סכפ``ש אנג`ל: אורפיאוס

אורפיאוס היה גדול המוסיקאים והזמרים של המיתולוגיה היוונית. שיריו היו כל כך מקסימים עד שהיתה להם היכולת להניע ולהרקיד אפילו עצים ואבנים. הסיפור הידוע ביותר על אורפיאוס קשור במות אשתו, אוירידיצ'ה, מהכשת נחש. אורפיאוס מוכה היגון, שהתקשה להשלים עם מותה, הפציר רבות בהאדס, אדון השאול, שירשה לו להחזיר את אשתו מהמקום שממנו אין חזרה. יכולת השירה שלו הקסימה את האדס עד כדי כך שהוא הסכים שאורפיאוס יחזיר את אשתו לעולם החיים, אולם בתנאי אחד: על אורפיאוס להאמין בכך שהיא בעקבותיו לאורך המסע כולו, ואסור לו להביט לאחור כדי לוודא זאת. אורפיאוס כמעט עמד בניסיון, אבל ממש רגע לפני שהם הגיעו לארץ החיים, הוא הביט לאחור ואשתו חמקה מידיו, חזרה לעולם המתים. לא, לא התבלבלתם, אתם אכן בסכפ"ש של פרק בסדרה "אנג'ל" ולא בפרקי המיתולוגיה היוונית, ונדרשנו לסיפור הזה, מפני שישנן שתי דרכים להתבונן בקשר בינו לבין עלילת הפרק. הדרך האחת היא הפשוטה - סם בשם אורפיאוס מניע חלק נכבד מעלילת הפרק, משום כך נבחר שם הפרק להיות אורפיאוס, והקשר היחידי למיתולוגיה אם ישנו כזה, נעוץ בבחירת שמו של הסם. הדרך השנייה והיפה יותר בעיניי, היא שיש בפרק הקבלות נוספות לסיפורו של אורפיאוס. בתחילת הפרק אנו מבינים שפיית' הזריקה לעצמה את הסם רגעים ספורים לפני שאנג'לוס נשך בצווארה, וכך היא סיממה גם אותו ואיפשרה את לכידתו. לורן ו-ווסלי הם היחידים שמכירים משכבר את הסם בו השתמשה פיית' ואת השפעותיו, ודרכם אנו לומדים עליו כמה דברים, למשל, שהאנשים שסחרו בסם הזה, היו מבחינתו של לורן הגרועים שבאנשים, והיחידים שהוא אסר את כניסתם למועדון שלו. הסם עצמו מתואר כסם מיסטי בעל השפעה ממסטלת שעל פי דבריו של לורן איננה רק פיזית, כי אם גם פסיכדלית. זהו סם שככל שאתה משתמש בכמות גדולה יותר ממנו כך אתה שוקע עמוק יותר, או אם ניקח את תיאורו הציורי יותר של ווסלי "זה לוקח אותך לגיהינום, ומשאיר אותך שם", וייתכן שהמסע הזה בגיהינום הוא הסיבה לכך שהסם זכה לשמו. בעקבות השפעת הסם אנו עדים למסעם של פיית' ואנג'ל ב"שאול", מסע ששיאו כמובן בקרב בין אנג'ל לאנג'לוס.

