כמו בסרט "מועדון קרב", שקרבות האיגרוף שבו הם רק תפאורה למשהו גדול באמת, כך גם בליגה משלהן, משחקי הכדורגל (המועטים) הם תפאורה למשהו אחר לגמרי. הם תפאורה לעלילות רבות ומגוונות, למשחקי דמויות מרשימים ולדרמה רציפה כמעט לכל אורכו של הפרק ובכל פרק. צפייה בפרק ב"ליגה משלהן" כמוה כאכילת מעדן אהוב. הטעם מדהים, קצב האכילה רצחני, וכשזה נגמר יש טעם של עוד. ועוד. ועוד.



המוטו שעומד מאחורי "ליגה משלהן", הנחת היסוד הבסיסית של הסידרה המצויינת הזאת, היא שלכל אדם יש חולשות. כל דמות בסידרה, מנווטת את חייה בניסיון להדחיק את החולשה הבסיסית שלה, להתעלם ממנה, אבל כמעט תמיד, הניסיון כושל.

הדמויות, ברובן, משדרות סוג כלשהו של טוב לב. אם זה ריאן, הבן הסורר של מנהל הקבוצה ואשתו הסנובית, שניסה, באמת שהוא ניסה, אבל לא ממש הצליח לחזור למוטב, כדי להתחתן עם ג`ו, אחת הדמויות היותר מקסימות שקיימות על מסך הטלוויזיה; אם זה ג`רלדין שמנסה להתאושש מהסטוץ שהיה לה בפרק הראשון עם גיסה, גם היא לא ממש מצליחה להתנער מריק ומהביטחון המופלג שלו שהוא, ולא דייב, האבא של ג`ורג`. הדם שנלקח מהתינוק בסוף הפרק הקודם, אמור לתת לנו על כך תשובה סופית לקראת סיום העונה; אם זה סקוט שמצליח להתאהב בכל פעם מחדש בבחורות הלא נכונות. פעם היתה זו שאזה שהוא גרם לה לעורר בה ספיקות לגבי החתונה עם לוק, חתונה שנכשלה כישלון חרוץ עוד בירח דבש, ועכשיו זוהי הולי, אף היא בחורה נשואה וצנועה. עלאק.





ההבנה הזאת, שבכל אדם יש חולשה מסויימת, שיש קורטוב של רוע אפילו בבני האדם הכי טובים, היא שגורמת לסידרה הזאת להתעלות מרוב הסדרות הבריטיות האחרות. הקור החד הזה, המצמרר לעיתים, שבו מצליחים כותבי הסידרה להראות זאת שוב שוב, גורם לסידרה להיראות אמינה יותר. השחקנים המשובחים, שכנראה מבינים את זה, עושים מלאכתם נאמנה ומיטיבים להעביר את המוטו הזה לצופים.

ואם חלק קטן של יוצרים ישראלים ייטיב להפנים את העניין הזה (ודוגמא מצויינת לעניין הזה היא "הבורגנים" שמצליחה לשלב את אותה מראה של החיים עם הומור משובח) הרי שבסופו של דבר נצליח להתעלות מכל השחרים למיניהם וגם כאן תהיה טלוויזיה טובה.





צמד פרקי סיום העונה הרביעית של "ליגה משלהן" ישודר ברצף מחר, יום שני, 29/10/01, בשעה 21:35 ביס פלוס בלווין