"איך הורים יכולים לנטוש ילד כזה? מה, יש רק ילדים מושלמים בעולם?"

שאלות אלו מפנה לאה לשמעון בעלה, לגבי יוסי, ילד נכה על כיסא גלגלים שאומץ לאחר שננטש על ידי הוריו, וגדל במוסדות למיניהם, בסדרה "מעורב ירושלמי". כדרכן של שאלות טובות, שאין להן תשובה אחת טובה אלא שהן מעוררות למחשבה ומעלות עוד שאלות, גם בי התעוררו מחשבות ושאלות נוספות למשמע שאלות אלה, וכדרכו של אתר שמתעסק בטלוויזיה, אחת מהשאלות שבחרתי להביא לכאן, היא מה מצב הילדים (והמבוגרים) ה"לא מושלמים" פיזית בעולם של המסך הקטן.

מכיוון שעולם הטלוויזיה הוא רחב ועצום, הכתבה תתמקד דווקא בסדרות טלוויזיה, כיוון שאני חושבת שבסדרות, בניגוד לסרטים ולתוכניות אירוח למיניהן, יש המשכיות, ולא סיקור נקודתי, ודמויות שנשארות איתנו לאורך פרקים, משמעותיות הרבה יותר מדמויות חד פעמיות. לכן, למסרים המועברים בסדרות (בין אם ישירות ובין אם בעקיפין), יש השפעה מתמשכת שמעניין יותר לבדוק.

ישנם סוגים רבים של מוגבלויות פיזיות, ועל מנת לעשות צדק עם הנושא, עדיף היה אולי שלא לכרוך ביחד סוגי נכויות שונים, אולם מכיוון שגם כך לרוב הנכויות אין ייצוג מספיק על המסך, והפיזור שלהן על המסך גם הוא איננו אחיד, הדבר כמעט בלתי אפשרי, מה גם שבמקרים רבים, מקבלות נכויות שונות יחס דומה על המסך, ולכן ההכללות אינן בהכרח שלא במקומן. נציין רק שאם יש סוג של מגבלה שמתבלטת יחסית לסוגים אחרים הרי שהיא העיוורון - יש יותר דמויות קבועות בסדרות שלוקות בנכות זו מאשר בנכות אחרת, החל במרי מ"בית קטן בערבה" וכלה בג'ק מ"בקר" (דמות קבועה של אדם מוגבל פיזית בקומדיה הוא דבר שלא קל למצוא), כאשר בדרך יש לא מעט סדרות שמשתמשות בתופעת העיוורון הזמני של הגיבורים הראשיים, כמקדמי עלילה.

מה שלא ברור הוא, האם הייצוג הגדול יחסית של דמויות עיוורות נובע מהמחזות היווניים הקלאסיים בהם היתה מקובלת דמותו של הנביא העיוור, ש"רואה" יותר טוב מכולם, או מהעובדה שהעיוורון מאפשר פונקציה של הסתרת מידע מהדמויות, או פשוט מהעובדה שהעיוורים לא ממש יכולים לראות כיצד הם מיוצגים בטלוויזיה.

אנחנו, בכל אופן, נתמקד בדמויות בעלות נכות פיזית שניכרת חיצונית. כפי שכבר אמרנו, אין הרבה דמויות כאלה. מצד אחד, הדבר מקשה על מציאת אמירה כלשהי על דמותו של הנכה על המסך, ומצריך גם התייחסות לדמויות בתפקידי אורח (היעלה בדעתכם למשל, להשתמש בתפקידי אורח כדוגמא בכתבות שמתארות את מצב הנשים על המסך הקטן?), אולם מצד שני, היחס המתעלם הזה מהווה גם הוא בדרכו אמירה, ואפשר גם ממנו להגיע לכמה מסקנות על החברה.

הנקודות הבאות שאציג, הן סוג של מלכודות שדמותו של הנכה לא פעם נכנסת לתוכן, עם ניסיון להבין מניין זה נובע. בפעם הבאה שתפגשו בדמותו של נכה על המסך, תוכלו לדעת האם הוא נופל לאיזו סטיגמה שקיימת, או שבאמת הצליחו ליצור דמות שוברת סטריאוטיפים.