בפרק "התעוררות", אנו זוכים לראות בחזיונות של אנג'ל, כיצד הוא נלחם עם כוחות רשע חיצוניים, מציל את העולם, ומשיג יחסים של שלווה ואחדות עם כל הסובבים אותו, מה שמביא אותו לרגע של אושר בסופו של יום, ולאיבוד הנשמה. זה נראה הגיוני שעל מנת לעשות את התהליך ההפוך, על מנת לזכות בנשמתו בחזרה, המלחמה של אנג'ל צריכה להיות לא עם הרשע הסובב אותו בעולם, אלא עם כוח הרשע הפנימי שבו, דהיינו אנג'לוס, וזה בדיוק מה שאנחנו מקבלים בפרק הנוכחי. אז מה בעצם הקשר בין פיית' לפלאשבקים של אנג'ל עכשיו ומדוע היא שם איתו? גם אנג'לוס שואל את השאלה, ופיית' עונה לו שאולי זו סתם תופעת לוואי של הטריק המוצלח שלה. תשובה כזו, כאשר היא מתקבלת מהדמות, שקולה לאמירה "השחקנית כבר בפרק, אז נדחוף אותה לעוד כמה סצנות, יהיו קטעים" או במילים אחרות, זוהי בחירה בדרך הראשונה. אבל רק לשם הגיוון ננסה להסתכל על זה קצת אחרת. לצורך ההשוואה, אנג'לוס הוא אורפיאוס, פיית' היא אוירידיצ'ה, וזהו מסעו של אנג'לוס בעולם לא לו, במטרה להעביר את פיית' מהעולם שלה לעולם שלו - עולם ממנו אין חזרה. הניסיון של אנג'לוס נכשל, בדיוק כמו ניסיונו של אורפיאוס לפניו, בגלל חוסר יכולתו להתגבר על עצמו, או במקרה שלנו חוסר יכולתו להתגבר על אנג'ל. ההבדל העיקרי בין המשל לנמשל נעוץ גם בהיפוך העולמות, וגם בעובדה שכל הדמויות בפרק לא מודעות לתמונה הכללית, וכל הזמן מנסות להבין היכן הן נמצאות, של מי הגיהינום ואיך יוצאים משם? בואו נראה איך זה מסתדר. הפרק מתחיל בעצם בניסיונו של אנג'לוס לצרף את פיית' לעולמו, להפוך אותה לערפדה, אבל עוד לפני כן הוא אומר לה שהיא בדיוק כמוהו. אנו יודעים שאנג'לוס לא טיפש, והוא יודע שפיית' עדיין אדם חי. כשהוא אומר לה את זה, מה שהוא מתכוון בעצם לומר לה, זה שבדיוק כמוהו, היא רוצחת. אמנם יש לה נשמה, אולם כשלא משתמשים בה, הרי שאין הבדל במהות בין ערפדים לאנשים. בדיוק כמו אנג'ל, יודע אנג'לוס לזהות את נקודות החולשה של אנשים. נקודת החולשה הבולטת ביותר של פיית' היא לגבי איזה מן סוג של בן אדם היא באמת - אדם טוב בבסיס שנקלע לתקופה רעה, או אדם שלא משנה כמה שהוא ינסה, אין לו תקנה. במקום שבו אנג'ל רואה את החולשה הזו ומנסה לגרום לה להאמין בטוב שבה ולחזק אותו, כי הוא יודע שבעקבות האמון באים המעשים, הרי שאנג'לוס מנסה לחזק את תחושת חוסר התקנה שלה, ולערער אותה כמה שיותר, כדי להטותה לצד שלו. אנג'ל היה זה שהצליח בעבר (בפרק "מקלט") לגרום לפיית' להאמין בטוב שבה, ואחד הדברים שהשפיעו על פיית' בזמנו, היתה הידיעה, שגם אנג'ל הצליח להתגבר על השדים שבתוכו. הוא לא רק הבין אותה, הוא היה במקום שבו היא היתה ויצא משם. אם האמונה בכך עזרה לפיית' לבחור את הנתיב שבו היא רוצה ללכת, הרי שהגילוי שאנג'ל לא באמת הצליח לצאת, שתמיד חלק ממנו נשאר רצחני כשהיה, יכול להיות הרסני ביותר עבורה. סדרת