקום בו הוא נותן לפנטזיות חופש, הוא צריך לדעת שכולם בסדר. ידיעה זו אמנם מסופקת ע"י מושא א' של הפנטזיה, אך אין לזלזל בה. זאנדר תמיד ידאג לקרובים לו (גם הקרובים לו פיזית).

בסצנה שלאחר מכן, אנו רואים את התוצאות של רוד-טריפ מלוס אנג'לס לסאנידייל. ווילו ופיית' כבר לא אויבות, אלא חיילות, לוחמות למען מטרה משותפת. משתי בנות שרבות על תשומת הלב של אחרת, הן התבגרו. ומי באמת, מלבד ווילו, יכול לדעת את משמעותה של סליחה לעצמך ולחברים? לאחר שכמעט הרגה את חבריה והשמידה את העולם, למדה המכשפה הג'ינג'ית דבר או שניים על סליחה, ומי שדורש צריך גם לקיים.

לאחר מכן, בבית-הקברות, עבור מי שאבד עד היום בין חילופי הצדדים, מוצגת בקצרה ההיסטוריה הטובה, הרעה והמכוערת של הבאפיוורס. באפי, פיית' וספייק ממחישים את המעברים מהצד האפל ובחזרה בעזרת הנערה המסכנה, אשר כרגיל מתגלה כרשע התורן והמכוער. מי שמצמץ לרגע בבאפיוורס כבר לא יודע מי טוב ומי רע, במין פארודיה עצמית. במבט בוחן יותר, ניתן לגלות כי הרשע(ית) לא ממש נחוצה לחילופי הקבוצות; היא פשוט נייר הלקמוס. נציגינו הנאמנים מבהירים בצורה חד משמעית שאין צורך של ממש ברוע כשיש אופרת סבון. בסצנה זו, על כל רבדיה, מודגשת ביתר שאת פריצת הגבולות והתפקידים: לא רק שכל הנפשות הפועלות עוברות כהרף עין בין טוב לרע, גם חלוקת התפקידים ביניהם משתנה ללא הרף. צייד, ניצוד, מנהיגה או גיבורה, כל דמות ודמות משתתפת ב"משחק הכיסאות" הזה.



בינתיים, בצד האפל, אנו מתחילים להכיר את כיילב. חליפת הכמורה היא לא רק תחפושת, אבל הכומר הזה איננו כומר רגיל, ויחסיו עם הרוע הראשוני נבחנים לראשונה בסצנה זו. כבר למדנו שמקומו בהיררכיה גבוה יותר מזה של חבורת המטורפים שלקחו את משחקי ה"איקס-מיקס-דריקס" לרמה אחרת לגמרי, אך מהו אותו המקום? בסצנה שלפנינו אנחנו מתחילים להבין ולהיכנס לעומק יחסי העבודה בין כיילב ובאפי, גרסת הרוע הראשוני. זו לא סגידה לאלוהות, זו לא קנאות או תוצאה של בערות דתית: זו מיזוגניה (שנאת נשים) שמהווה טריגר לכל התכונות שהוזכרו. למרות כל הצהרותיו לגבי המין החכם, כיילב מצטייר כגרופי של הרוע הראשוני, כולל הפונפונים. יתרה מזאת, הרוע הראשוני מגלה את עצמו בפני כיילב כלא אחרת מן הקוטלת בעלת השיער הקופצני וההתנהגות המפתה, ובהיותו בדמות זו משלהב את יצריו עוד יותר. ועכשיו, בפעם הראשונה, הוא מגלה לו גם מי הבלונדינית ההיא ששיחקה איתו זמן כה רב. הרוע הראשוני מניח את הפיתיון, וכיילב, כמו כל דג טוב, בולע אותו בשלמותו.

מעניינת ביותר היא דרך הזיהוי של כיילב את באפי. הוא רואה "עוצמה, וכוח. בדידות שבאה מכוח אמיתי". האם הוא מדבר על עצמו, או מאשש את חששותיה הגרועים ביותר של באפי? כיילב ללא ספק מזהה עמיתה ומנהיגה כאשר הוא נתקל בה, בעידוד המתאים. אך יתרה מכך, הוא מזהה את הבעיה.