"איך לא חשדנו..."
ישנם מספר סוגים של דעות קדומות: הסוג הרואה בנכים אנשים חלשים, וככאלה ראויים לרחמים ועזרה, והסוג החושב שהנכות קשורה ברוע באופן כלשהו, בין אם כסוג של עונש, משהו שקורה לאנשים באשמתם, או לחלופין, אם הנכות איננה עונש, הרי שהיא תהפוך אותם לאנשים מרירים, אנשים שיש להיזהר מהם. יש נטייה ליחס משהו מרושע לאנשים נכים (אולי כי אחרת העובדה שאנחנו לעומתם בריאים ובני מזל, היא חסרת צדק). יש המתארים נכויות כמשהו מושך ומרתיע כאחד. הפיראטים תוארו מאז ומתמיד כשתומי-עין וקטועי גפיים, אבל גם כבעלי כוח משיכה לא מבוטל וחיות אמיתית.

סדרות רבות פוסעות על קו התפר הזה, שבו נכים המצטיירים כחלשים, ולכן לא שייכים למעגל החשודים, מתגלים לבסוף כאשמים האמיתיים. זכורה לי צעירה על כיסא גלגלים שרוצחת את המאהבים שלה ב"כחום הלילה", או עיוור מהסדרה הוותיקה "הוואי חמש אפס", שהולך עם מקל נחייה על החוף, ולבסוף מסתבר שבמקל הנחייה שלו, שבו הוא פוגע "במקרה" באנשים מפעם לפעם, יש חומר שבו הוא מרעיל את האנשים בהם הוא פוגע. בפרק "פגישה עיוורת" מהסדרה "אנג'ל", מגיעה נערה עיוורת למשפט, מעוררת את רחמי בית המשפט עליה ויוצאת זכאית, אולם במהרה מסתבר שמדובר ברוצחת מסוכנת וחסרת רחמים, שבחרה לעקור את עיניה על מנת לזכות בפיתוח יתר החושים שלה.



באחד מפרקי הסדרה "הפרקליטים", מתארח השחקן כריסטופר ריב. הוא מגלם שם אדם שמעיד לטובתה של אשתו המואשמת ברצח אחיו, אולם לבסוף מסתבר שהוא ואשת אחיו יזמו את הרצח ואת ההפללה של אשתו, וכאשר הפרקליטים מתעמתים אתו, הוא אומר להם, שאיש לא יאמין להם, "כי הרי חושבים שאנשים נכים הם חלשים". ניכר היה שכריסטופר ריב מאוד מתכוון לשורה הזו כשהוא אומר אותה, אולם אני לא בטוחה שהאלטרנטיבה המוצגת בפרק הזה לחולשה באמת עדיפה.

ייתכן שמדובר בסתם כלי תסריטאי - נכות על מנת להסיר חשד - ייתכן שיש בכך ביקורת על החברה, שאוטומטית מרחמת על הנכים, וייתכן שהדבר פשוט משקף את הצד השני של היחס המגונן יתר על המידה, את הצד שיש בכולנו, הפחד מכך שנצא פראיירים, הפחד שינצלו את טוב לבנו, שלא לצורך, שאנחנו נטרח ונתאמץ, ולבסוף יסתבר שעזרנו לאנשים שלא מגיע להם (פחד שמשתקף לפעמים גם בדמויות שמתחזות לנכים).

"תסתכלו עליהם ותראו אותנו"
מי שזוכר, יודע שזו היתה הסיסמא של רשת לסדרה "טירונות", אבל עם כל זה שאנחנו רוצים לראות אותנו, הרי שרובנו רוצים לראות את הגרסה הרזה, היפה והמוצלחת שלנו על המסך, ולא לקבל אותנו כמו שאנחנו באמת. אסקפיזם - זה מה שהרוב רוצים, לברוח קצת מהמציאות הלא מושלמת אל האפשרויות הבלתי מוגבלות שקיימות בטלוויזיה, ואפילו הפריחה של ז'אנר הריאליטי לא באמת מהווה אופציה חלופית לאסקפיזם, כי אם דווקא עוד צורה שלו, החל בפרויקטים כמו "פרויקט Y", בהם הגיבורים מוצבים בבידוד מושלם מהעולם החיצון, וכלה ב"הברבור", בו אנשים מפגינים עד כמה רחוק הם מוכנים ללכת, כדי לברוח ממי שהם במציאות.