הפלאשבקים מנסה להבהיר לנו את הדברים יותר: 1902-אליס איילנד, ניו יורק אנו עדים להגעתו של אנג'ל לניו יורק, מראהו מוזנח ומרושל, אולם אנחנו איננו העדים היחידים, גם פיית' ואנג'לוס נמצאים שם, גם הם על תקן של צופים ללא יכולת מגע. ההבדל בינם לבינינו ביחס לאנג'ל הוא שהם יכולים גם להריח אותו. פיית' יודעת שזהו לא העולם שלה, כי העולם שלה כולל אמבטיות (כבר ראינו בפרק הקודם שזה נכון) ואנג'ל מסריח. בדרך כלל, רחצה מסמלת ניסיונות להתנקות, לטיהור, להדחקה וכד', ואולם כאן אנו רואים כי הסירחון של אנג'ל הפעם דווקא מסמל את טוהר מידותיו. לאורך כל המסע לניו-יורק ניזון אנג'ל מדם של חיות מסריחות על מנת לא להתפתות לבני אדם. זהו העולם של אנג'ל, אליו נקלעו אנג'לוס ופיית'. לפיית' עדיין לא ברור מה היא בדיוק עושה בפלאשבק הזה והיא מנחשת שזהו המסע בו יקרה אחד מהשניים: או שהיא תדאג שאנג'לוס ישוב להיות אנג'ל, או שהיא תאבד את חייה. אנג'לוס עוקץ אותה על כך שהוא חשב שהיא כבר נגמלה מהנטיות האובדניות שלה. זהו רמז לאירועים שבסוף הפרק "חמש-חמש", עת פיית' אומרת לאנג'ל בסצנת קרב מאוד חזקה, שיהרוג אותה, כי היא רעה. רגע לפני שהיא מתכנסת בבכי בחיבוק מנחם בין זרועותיו. התזכורת הזאת נמצאת כאן כדי להזכיר את מידת ההרסניות שיש לאמונתה של פיית' שהיא רעה. אם היא תקבל את העובדה שאין תקנה, במצב הקשה בו היא נמצאת, היא עשויה לוותר על המאבק לחייה, דבר המכין אותנו למה שאנו עתידים לראות בפלאשבקים הבאים. תחילת שנות העשרים, שיקגו אנג'ל מציל כלב קטן של אישה. דרך דמותו של אנג'לוס הצופה, אנו מבינים שהפיתוי לשתות מדמה של האישה היה קיים בו בצורה חזקה גם אז, וזה מה שמסביר את יחסו המעליב והמרחיק של אנג'ל כלפי האישה שאת כלבה הציל. השד נמצא בקרבו של אנג'ל כל הזמן, אבל בינתיים, כל זמן שאנג'ל עומד בפיתוי, הרי שהגיהינום הוא של אנג'לוס. עבורו, להיות בעולמו של אנג'ל ולצפות במעשיו הטובים בלי יכולת לבצע מה שהוא באמת היה רוצה, זה גיהינום, וגם פיית' מסכימה לכך שזה הגיהינום שלו. אולם תחושת הגאווה שלה באנג'ל, הדמות בעלת ההשפעה הכי טובה על חייה עד כה, נמשכת רק עד הפלאשבק הבא. 1970-דיינר אמריקני בתחילה אנו עדים לכך שאנג'ל הולך ובוחר לשמוע את השיר "מנדי" במכונת השירים למגינת ליבו של אנג'לוס. הבחירה ב"מנדי" מזכירה לנו פרק אחר בו שר אנג'ל את השיר ("משפט"), שבסופו מנהלים פיית' ואנג'ל שיחה, בה נאמרים הדברים הבאים:

Faith: The road to redemption is a rocky path.a Angel: That it is.a Faith: You think we might make it?a Angel: We might.a