נקודת המבט הגברית בסצנה זו היא, כמובן, הדרך בה מוצג הרוע הראשוני אל כיילב: האישה המפתה, החזקה, וזו שמסובבת את הגבר על האצבע הקטנה ומדיחה אותו אל הפשע. מישהו אמר פאם-פאטאל?

כאן כבר קשה להימנע מהשוואה בין באפי שלנו לבין הרוע הראשוני בתפקיד באפי. האחרון הוא כל מה שבאפי עדיין לא למדה, וצריכה ללמוד - איך לתת לאנשים שמתחתיה מוטיבציה בדרך שתעבוד, איך לתמרן אותם כרצונה ועדיין להשאיר להם מקום לחשיבה עצמאית, איך להבין אותם כמו שאף אחד לא מבין אותם. הביטחון העצמי המוחלט בצדקת הדרך, הפיתוי, הפלרטוט והשימוש המכוון במשיכה מינית לשם השגת המטרות - כל אלו הם דברים שבאפי לא משתמשת בהם. האם זה מכוון, כנגד הסטריאוטיפ הנשי המגדרי, או מוצג כך כדי להבהיר לנו שבאפי עדיין לא למדה להשתמש בכל הכלים? היא מעדיפה להשאיר את הפונפונים בבית, את הביטחון לבית הקברות ואת המין לערפדים עם נשמה. היא לא משתמשת בכל מה שיש לה, אך האם היא טועה?

רבים וטובים פקפקו בבאפי על ההחלטה שלה שלא לקחת כוח נוסף מהאפריקנים. הפרק הזה, בין השאר, בא על-מנת להראות לכל אותם קטני אמונה "מה היה קורה אילו" - מה היה קורה אילו באפי היתה נאנסת לקחת את הכוח הזה? אלטרנטיבה זו מוצגת על-ידי דמות חדשה, שונה, ו-droolable, לדעת מחצית מכותבי סכפ"ש זה. קבלו את באפי ללא עכבות, צופים יקרים: כיילב.

לאחר שהשווינו בין הקוטלות הבלונדיניות, מגיע גם תורה של פיית'. הפעם, נקודת המבט הסמי-גברית הופכת את פיית' בחסות אנדרו לאובייקט מזן שונה, הזן המיתולוגי: שילוב של וונדר-וומן וזינה, עם טיפה של סטאר-טרק. עם ההשוואה הקלוקלת של אנדרו צפה ועולה שאלה נוספת - האם איננו חוטאים בהסתמכות על העבר ועל תפיסות מיושנות כשאנחנו באים לשפוט את הקוטלות?

ישנם מספר אפיונים מרכזיים לכל דמות בבאפי. אפיונים אלו נדרשים על-מנת לבנות מערכת יחסים עם הדמויות, ומקורם במעשי העבר של הדמות: למרות שהקריבה את עצמה בסוף העונה הראשונה, ואת אנג'ל בסוף העונה השנייה, באפי תמיד התייחסה אל שניהם כאל הלוחמים הנבחרים שמותר ואף צריך להקריבם. לעומת זאת, היא סירבה בתקיפות לסכן או להקריב את האנשים שסביבה ואפילו את החברים שהתנדבו למלחמה. תפיסה זו נשברה כשבאפי הצהירה שאילו היתה נדרשת לבחירה היום, היתה מוכנה להקריב את דון. למרות זאת, דבר לא השתנה בראייה שלנו את באפי: היא תמיד צודקת לבסוף, ותמיד תציל את אלו שעל שלומם היא מופקדת. גם זאנדר רואה כך את פני הדברים, ואנחנו חושבים כמוהו בדיוק. אותו תהליך קרה גם בצורה הפוכה לפיית': עם רצח סגן ראש-העיר, פיית' התקבעה בראשנו בתור "הקוטלת הסוררת", "הרוצחת". כיילב מכנה אותה "קין". קין הוא שופך הדמים, החוטא, איש הבשרים שרצח את אחיו ומסומן עד עולם כחוטא... תגידו, לא הגיע הזמן להשתחרר מכל זה?