דמות של אדם נכה המתמודד עם קשיי היומיום הממוצעים (משפחה, עבודה, מציאת אהבה), איננה מספקת את אפקט האסקפיזם הרצוי, ולכן אם כבר בונים סדרות סביב לדמויות נכים, כמו בסדרות "סו תומאס" - על עובדת ה-FBI החירשת, סו תומאס - ו"איירונסייד" - על הבלש בכיסא הגלגלים ששמו, ניחשתם נכון, אירונסייד - הרי שמדובר בסדרות בהן הנכה צריך לעסוק בעיסוק שהוא גם ככה קצת מחוץ להישג ידם של רוב האנשים. ולמרות המסר החיובי, הרי שיש בזה גם משהו קצת לא אמין. אפילו אם הסדרה "סו תומאס" מתבססת על סיפור אמיתי, הרי שהעלילות של פענוח פשעים בינלאומיים יכולות להיראות מופרכות ולא ממש קשורות לעולמנו, ממש כמו עלילותיה של סידני בריסטו מ"זהות בדויה".

"תפנטזו"
להבדיל מסדרות שממוקמות בעולם כפי שאנו מכירים אותו, לסדרות הפנטזיה והמדע הבדיוני יש יתרונות, אותם מאפשרת ההרחקה מהמציאות. על פי סטטיסטיקות שונות, הנכות הפוגעת ביותר בסיכוי לקבל עבודה, היא עור פנים שרוף - נכות שאינה מגבילה פיזית, אולם אינה נעימה לעין, וסביר שלא תעבור מסך כדמות קבועה בסדרה. אולם אם ניקח את השחקנים ונאפר אותם בצורה דומה באופן מסוים ונקרא לזה ערפדים או חייזרים, הסבלנות של הצופה לשונה תהיה גבוהה יותר. כך אפשר גם להעביר הרבה מסרים לגבי יחס החברה לשונה וליצור הזדהות עמו, בין אם על ידי יצירת דמויות עם מוגבלויות פיזיות מסוימות שלא קיימות ממש במציאות (לדוגמא, חוסר יכולת להסתובב באור יום ב"באפי" וב"אנג'ל", או כל מיני מוטציות, תוצאות של הכלאות DNA ב"מלאך אפל") ובין אם על ידי דמויות שסובלות מנכויות שמוכרות גם בעולמנו, כמו שיתוק ואיברים חסרים. בין הדמויות הנכות בולטת כמובן דמותו של לוגאן מ"מלאך אפל".

אולם היתרון של הפנטזיה הוא גם החיסרון שלה, מכיוון שהעולם שבסדרות אלה נראה מראש מרוחק מעולמנו, והוא גם מאפשר הימנעות מהתמודדות עם קשיי יומיום מסוימים של הנכויות המציאותיות על ידי פתרונות עתידניים, כמו הקביים של לוגאן. יותר מכך, אם יש פיתוי שליוצרים קשה לעמוד בו, הוא למצוא פתרון קסם שמרפא את הנכים לחלוטין. אם לינדזי מאבד את ידו, הוא יקבל אותה בחזרה, לבאפי יש יכולת החלמה מהירה וחברה מכשפה, ולוגאן מקבל עירויי דם עם DNA מתוגבר ומשופר.



רתיעה
המציאות היומיומית היא שיש אנשים שנרתעים מנכים, אם זה בגלל חיצוניות לא נעימה לעין ואם בגלל פחדים אחרים. באופן מעגלי, הרבה מהדמויות הנכות המוצגות על המסך הם דמויות מרתיעות וקשות המרחיקות מעליהן את מי שרוצה להתקרב, עד שאתה לא ממש יודע אם ההרחקה היא תוצאה של מנגנון הגנה, שדואג "לנטוש לפני שינטשו אותי", או שזה בא להראות שאם אנשים מתרחקים מהם, זה באשמת התנהגותם הקשה בלבד, ולנכות אין שום חלק בכך. ואולי האמת היא איפה שהוא באמצע.

