אחד הכללים הראשונים שיוצרי סדרות מתח מסגלים לעצמם בבואם לכתוב תסריט חדש, הוא: "אל תדבר על מה שקורה, הראה זאת". שהרי מה כוחו של המדיום הטלוויזיוני, אם לא בויזואליות שלו, המאפשרת להציג תרחישים שונים כאילו אירעו במציאות?

לאחר צפייה בפרק הבכורה של סדרת הדרמה החדשה "חדר מלחמה", נדמה כי יוצר הסדרה, איש הטלוויזיה והעיתונאי יאיר לפיד - לא הפנים באופן מלא כלל זה.

"חדר מלחמה" מתרחשת רובה ככולה בתוך קומפלקס אחד, וכל האירועים המתוארים בו מדווחים לצופה מפי משתתפי הסדרה. כאן לא תראו ג'ק באוורים למיניהם מתרוצצים ברחבי העיר ומנטרלים פצצות, או סידני בריסטואיות המתפרצות למסיבות קוקטייל כדי לגנוב צפנים סודיים. כאן תראו את האנשים המפעילים את אותם גיבורים, שלפי כל היגיון טלוויזיוני אמורים לעמוד במרכז ההתרחשות של כל סדרת מתח ראויה.

"חדר מלחמה" (או חמ"ל בקיצור), כך לפי לפיד, הינו גוף בטחוני שהקים ב-1997 ראש ממשלת ישראל (המכונה רוה"מ בפי חברי החמ"ל) דאז ביבי נתניהו, לאחר ניסיון ההתנקשות הכושל בחאלד משעל על אדמת ירדן. החמ"ל מורכב מטובי הסוכנים משלל זרועות הביטחון השונות - אמ"ן, שב"כ ומוסד (למשטרת ישראל, משום מה, אין נציגות בגוף זה - כנראה שהיא לא "סקסית" מספיק בעיני יוצר הסדרה). מטרתו של החמ"ל - הכפוף לראש הממשלה בלבד - לנתח את כל בעיות הביטחון העומדות בפני מדינת ישראל, ולהציג בפני הקבינט הביטחוני את המלצות הפעולה הטובות ביותר.

פרק הפתיחה הוא מעין אקספוזיציה, הצגת הדמויות הראשיות המרכיבות את חדר המלחמה. גיבורי הסדרה מוצגים מבעד לעיניה של יעל סיגלר (איילת זורר), אשת מוסד המגיעה לעבוד בחמ"ל. דרכה אנו מתוודעים למנהל החמ"ל רענן אורן (אורי אשכנזי), סגנו מיכאל סורק (רוני פינקוביץ), ולשאר חברי הצוות: יעקב חילבי (ששון גבאי) - האחראי על "מודיעין מדינות ערב", נאור מתן (דני גבע) - האחראי על "ניתוח נתוני מודיעין", גלית סנדלר (רותי בורנשטיין) - האחראית על "הערכת סיכונים", דוד פינטו (אלי פיניש) - האחראי על "מודיעין שטחים", ענת אושרי (הילה אלפרט) - האחראית על "דוברות ותקשורת" ויואל שיטרית (יורם טולדנו) - האחראי על "פיקוח וייעוץ משפטי".



לפיד, כך נראה, מעורה היטב בנבכי האקטואליה ישראלית, ושואף לשלב בסדרה כמה שיותר אירועים ומצבים הקרובים למציאות היומיומית של כולנו. לפיכך, כבר בפרק הראשון נתקלים הצופים בגודש אירועים שלא היה מבייש את השנתון הממשלתי של ישראל. רוב האירועים, כמובן, מופרכים עד אימה ומעוררים גיחוך. בין האירועים שהוצגו בפרק: דיווח על זיוף בנתוני הניסויים של טיל "החץ", מנהיג חמאס בכיר שנחשב כמת, המגיח לפתע ומודיע כי החליט לזנוח את דרך הטרור (הדילמה היא האם להאמין לו או לחסל אותו), משגרי טילים של החיזבאללה המוצבים בקרבת הגבול, ומחתרת ניגרית החוטפת שני שכירי חרב ישראלים. הכל, להזכירכם, במהלך יום אחד! כמו כן, אירוע אחד נוסף המתרחש לקראת סופו של הפרק, אמור להוות את ה"טוויסט" הגדול בסיפור, אם כי בפועל מדובר בסוף צפוי, אווילי וחסר כל היגיון.