זניחה ככל שתראה הסצנה הבאה, היא מדגימה את הנושא באופן מושלם: באפי מגיעה אל משרד המנהל למטרות טיהור אווירה, אך היא זו שמעמדה מוטל בספק, ו-ווד טורח להבהיר אותו: הוא מפטר אותה, ובדרך מצליח להזכיר לה מספר נקודות כואבות, והחשובה שבהן: היא לא אותה קוטלת בנוסח ה"ישן" שלמדנו להכיר. היא כבר לא מגינת העיר, כשכל תושביה בדרכם החוצה. היא אפילו לא מצליחה להחזיק מעמד בעבודה של סמי-יועצת. הסצנה, הומוריסטית וקלילה ככל שתהיה, מציגה את האמת הכאובה: באפי מתחילה למעוד ולהיכשל במבחן התוצאה.

אם עד עכשיו רק דיברנו על נקודת מבט גברית, הגיע הזמן להיווכח בה בצורה מובהקת, בהצגה זוגית בתיאטרון "המרתף". מן הרגע שבו האובייקט הנשי יורד במדרגות, עין גברית מתחילה במעקב, והפעם לא במובן המילולי. הדבר בולט במיוחד כאשר העין נעולה על שני יתרונות בולטים של הקוטלת האפלה. הסצינה ממשיכה, ועמה - המשחקים מתחילים. לכאורה הצדדים שווים, שניהם רוקדים זה סביב זה במחול דו-לשוני. במבט מעמיק יותר, הדברים שונים. המבט הגברי הוא הכוח, והוא נמצא אצל ספייק. למרות הצהרת ה"אני תמיד למעלה" של פיית' והסכמה מבודחת של ספייק, פיית' היא זו שנחשפת ומתומרנת בדיוק למקום שבו ספייק רוצה אותה, אך לא מדובר דווקא במיטה. ברמת הדיבורים, נדמה שפיית' בשליטה מלאה על השיחה, אולם בפועל היא זו שנחשפת יותר. ספייק חוקר, ופיית' מזמרת כאילו היתה דמות במחזמר. גם ברמת המעשה, בעוד ספייק קבוע במקום, פיית' חגה סביבו, פושטת את הג'קט ומתמתחת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כאשר לרגע נדמה לה שהיא לא שולטת במהלך השיחה. מדובר בהתנהגות אופיינית לפיית'. פיית' תמיד מחפשת כך את האישור שהיא צריכה לגבי עצמה. השימוש במין אינו מקרי ואינו חד פעמי. בתוך הריק שהיא מרגישה מבפנים, המבט הגברי נותן לה סוג של כוח, ויתרה מזאת, קיום. אם היא אובייקט, היא לפחות קיימת.



עד היום, זה תמיד עבד. עד היום, זה לא היה ספייק. כרגע, בלי להרגיש, היא מתקרבת אליו יותר ויותר. ספייק, מצידו, מושך לאט לאט את הרצועה. עד שבאפי תגיע הם כבר יהיו על המיטה חולקים סיגריה, אך עם כניסתה של באפי קורה דבר מעניין ביותר: המבט הנשי מגיע לזירה. החזה של פיית' אינו מוקד ההתייחסות העיקרי, והחשד הבולט על פניה של באפי מבהיר מעבר לכל ספק שזהו סופו של המבט הגברי בסצינה זו. עם ניצחון רגעי זה של המבט הנשי, שאנון מתעוררת.