יוסי מ"מעורב ירושלמי" הוא דוגמא מצוינת: ילד שחווה הרבה דחיות בעברו, כולל של הוריו, ולכן די ברור מדוע ינסה להרחיק את מי שמבקש להתקרב ומדוע ייקח לו זמן לבטוח בו. ואכן, למי שמנסה להתקרב אליו החוויה אינה קלה כלל וכלל. העניין הוא שבעוד יוסי הוא דמות מנומקת היטב, ישנן דמויות כמו רונה מ"טירונות", קווין מ"ג'ואן מארקדיה", וג'ייסון מ"נורת'ווד" (למי שזוכר), שהן דמויות שהפכו לנכות באמצע החיים כתוצאה מתאונות, והן מצטיירות כדמויות שהפכו למרחיקות. רונה וג'ייסון מרחיקים מעליהם ביחסם הקשה את החברים הקודמים שלהם, שמצידם בוגדים בהם באמת בסופו של דבר, וקווין מרחיק את המנסים להתקרב אליו, לפעמים בצורה לא ממש יפה, אם הוא חושב שהוא מזהה אצלם רחמים. כשההרחקה מצליחה, אי אפשר שלא לתהות עד כמה להתנהגות המנוכרת שלהם יש חלק בהתרחקות בני הזוג, אבל גם אז, גם אם האשמה היא בהתנהגות שלהם, ניתן ללמוד ממנה משהו על היחס של העולם ה"בריא" לאנשים נכים, כיוון שאפשר להניח שההתנהגות שלהם נובעת גם מהעובדה שכאנשים בריאים הם ראו באנשים נכים כאלה הפחות ראויים לאהבה, ולכן קשה להם להאמין שיכולים לאהוב אותם גם במצבם החדש. והם לא קלטו את התחושה הזאת מהאוויר, זה שם.

מדוע הרבה מהדמויות הנכות שייכות לזן המרחיק? האם זה כי הן יותר מעניינות או יותר אמינות, או שהסיבה היא אחרת לחלוטין - לזה אין לי תשובה.

קנאה
זה אולי נשמע מצחיק לחלקכם שאנשים יקנאו בנכים. העניין הוא שזה כנראה באמת מצחיק, כיוון שבסדרות קומיות זו ההתייחסות המובילה שקיימת אליהם, ואתם יודעים מה אומרים, בכל צחוק יש גרעין של אמת. אז נכון שב"זיווגים", לקחו את זה קצת רחוק מדי, עם הרצון של ג'פרי לחתוך את רגלו, כיוון שאם הוא היה קטוע רגל באמת (כמו שהוא העיד על עצמו בטעות, ואז דבק בשקר שלו), היה זוכה בנערה, אבל ב"סיינפלד" זה בהחלט היה מוטיב שחזר על עצמו: הקנאה במקומות החנייה השמורים לנכים, הקנאה בשימוש בשירותים של הנכים, ההתחזות של ג'ורג לנכה על מנת לזכות בטובות הנאה, וגם ההתעלמות ממגבלות מסוימות כמו החירשות, והתייחסות רק ליתרונות שהמצב מביא - יתרונות שיש לקנא בהם, כמו היכולת לקרוא שפתיים.



הנכה עשה את שלו הנכה יכול כבר ללכת
שילוב נוסף של דמות הנכה בסדרות טלוויזיה משרתת את הסדרות להעברת מסר חינוכי או ליצירת עניין נוסף בעלילה, מבלי להכניס דמות קבועה חדשה. בשני המקרים שיפורטו להלן, נמצאת הדמות הנכה לזמן קצר יחסית על המסך, ונעלמת ממנו או... מחלימה.

א. המסר החינוכי
מסרים חינוכיים אינם כל כך באופנה בימינו, אולם בתוכניות לבני הנעורים זה עדיין לגיטימי למצוא כאלה, כל עוד הם מסתתרים היטב מאחורי מה שאנחנו קוראים לו "בידור". המסר החינוכי הגדול ביותר שכותבים יכולים לנסות להעביר הוא כמובן מסר הסובלנות של קבלת השונה והאחר, וההבנה שגם הוא כמו כולם, אדם עם מעלות וחסרונות.