סיפוריהם האישיים של הגיבורים תפורים באופן גס לעלילת הסדרה. כך אנו מגלים במהרה כי לסגן המפקד סורק יש אחות בעלת תסמונת דאון המעוניינת להתגייס לצה"ל (אירוע המניע כרבע מעלילת הפרק, כאילו מדובר היה באיום בטחוני רם מעלה על ישראל), לפינטו, האחראי על השטחים, יש בעיות משפטיות בעקבות מותו של עציר בחקירה (אירוע המוזכר ברפרוף, למרות שלכאורה הוא קשור הרבה יותר לקו הכללי של הסדרה), בעלה של הדוברת אושרי נרצח בפיגוע, ואחיו של מנתח המודיעין מתן הוא אחד מהחטופים בניגריה. כל אלו מדווחים כבר בפרק הראשון, ומותירים את הצופה עם התחושה שלא נותרו שום "פרטים עסיסיים" לגילוי בפרקים הבאים.

צוות שחקני הסדרה מציג סקאלת משחק שנעה בין "משובח" (אשכנזי, זורר, גבאי), "סביר" (אלפרט, פיניש, גבע) ו"מעצבן" (טולדנו, בורנשטיין). באופן כוללני ניתן לומר כי רוב הסצנות משוחקות היטב, אם כי בחלק מהמקרים ניתן להבחין בדקלומי טקסט מביכים ולא אמינים.

נושא האמינות, אם כבר הזכרנו אותו, לא בדיוק מרקיע שחקים בסדרה. החמ"ל עצמו נראה כקומפלקס עלוב למדי, מעין פירמת עורכי דין ממוצעת. אנשי הצוות משוחחים להנאתם בטלפונים סלולריים (החשופים, כמובן, לציתות בידי גורמים עויינים) ואזרחים נכנסים ויוצאים מהמקום כאילו מדובר במשרד קצין העיר, ולא, חלילה, באחד המתקנים הביטחוניים הסודיים והרגישים ביותר במדינה. המקום עצמו מצויד במספר מסכי טלוויזיה וכמות דלילה של מחשבים. אין כאן ציוד מתוחכם דוגמת זה המוצג בסדרות כמו "ניקיטה", למשל.

הדיאלוגים בסדרה שבלוניים למדי, ונשמעים כאסופת קלישאות אחת גדולה ("מנעתי פיגוע - זאת העבודה שלי", "זה לא נועד להרשים את החיזבאללה, אלא את מרכז הליכוד" וכיו"ב). דברים אלמנטריים מובהרים לקהל הצופים בצורה גסה ולא אמינה, כביכול דרך שיחות של חברי הצוות - לא סביר, למשל, שסוכני מודיעין לא יידעו מהו "אשלון", ולא באמת צריך להזכיר לאיש זרועות הביטחון מה בדיוק אירע בפרשת חיסולו של סלאח שחאדה.

תחושת דחיפות אמיתית לא ניכרת בסדרה. הסוכנים מוצאים זמן להתעסק בשיחות הבל שטותיות ולא פרודקטיביות, ככל הנראה על מנת להכניס פן אנושי והומוריסטי לסדרה (אם כי ברוב המקרים מדובר בהומור ילדותי ולא מצחיק).



לזכות הסדרה ייאמר כי היא מציגה פוטנציאל רב. אמנם, בהסתמך על אירועי הפרק הראשון, פוטנציאל זה לא ממומש כמעט בכלל, אולם מצד שני - מכאן אפשר רק לעלות.

מוטב ליוצרי "חדר מלחמה" להפנים כמה נקודות עיקריות. ראשית, יותר צילומי חוץ. הסתמכות היתר על צילומי הפנים בתוך מבנה החמ"ל, מותירה את הצופה משועמם ומותש, כאילו צפה בהצגת תיאטרון, ולא בסדרת טלוויזיה עתירת תקציב. שנית, הכנסת קטעי פעולה. כאמור, הסטנדרטים הטלוויזיוניים של ימינו דורשים מיוצרי סדרות מתח להתמקד יותר בסצנות פעולה, ופחות בדיווחים לקוניים על אירוע זה או אחר שהתרחש במרחבי המזרח התיכון. שלישית, ואולי החשוב מכל, יש להפחית את גודש האירועים המתרחשים מדי פרק, ולהתמקד בנושא או שניים מרכזיים. כך יוכלו הצופים להתרכז בעלילה מרכזית אחת, שתותיר אותם מרוכזים ומרותקים למסך.

בנוסף, מומלץ לשפר את נושא האמינות, במיוחד במדינה כמו שלנו, בה כל אזרח שלישי הוא "מומחה לענייני ביטחון" בפני עצמו. אם וכאשר ישופרו הנקודות המוזכרות לעיל - בהחלט ניתן יהיה להגדיר את "חדר מלחמה" כסדרה משובחת ומוצלחת.

עד אז, הציון הניתן לה הוא "עובר, אבל לא בבית ספרנו".


אל אתר הסדרה