בבית החולים, ללא ידיעתה, שאנון ממשיכה לטוות את המלכודת לבאפי, פיית' והפוטנציאליות. לאחר שמוקדם יותר סומנה על-ידי כיילב ככלי, היא ממשיכה לשרת אותו. שאנון מספרת לבאפי בדיוק את מה שהיא צריכה לשמוע כדי לפעול, מתוך אותה נקודת מבט אשר ממנה היא מסתכלת על העולם. באפי תמיד נהגה בהתרסה וסירבה להיכנע למה שנראה כמו תוכניות של הרעים. הפעם, ההתרסה הזאת (או כמו שאומר כיילב: "סקרנות") עובדת נגדה - וזו בדיוק התוכנית. ב"נערת הנבואה" ראינו את אותו הדבר קורה, אבל מנקודת מבט אחרת - בתור צופים. דווקא העקשנות של באפי, ההתרסה לנסות להרוג את המאסטר ולמנוע את הנבואה, היא זאת שגרמה להתגשמותה. אם באפי לא היתה מגיעה לקרב, המאסטר לא היה יוצא לחופשי. ההבדל הוא ששם לא ידענו שזו מלכודת, ורק בדקות האחרונות של הפרק המאסטר מגלה לה ולנו את התוכנית האמיתית. כאן אנחנו יודעים מראש שבאפי הולכת לטבוע. אך כרגע, היא אפילו לא עוצרת לחשוב על העזר שכנגד, על הכומר שמחכה להראות לה את דרך הישר.

בחזרה לדרך הלבנים הצהובות, באפי אוספת את החטיבה לשיחה נוספת. "לא יודעת. לא איכפת לי", היא אומרת, בדרך שמזכירה את דרך הפעולה של פיית', ונראה כרמז מכוון ל"נערות רעות". "אני יוצאת למתקפה, ואתם אחריי!", באפי קוראת. זעקת הקרב הזו אירונית, כשאנו יודעים מי מחכה בצד השני של המתרס.

לעומת הנושא הבלונדיני מהפסקה האחרונה, כיילב דווקא יודע ליהנות מהחיים. של אחרים. מה שנראה כמו סצנה פותחת של סרט כחול, הופך להיות סרט סנאף, ובסוף מתברר בכלל כ"מצעד עשרת הגדולים" של רציחות כיילב. כמו מי שמעיין באוסף הפורנו הפרטי, הוא מתענג על סצנות נבחרות אשר חושפות את עברו ואת דרכיו. הנשים אצלו תמימות אך מפתות, מהוות אובייקט משיכה אך סכנה, ובכלל מטרד שיש להיפטר ממנו. באפי היא חווה, פיית' היא קין (בלי להעליב את קין, כמובן), ושאנון היא זונה. נקודת המבט של כיילב היא הקצנה של נקודת המבט השוביניסטית הגברית.

סוגיית המבט הגברי והאובייקט הנשי היא נושא פופולארי בתיאוריה הקולנועית והפמיניסטית העכשווית. מחקרים רבים נכתבו על הדרך בה נשים מחופצנות (כלומר נהפכות לחפץ, אובייקט) ועל תפקידו החשוב של המבט הגברי בקביעת מקומן כמשקפים את יחסי הכוחות בחברה, או בתיאוריות חברתיות נפוצות, "מערך הידע / כוח". כותבי הפרק אינם עיוורים לתיאוריה הזאת - בהערות לפרק מצהיר דרו גודארד במפורש כי כל סצנה מתחילה בכוונה בחיפצון אישה על-ידי מבט גברי. הדוגמא הקלאסית ליחסי כוח כאלה נמצאת בסרטיו של היצ'קוק, אשר שימשו כר פורה לאינספור מאמרים בתיאוריה קולנועית, שסיפקו דוגמאות רבות לטיעונים פמיניסטיים. בפרק הזה קיים מוטיב נוסף הנפוץ אצל היצ'קוק. פעמים רבות מופיעה אצלו התימה הפסיכולוגית של מיניות גברית מעוותת אשר אינה מוצאת את פורקנה בדרך המקובלת אלא מוחלפת לרצחנות - והאקסטאזה של מעשה הרצח היא דרך חלופית לפורקן מיני אצל נפש מעוותת (למשל ב"פסיכו" וב"פרנזי"). למוטיב הזה בסדרה קוראים "כיילב", וכרגע אנחנו נמצאים רק במשחק המקדים. דרך זווית הראייה הזאת ברור מדוע הרוע הראשוני מציג את באפי כמפתה. כיילב שנמשך אל באפי הוא כיילב שמשתוקק לרצוח אותה, וזה בדיוק מה שרוצה הרוע הראשוני.