באחד הפרקים של "תיכון הלבבות השבורים", מגיעה לבית הספר תלמידה חדשה וחירשת, שחלק מהתלמידים מציקים לה, וחלק אחר מנסה לעזור לה. בהמשך הפרק מתברר בעצם שהיא לא תלמידה כי אם מורה (חירשת), המלמדת שיעורי סובלנות בבתי ספר, והיא רצתה להכיר את התלמידים כמו שהם באמת קצת לפני שהיא מעבירה להם שיעור.

תלמידה בשם טניה, שמאוד התלהבה ממנה, ניגשה אליה בסוף השיעור ואמרה לה עד כמה היא מעריכה אותה ושהיא חושבת שאנשים כמוה הם מאוד מיוחדים. המורה, שהרגישה שהיא לא ממש הצליחה להעביר את המסר, של אנשים כמו כולם, שאולי צריכים יותר התחשבות בנסיבות מסוימות, אבל ביומיום יש להם את היתרונות והחסרונות של כולם, החליטה להזמין את טניה, לפגישה אחר הצהרים עם כמה מחברותיה. טניה נפגשה איתן באותו אחר הצהרים, אולם מהר מאוד היא התחילה להרגיש זנוחה, כיוון שלאחר ההצגה הראשונית של הבנות, כולן עברו לדבר בשפת הסימנים, ודי התעלמו ממנה. טניה עזבה באמצע, וכשהמורה פגשה בה אחר כך, היא אף הטיחה בה "בשביל מה הזמנת אותי אם התכוונת להתעלם ממני?". המורה הסבירה את ההתעלמות בכך שאלו היו בנות שלא נפגשו מזה זמן רב, והיה להם הרבה מה להשלים בזמן קצר, והתנצלה על כך שזו התחושה שטניה חשה, ותוך כדי כך גם ניסתה להגניב את המסר שלה, "האם את חושבת גם עכשיו שאנחנו כל כך מושלמים?", אבל טניה הבינה מההתנצלות מסר אחר לחלוטין, "מה שאת אומרת לי בעצם, זה שלא הייתי מספיק סבלנית..."

וכמו שפגישה אחת אחר הצהרים, לא יכולה לבטל דעות קדומות, כך גם הופעות אורח מזדמנות, בעלות מסרים של "השונה, הוא בעצם כמו כולם", לא יכולות לבטל את המסר הבולט יותר, שהם בעצם לא. אם הם באמת היו כמו כולם, היו מראים גם אותם על בסיס קבוע, אבל זה לא ממש קורה, לא ב"תיכון הלבבות השבורים" (ששם אמנם מופיעות שלוש דמויות בעלות מגבלות פיזיות ניכרות לעין, אולם רק בתפקידי אורח קצרים, ולצורך מסוים) ולא בסדרות רבות אחרות לנוער.

דוגמא נוספת להתייחסות דומה היתה ב"עובדות החיים". באחד מהפרקים נרשמה הופעת אורח של סטנדאפיסטית על כסא גלגלים. עד סוף הפרק, למדנו שנכים הם כמו כולם (למרות שהבדיחות שלה היו לא מצחיקות במיוחד) וחזרנו להתמקד בדמויות הקבועות. השחקנית ג'רי ג'וואל (Geri Jewell) ששיחקה את דמותה, זכתה לקבל בעונות מתקדמות יותר, מעמד של recurring role ובכך הפכה לשחקנית הראשונה בעלת שיתוק מוחין שזכתה למעמד זה, אולם גם תפקיד זה היה די שולי והתפוגג במהרה.

דוגמאות דומות אפשר למצוא גם בסדרות "דגראסי", ו"דאגרסי הדור הבא". גם שם היו דמויות נכות בסטטוס של recurring roles כמו מאיה גולדברג, חברתה הטובה ביותר של קייטלין ב"דגראסי", והמורה למכונאות רכב ב"הדור הבא", אלא שלא ממש התמקדו בדמויות הללו. גם כשבחרו באיזה מדמויות העבר להתמקד ב"דגראסי" המחודשת, היו אלה סנייק, ספייק, ג'ואי וקייטלין, ואילו לוסי, שהפכה לנכה בעקבות תאונת הדרכים שווילס היה מעורב בה בסיום הסדרה המקורית, הופיעה ב"דגראסי הדור הבא", רק בהופעות אורח קצרות.