וזה שוב מחזיר אותנו לחיבור שבין הגאולה של פיית' לגאולה של אנג'ל. והנה, כאן בחנות, אנו זוכים לראות את אחד מרגעי השפל של אנג'ל. אנג'ל עד לשוד של המוכר, שמת במהלך השוד, ולאחר שאנג'ל מוודא שאין כבר אפשרות להצילו, שותה מדמו. הקשר בין השפל של אנג'ל למצבה של פיית' זוכה לסממן פיזי - אנג'ל נושך בצוואר המוכר, וצווארה של פיית' מתחיל לדמם. ואם המראות האלה אינם קשים מספיק כשלעצמם, הרי שאנג'לוס מתעקש לנסח במילים מדוע זה גם הגיהינום שלה. הוא תמיד נמצא בתוך אנג'ל, נשמה או לא. הוא מטיל ספק בכך שאנג'ל לא היה יכול למנוע את רצח המוכר - זה היה הרוצח שבו שנתן לרצח לקרות, וששתה אחר כך מדמו. סימטה אפלה - כל נקודת זמן שהיא במהלך עשרים השנה שאחרי הפלאשבק הקודם (בין השנים 1990-1970) אנג'לוס רואה שפיית' נחלשת וממשיך להכות: "יום אחד כל ההקרבה הזו תהיה שווה משהו, זה השקר שסיפרת לעצמך כשהיית בכלא?" השפעת מעשיו של אנג'ל על פיית' אכן קשים. "את מתפוגגת", אומר לה אנג'לוס. התקווה באה מכיוון לא צפוי, כשהיא רואה את אנג'ל ניזון מעכברושים באקט של הענשה עצמית. פיית', שצריכה להאמין באנג'ל על מנת להאמין בעצמה, מבינה שהוא משלם על מעשיו - יש תקנה, יש תקווה. אנג'לוס, שמטרתו לערער אותה, מסביר לה את התנהגותו של אנג'ל כניסיון חסר תקנה להתחבא ממה שהוא. וכאן סוף סוף נוצר המגע בין אנג'ל לאנג'לוס ופיית'. ושוב, בשעה שהכללים משתנים, עולה השאלה - של מי הסיוט הזה? אנג'לוס תמה מדוע הוא היה צריך לראות את כל המסע הזה, אולי זה מחדש משהו לפיית' אבל הוא כבר מכיר את כל זה, וזוכה מאנג'ל לתשובה, Maybe it's not about you. אנג'לוס גם טוען שפיית' איננה העיקר, היא תהיה רק רווח המשנה לאחר ניצחונו על אנג'ל, אולם כאשר אנג'ל ואנג'לוס נאבקים, בקרב שהם חיכו לו זמן רב לדבריהם, אנג'ל מתרכז דווקא בעידודה של פיית': "קומי, מוות היא דרך קלה יותר מ-redemption, אל תבחרי בה, אני לא מושלם. גם עם נשמה עשיתי דברים שהלוואי שיכולתי לקחת בחזרה". פיית' מרגישה שהיא עומדת למות, היא כבר מוכנה לוותר על חייה, "חיי תמורת חייך" היא אומרת לאנג'ל, אנג'לוס מתרכז בקרב שלו מול אנג'ל, ומתלונן על כך שהוא היחידי שעושה זאת: ?Anybody notice a battle with your alter-ego going on here הטעות של אנג'לוס היא, שהוא נותן לאנג'ל להגיע לפיית'. אנג'ל סוף סוף מוצא את המילים הנכונות לומר לה, את המילים שעושות את ההבדל, "את ראית אותי שותה, לא היו קטעים גרועים יותר מזה וגם אני נהגתי לחשוב כך שאני משלם על חטאי על ידי זה שאיעלם, אבל זה לא הפיתרון. צריך להמשיך ולהילחם. זה אף פעם לא נגמר, זה כואב, אבל זו הדרך". והוא ממשיך ואומר לה שתקום כי הוא צריך אותה, וזה עובד, למרות שאנג'לוס חובט באנג'ל, ונראה לו שהוא כבר כמעט הצליח, זהו בדיוק הרגע שבו פיית' קמה, ונעלמת מעיניו. וזהו גם הרגע שבו מסתיים המסע בדמיון. כמו אורפיאוס, גם אנג'לוס חשב כבר שהוא סיים את המסע, וכמו אורפיאוס, גם הוא מפספס ברגע האחרון, בגלל שהוא מאפשר את המפגש של נשמתו עם פיית'. אולם שלא כמו במקרה אורפיאוס, הסוף הזה של המסע בשאול דווקא משמח אותנו הצופים. יצאנו מהגיהינום, כמעט...