כיילב אומר שלמילים יש כוח. כיילב צודק. דמגוגיה היתה אחד מסימני ההיכר החזקים ביותר של הממסד הנוצרי הדתי, ממסד אשר דואג לשכנע את בני האדם שהם חוטאים ואז נהנה להטיף להם על זה. כמו שלמדנו בפולניה, אין כמו רגשות אשמה על-מנת לתמרן אנשים ולהזכיר להם עד כמה בדיוק הם טמאים, חוטאים ומחטיאים. מימי גן-עדן הממסד מקשר את התכונה האחרונה לנשים, וכיילב משתמש בכל כוחו הדמגוגי, מימיו כמטיף, בשביל לשכנע אותנו בכך. כיילב מזכיר שוב ושוב עד כמה בני אדם, ונשים בפרט, הם יצורים חלשים. עד כמה קל להיכנע לדחפים. עד כמה קל להימשך למשהו שנראה גדול ממך, מבטיח ושייני. עד כמה קל להיכנס למסגרת עם כללים מוכתבים מראש, ופשוט לעקוב אחרי המנהיג.

כמו שהפוטנציאליות מובלות על-ידי באפי. או ליתר דיוק, כפי שבאפי מובלת כרגע על-ידי כיילב.



כיילב עושה לבאפי בדיוק את מה שהוא עשה לנערות הפלאשבק: משתמש במילים בשביל למשוך אותן אל המלכודת. לנערות הוא גרם רגשות אשם בהטפות על דחפים אנושיים; לבאפי הוא גורם רגשות אשם עם "יש לי משהו ששייך לך": זו לא רק הסקרנות מצדה, כפי שהוא רואה את הדברים, אלא רגשות אשם על הפקרת פצועים בשטח, על טעויות, ועל קורבנות. גם אם לנו נדמה שבאפי מעולם לא טעתה, היא לא בהכרח חושבת כך על עצמה. הפער בין מה שאנחנו חושבים עליה לבין מה שהיא חושבת על עצמה הוא כה גדול, עד שהמשבר חייב להגיע. כשגם אנחנו נגלה שבאפי מסוגלת לטעות ובגדול, יחול כרסום במעמדה של באפי כגיבורה. כגודל הציפיות כן גודל האכזבה, והציפיות שלנו גבוהות מאוד. כמו ספייק במרתף, גם כיילב משתמש במילים - ולא בהרבה מהן, על מנת להוביל אותה למלכודת ואותנו להתפכחות. מה שקרה לפיית' "בקטן" יקרה לבאפי ב"גדול" - אשליית שליטה כשבעצם היא קורבן למניפולציה גברית.

וזה הזמן להיווכח בכך. במפגש הפסגה הראשון הנערך בין שתי הקוטלות ביחידות מתבררות חולשותיה של באפי ביתר שאת. בעוד באפי עצמה מתומרנת אל תוך מלכודת ואינה חשה בכך, נדמה שהיא עדיין מסרבת להשתמש בבני אדם יותר ממה שהיא חושבת שהיא חייבת, כי היא בטוחה שבכוחה להגן עליהם לבדה. כולם כלים במלחמה, ובאפי, שמההתחלה נלחמה להגן על אלו שמסביבה מהסכנה שמביא איתו הייעוד, מנסה ליישם את האידיאולוגיה הנ"ל גם במלחמה הנוכחית. בהתעקשותה להגביל את תפקיד האחרים לרמת הנחוץ ותו לא, היא מוותרת על משאבים חשובים ולוקחת על עצמה אחריות מיותרת. כאן, פיית' מייצגת את החלופה. בסצנות הקודמות וממידע קודם על הקוטלת האלטרנטיבית, אנחנו יודעים שפיית' לא מהססת לשחק, להשתמש ולנצל אחרים - גם אם היא זו שתיפגע בסופו של דבר. פיית' מעולם לא קיבלה על עצמה את האחריות המלאה שבתפקיד הקוטלת. "הגעתי כי ווילו אמרה שאת צריכה אותי", היא אומרת לבאפי. "שימי אותי היכן שתרצי" - כלומר, כל עוד פיית' לא צריכה להחליט החלטות קשות בעצמה.