ב. האהבה מרפאת
בדרך כלל בז'אנר הטלנובלות ואופרות הסבון (אבל לא רק), הנכות משמשת סוג של מבחן לאהבה בין בני הזוג. לפעמים בני הזוג נפרדים, ולפעמים האהבה מנצחת, ואז הנכה באמת יכול ללכת - הוא פשוט מבריא! ולא שעיני צרה חלילה, בגיבורים על המסך, אבל תסריטי ההחלמה המושלמת, רחוקים מלהיות מושלמים בעצמם.

סיבה אחת היא שיש בהם מסרים סמויים בעייתיים כגון: השלמה עם הנכות מונעת החלמה, אפשר להחלים לחלוטין מנכות לצמיתות (שזה בעייתי, כי בעקיפין זה דומה להטלת אשמה על הנכים לגבי מצבם, אם הם לא מצליחים לעשות זאת). והסיבה השנייה היא בעיית חוסר האמינות - או בעלילה, אם ההחלמה עשויה ברשלנות, או לגבי מסרים שהועברו קודם, לגבי התמודדות עם נכות (האהבה עמדה במשבר הזמני, אבל לא באמת היה צריך לחיות עם ה"מגבלה" לנצח).

סיפור אישי
בשנת 1997 התחילו לשדר בארץ את אופרת הסבון "פורט צ'ארלס", ולפני שהסדרה הפכה בארה"ב לטלנובלה על צייד ערפדים, ובוטלה, היא התמקדה בסיפור חייהם של שמונה רופאים המתמחים בבית החולים בפורט צ'ארלס, ובממונים עליהם.

אחד הדברים שהכי חיבבתי בסדרה היתה העובדה, שמאט (מיטש לונגלי), אחד מהמתמחים, היה בכיסא גלגלים, והוא היה נחמד, וידע לעמוד על זכויותיו בלי להיות מגעיל כלפי הסובבים אותו. אחת הסצנות הזכורות לי במיוחד היא של ויכוח שהוא ניהל ושהסתיים בניצחונו, עם אחד מהממונים עליו בבית החולים. זה היה ויכוח על רכישת ציוד מיוחד לבית החולים על מנת שהוא יוכל לתפקד בחופשיות בחדר הניתוח, ועל כך שזו זכותו על פי חוק (באותו הזמן, חלפה במוחי התהייה האם שמעו על הציוד הזה גם בארץ, בעיקר בגלל העובדה, שאפילו לחדרי הלימוד באוניברסיטאות בארץ לא תמיד קיימים תנאי נגישות, אבל זה כבר נושא למאמר אחר).

בפורט צ'ארלס אפילו סידרו למאט שתי בחורות שהתחרו על ליבו, האחות גרייס, וד"ר אלן ברג'ס (דבי מורגן), ראש צוות המתמחים, ואני אף זכיתי לראות את מאט שאהב את אלן, זוכה לממש את אהבתו לה, שני פרקים בערך לפני שהסדרה הורדה מלוח השידורים של ערוץ 2.

הפעם לא התרגשתי מההורדה, למודת ניסיון מימי ביטול "סנטה ברברה", המשכתי לעקוב אחרי הסדרה באינטרנט (לא, זה לא מה שאתם חושבים, אני רק קראתי תקצירים). והנה, כעבור זמן מה, אני קוראת על מאט שהוא נעזר במכשיר חדש המאפשר לו ללכת למרחקים קצרים והתאכזבתי ששוב תיאורית "הנכה יכול ללכת" מתחילה לקרום עור וגידים, ואז בבדיקה אקראית ב-IMDB אני מגלה שזה ממש לא מה שאני חושבת, כיוון שבמקרה המדובר השחקן עצמו באמת יושב בכיסא גלגלים.

