"איפה ברודי?".
"זכה באמי".
"אה, נותנים אותם לכל אחד בימנו".

כל אוהד מושבע של רצח מאדום לשחור יודע שפרסי האמי לא באמת שווים משהו. ידוע שהטקס התעלם באופן הפגנתי כמעט מהסדרה הנהדרת הזו, אולי בגלל שהיא צולמה מחוץ ללוס אנג`לס, אולי בגלל שהשופטים סתם לא אהבו אותה, אבל למי אכפת? כולנו אנחנו יודעים שהיה בה משהו הרבה יותר שווה וממכר מרוב הזוכות - תחושת מציאות.

לא סתם תחושה של מציאות, אלא של מהלך חיים שלם איתו הצופה יכול להזדהות. אולי זה בגלל שהדמויות מבוססות על אנשים אמיתיים (על פי ספר דוקומנטרי של דיוויד סימון), אולי בגלל שהיא מצולמת במקום בו העלילה מתרחשת (בניגוד לסדרות משטרה אחרות), וללא ספק בגלל הכתיבה המצוינת והמשחק הנפלא.

כשפמבלטון מתפשר ומשקר בעדותו כדי להציל את המחלקה, אפשר להרגיש את ההתפשרות העצומה שבויתור על הגאווה שלו; כשג`י מגן על הבלשים שלו פעם אחר פעם אתה יודע כמה זה עולה לו, וכשבייליס יורה בחסר-בית מתוך הגנה עצמית, אופפת אותך העצבות של איבוד האמונה שלו. כל חוט עלילה שזור היטב באחרים, ויכול להמשך במשך עונות.

ויש את ההומור. לא הומור סיטקומי וספלסטי, אלא הומור שנובע מסיטואציות יומיומיות ביחסיהם של הבלשים, ומשולב היטב עם הקטעים הדרמטיים. כשלואיס נוהג כמו משוגע ומתנגש הישר אל תוך זירת הרצח, למגינת ליבו של שיינר הפתולוג הכעוס, זה משעשע. כששני פרקים אח"כ ילד בביה"ח רואה את סטארסקי והאץ`, ואומר לפלטון ששוטרים אמיתיים לא נוהגים בכזאת פראות, זה מצחיק.

ויש גם הומור עצמי. כשאנשים לא מגיעים בזמן לפתיחה החגיגית של הבאר, זה בגלל שהם צופים ב"תיקים באפלה" (ולא ב"רצח" שמשודרת באותה שעה), כשבייליס מתלונן שבלשים לא זוכים לתהילה הראויה כמו רופאים, פמבלטון מציע לו ללכת לעבוד ב-e.r.



פס הקול של "רצח" גם הוא עסק ייחודי למדי. לא בשירים המופיעים בו, אלא בדרך בה הם משולבים בעלילה. מלבד מוזיקה ברקע, פעמים רבות מופיעים שירים במעין קליפים (מיוזיק-מונטאז`), כשאין דיאלוגים ברקע אלא רק תמונה. זה היה יכול להיות משעמם, אבל האחראים דאגו שהשירים הנכונים ישולבו בדיוק ברגעים הנכונים, כך שהדרמטיות והרגשות המועברות בסצנה מועצמות. כך למשל סצנת המרדף אחרי היורה בבולנדר, הווארד ופלטון חקוקה בזיכרון הרבה בזכות השיר של פיטר גבריאל שהתנגן ברקע.

עוד מרכיב שמוסיף לתחושת ההתמכרות הוא גורם ההפתעה, ובסדרה הזאת, יש לו מובן שונה לגמרי מאשר בד"כ. לא רוצחים מרושעים המגיחים לפתע מאחורי דלתות, אלא סוף שהוא באמת ובתמים לא ידוע מראש. לא תמיד תופסים את האיש הרע, ולפעמים לא יודעים בדיוק מיהו, אבל זה לא כל העניין.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה העיקרית, מה שעושה את `רצח מאדום לשחור` ליותר מסתם סדרת שוטרים. העלילה לא נסבה רק סביב המקרים, אלא גם סביב הבלשים וחייהם הפרטיים.

בין אם זאת הרגישות של טים בנוגע לרציחות של ילדים ובכלל, המאבק של פרנק על האיזון בין הנישואים לעבודה, או השותפות של מאנץ`, בייליס ולואיס בבאר, אתה מרגיש שאתה מבין את הנפשות הפועלות ויכול להזדהות איתן. עם הזמן תמצא שיש אינספור מצבים בסדרה שניתנים להשלכה על חיי היומיום.

אלו כמה יסודות מובנים להתמכרות ל`רצח מאדום לשחור`. אז אמנם לסדרה יש שם בלתי הגיוני לחלוטין ומוניטין אליטיסטי שמקורותיו אינם ברורים, אבל למי שיצפה בסבב השידורים הנוסף הבא עלינו לטובה מובטחת חויה מהנה להפליא.

(ולכל אלה שעוד לא השתכנעו שזה שווה את זה, הטיעון האולטימטיבי: לא תגיעו יותר קרוב ל"פינקי והמוח"...)





הסדרה "רצח מאדום לשחור" משודרת ביס פלוס בלווין.
צמד פרקי סיום הסדרה ישודר הערב, שישי, 2/11/01, בשעה 23:40.
מחר, שבת, 3/11/01, בשעה 21:45, ישודר, לראשונה בטלוויזיה שלנו, הסרט שהופק אחרי תום הסדרה.
החל מיום ראשון, 4/11/01, תשודר הסדרה מהתחלה בשידור יומי בשעה 00:05.