פועלות כאן שתי רמות שונות של השוואה ל"נערות רעות". באחת, באפי היא פיית' של "נערות רעות". היא קופצת לתוך פתח הביוב התורן מבלי לדעת מה מצפה לה שם, גם כשהיא יודעת שיש סיכוי סביר למלכודת. בשנייה, באפי היא עדיין הזהירה מדי שצריכה ללמוד להתגמש יותר. בהמשך השיחה בין השתיים פיית' מגלה לבאפי שהיא היתה בתוך יעד מספר אחד, הראש של אנג'ל. מדובר בנקודה כאובה עבור באפי, שמעולם לא הצליחה לנחש את מחשבותיו. דווקא פיית', שלכאורה מסתכנת בכוונה במשחקים מסוגים שונים עם בני אדם וערפדים, מגיעה למקומות שאליהם באפי לא מגיעה, וייתכן שיש כאן לקח נסתר עבור באפי ושיטות הפעולה שלה. פיית', האקס-נמסיס המיתולוגית (תרתי משמע), יכולה להבין את מה שהוא אולי סימן השאלה הגדול ביותר של הקוטלת - אנג'ל. היא היתה בתוך ראשו, בתוך גופה של באפי, ותוך מספר דקות הגיעה גם למיטתו של ספייק. כתוצאה מחוסר תחושת האחריות, פיית' מאפשרת לעצמה להסתכן בהפסד ובאובדן שליטה. לבאפי אין ברירה אלא לנצח, ועל כן היא אינה מרשה לעצמה את מרווח הפעולה שיש לפיית'.

וכאן דווקא באפי יוצאת נפסדת. אותה שליטה שהיא מנסה לנכס לעצמה, אינה אלא אשליה. אפילו רונה, במפגן חוסר ביטחון בולט, אומרת שבאפי "איבדה את זה". אנחנו כרגע בתדרוך-לפני-יציאה-לקרב המועבר על ידי זאנדר "לב, עיניים ואיברים נוספים" האריס. כמעט מבלי להרגיש, מתקיימת השוואה נהדרת ל"Primeval" בדבריו. בכישוף ההוא, כזכור, זאנדר היה הלב, ווילו הרוח, ג'יילס המוח ובאפי היד. ג'יילס עזב, ועמו גם כל שריד חשיבה הגיונית של הסדרה - אם מקשיבים לביקורת הצופים על העונות המאוחרות. לכן זאנדר לקח על עצמו - אולי בתור הדמות הגברית היחידה שנותרה בסביבה - את תפקיד ה"צופה", בנוסף לתפקידו כ"לב". זאנדר מנסה להסתכל, לראות ולהתריע. הוא מחליף חלקים פגומים בבית, ולא רק במובן הפיזי. הו, והוא גם נותן נאומי מוטיבציה לפי צורך השעה.

כמו, לדוגמא, עכשיו.

בנאום אוסקר מרגש וסוחט דמעות זאנדר נוטע בפונטציאליות מחדש את האמון בבאפי. "היא הקריבה את חייה על-מנת להגן על האנשים סביבה", הוא אומר באותה תפיסה מיושנת שלנו. "ראיתי את לבה, והיא דואגת לחייכן יותר משאי פעם תדעו. אתן חייבות לבטוח בה. היא הרוויחה את זה". בעודו משכנע גם את הצופים המודעים לאירוניה הכבדה, עולות שאלות נוספות ביחס לזאנדר. האם עומס התפקידים שלקח על עצמו לא גבוה מדי, ולא גובה מחיר מעצמו ומסביבתו. האם כאשר הוא התעקש להיות לב ועיניים בשתי העונות האחרונות, הוא גרע תשומת לב מאניה, או ווילו, לדוגמא, והשאלה הגדולה מכולן - כמה זמן יוכל הבחור להמשיך בכך.




עד עכשיו דיברנו באופן כללי על מיזוגניה, וההבדלים בין גברים לנשים. עכשיו הגיע הזמן להיכנס בעובי הקורה, ולדבר על פמיניזם, נשים, והרבה יותר מכך - על גברים.