מסתבר שהשחקן התוודע בחייו הפרטיים למכשיר parastep-I (מכשיר מהפכני המאפשר לסובלים מפארפלגיה, ללכת מרחקים קצרים ולחזק את שרירי הירכיים), וידע שהחברה שמייצרת אותו נקלעה לקשיים כלכליים, כיוון שחברות הביטוח סירבו לצרף אותו לסל השירותים שלהם, ובכך נמנע השימוש בו מאנשים רבים. כיוון שהיה לו חשוב שאנשים ידעו על המוצר, ומתוך תקווה לפתור את הבעיה עם חברות הביטוח, הוא פנה לכותבי הסדרה וביקש שבזמן שנותר לדמותו בסדרה (החוזה שלו עמד להסתיים, והוא לא רצה לחדש אותו) ישולב המכשיר הזה בעלילה, והכותבים נענו לבקשתו.

כשהוא בחר להיות שחקן והתקשה למצוא עבודה, הוא החליט שהוא לא יבוא בטענות, ולא יאשים את התעשייה. הוא כתב מחזה יחיד על חייו והציג אותו, וכך מצא את דרכו אל הדרמות היומיות. כשהסתיים חוזהו בשנת 1999 הוא החליט שלא משנה שאין לו שום הצעות ביד, הוא רוצה הזדמנות לגוון את הדמויות שהוא משחק, ולחפש את מזלו בפריים-טיים. כיום ניתן לראות אותו מתארח מפעם לפעם בסדרות "המשפט של איימי", "ג'ואן מארקדיה" ו"לאס וגאס".




אז מה רציתי להגיד בעצם?
כפי שמראה הסיפור הנ"ל, דמות הנכה לא תמיד נופלת לאיזושהי מן המלכודות שציינתי, ופה ושם, אפשר למצוא כאלה דמויות אפילו בפריים-טיים. היו מספר קטעים עם יוסי מ"מעורב ירושלמי" (כמו קטע קניית הכרטיסים ל"הארי פוטר") שממש אהבתי, וגם את היחס שנותנת לוויל, משפחתו ב"חלום אמריקאי", יחס שאיננו נותן הנחות, אני מאוד אוהבת. הבעיה בשני המקרים הללו, ומן הסתם גם במקרים אחרים, היא שעד שכבר מוצאים דמויות קבועות שאינן סטיגמטיות מדי, מדובר בדמויות קבועות שוליות במקצת, שהעלילות העוסקות בהן משניות יותר, כך שבעיניי זה לא מספיק.

אנשים רבים טוענים, כי הסיבה שאין הרבה דמויות קבועות של נכים, היא שאנשים לא רוצים לראות בטלוויזיה שלהם דמויות כאלה, בייחוד כשהמגבלה הפיזית היא ניכרת, ולא נעימה לעין. כל כמה שהטענה הזו מובנת, הבעייתיות שבה היא המעגליות. העין מתרגלת למה שהיא רואה. אם פעם מראה של דם על המסך היה מזעזע ונחסך מהצופים, היום כבר התרגלנו לכך, ואנחנו לא ממש עושים עניין למראה פעולות חיתוך בניתוחים בסדרות כמו "אי.אר" ו"שיקגו הופ", או מראות קשים אחרים. ההיפך הוא הנכון. הטענה הרווחת היא שעל מנת לזעזע צריך גירויים חזקים יותר, והנה, דווקא במראה של אנשים נכים, הציבור לא יוכל לעמוד באופן עקבי?

על העובדה שעדיין שומעים על מקומות ציבוריים כמו בריכות או מועדונים שמעדיפים שנכים לא יגיעו אליהם, כי זה מפריע לאנשים האחרים, אפשר רק להצטער, אבל אפשר גם לדעת, שאילו העין היתה מתרגלת לראות דמויות כאלה על המסך באופן קבוע, ולא מתוך רצון לזעזע אלא מתוך רצון לספר סיפור, הבעיה היתה יכולה להצטמצם.

מבחינתי, שיקוף של איזשהו סוג של נורמליות באופן שבו החברה רואה את הנכים, יקרה כנראה ביום שבו אראה זוג של הורים נכים מככבים בסיטקום, אבל עד אז צריך להסתפק במה שיש. ובכלל, אולי זה לא ממש מפריע לאף אחד מלבדי.