מיזוגניה, על-פי הגדרה, היא פחד או שנאה של נשים, אך היא בעיקר עוסקת ביראה מהכוח שיש לאישה על הגבר עקב האפשרות שהקשר, או המין, יגרום לשבירת ההתנהגות הרציונלית האינטרסנטית הגברית. קשר או מין יכולים לגרום לגבר לעשות מה שמנוגד לאינטרסים הרציונליים שלו - כלומר, להפגין דאגה לאדם אחר ולא רק לעצמו. אם יוותר לאגו שלו הוא יאבד מעצמו, ולא סתם מזכיר כיילב את הארכיטיפ של הפחד הגברי הקמאי, "הפה הפעור שלך שרוצה לבלוע את הגבר". זאנדר, כפי שמוכיח מוצג ב' הנאמן, לא מפחד מהקשר או מהמין עם נשים - הוא רוצה אותו ומעריך אותו. הוא יודע שזה לא מאיים על כוחו כגבר אלא מוסיף לו ומעצים אותו. הקשר לאנשים אחרים רק מגביר את אנושיותו, ואת לבו. לעומת זאת, הזעם והפחד של כיילב הם אלו של גבר שחושב שרגע השיא המיני הוא אובדנה המוחלט של השליטה - le petit morte (המוות הקטן). הוא חושב שהבנות שבאו אליו עושות זאת כדי לגזול את כוחו דרך פיתוי מיני, ועליו לעצור בעדן.

עכשיו כשכולנו באותו הדף, הגיע הזמן לשיעור המסכם. או בגרסת "באפי": היציאה לקרב.

הפוטנציאליות, באפי וספייק נכנסים אל היקב של כיילב, בעוד פיית' וזאנדר נשארים בחוץ ככוח גיבוי. בחלקו הראשון של השיעור, כוחותינו מסתדרים לא רע עם עדת הברינגרים. זה, כאמור, עד שהג'נטלמן המקסים במעיל הכמרים יוצא מבין הצללים, ומדבר על אור היקרות של, ובכן, לא הגחליליות, אלא העומדות מולו, המייצגות את המין הנשי כולו. "את האחת והיחידה, חסרת-התחליף", פונה אל באפי מי שמייצג כעת את הגרסה האפלה האחרת שלה. "אתן חושבות שאתן זוהרות כשמשות, כשאתן בעצם בוערות כמו גפרורים בפני האפלה", הוא דורש. עתה, הוא יטהר אותן בדרך היחידה שאפשר לטהר יצור כה מלוכלך מיסודו. בעוד באפי ואנחנו נבין סוף-סוף מול מה היא ניצבת, כיילב מרים להנחתה - פיזית ומילולית. הוא מאדיר את באפי במילים, ואז משטח אותה במכת אגרוף פשוטה. "מה עוד יש לכן?", הוא שואל לאחר שריסק את מנהיגתן, כאילו העיף זבוב מעל כנף גלימתו. לאחר שהוא מזהה את פיית', הקוטלת האחרת ומנטרל גם אותה למספר דקות, כולו נרגש מהשיעור המעשי, הוא ממשיך להדגמות מעשיות, תוך כדי כך שהוא מעלה את עצמו לדרגת אלוהים.

בעוד החבורה מתארגנת לנסיגה בהולה, כיילב ממשיך במסע הטיהור: הוא תופס את זאנדר ומזהה מיהו ומה תפקידו. זוהי נקודת השבירה האמיתית של הפרק. הפוטנציאליות יישארו מתות או שיחלימו. אבל זאנדר הנכה, שהפך לחצי ברינגר, יהווה תזכורת נצחית לרגע שבו באפי נכשלה, לרגע שבו אפילו זאנדר לא הצליח לראות מעבר להילת הגיבורה שאינה טועה, ולרגע בו גם אנחנו התחלנו לראות את באפי כמי שהיא באמת.

"זהו סיפור פשוט. היתה פעם אישה. היא היתה מלאה בחשכה, ייאוש, ומדוע? כי היא לא ידעה. היא לא היתה יכולה לראות".