Magic. This is what it gets you במילים אלו משתמש קונור למראה פיית' השוכבת חסרת הכרה, תחת השפעת הסם הקסום אורפיאוס. ההקבלה בין סמים לקסמים היא דבר מוכר בבאפי-וורס, והמשפט הזה אף לוקח את ההקבלה הזו צעד אחד קדימה והופך אותה לנושא לצחוק, כיוון שהמשפטים שאנו רגילים לשמוע מעולמנו לגבי סמים, הם בדיוק מהסוג הזה, "סמים - תראו לאן זה מוביל אתכם", מצלצל מוכר, נכון? במקרה, או שאולי לא במקרה, מתארחת בפרק הדמות שמבטאת יותר מכל שאר הדמויות את הקשר הזה - ווילו, שעשתה את כל הדרך מסאנידייל הרחוקה, על מנת לעשות את הכישוף שיחזיר לאנג'ל את נשמתו.

פרד היתה זו שהזמינה אותה, וזה מעורר את התהייה איך לא חשבו עליה קודם? הרי כישוף החזרת נשמתו של אנג'ל היה הכישוף הראשון שהיא ביצעה בהצלחה. ניתן לומר שמבחינה תסריטאית לא רצו מן הסתם להחזיר את נשמתו של אנג'ל מהר מדי, אולם זה בכל זאת קצת תמוה שדווקא פרד, שמעולם לא פגשה בה, היא זו שחושבת עליה וקוראת לה לבוא. ברור מדוע קורדיליה לא תרצה לקרוא לה, אולם מדוע ווסלי לא חושב עליה? מלכתחילה, כשרצו להחזיר את אנג'לוס, לא ווסלי ולא אנג'ל חשבו על הבאתה של ווילו לשם כך, וניתן אולי לתרץ זאת בכך שלא היה נראה שיש צורך להטריח אותה, שכן השאמאן נראה כאחד שיודע את מלאכתו. אולם מרגע שאבדה הנשמה, זה היה צריך לעלות בדעתו של ווסלי. מצד אחד, ניתן לומר שהיו לו הסחות דעת מרובות (בריחתו של אנג'לוס, מותה של ליילה). מצד שני, תמיד אפשר להניח כמו לורן ש"ווסלי לקח שנת שבתון תמידית מהשימוש בשכל שלו". את ההערה המקניטה הזו מעיר לורן לגבי הזרקת הסם של פיית' לעצמה. ווסלי טוען שזו היתה בחירה שלה והיא ידעה את הסיכונים, ולורן משיב, שזה לא יכול להיות שהיא ידעה את כל ההשפעות שיש לסם הזה על אנשים. פיית' עצמה, אגב, נראית גאה מאוד בעצמה על הטריק שביצעה, במסע בדמיון שראינו, והיא לא מייחסת לווסלי שום אחריות למעשה. דבריו של ווסלי, על יד מיטת חוליה של פיית', לגבי ההשפעות הבלתי הפיכות של הסם על המשתמשים בו, בהחלט יכולים ליצור את הרושם שיש ממש בדבריו של לורן, שווסלי ראה מול עיניו רק את המטרה של לכידת אנג'לוס, ושלא ממש היה איכפת לו מה יעלה בגורלה של פיית', במיוחד לנוכח העובדה שהוא מסתלק ממיטתה, ונותן ללורן להישאר שם על תקן פלורנס נייטינגל מזמרת. אולם בשיחה שלו עם פרד וקונור מייד לאחר מכן, אנו רואים שאכפת לו, הוא רוצה להשלים את משימת החזרת נשמתו של אנג'ל גם למען פיית', וכשקונור מתייחס לפיית' כמי שאנג'לוס כבר הרג אותה, ווסלי ממהר לציין שהיא עדיין לא מתה. היתפסות לסוג כזה של תקווה גם כשנראה שכל הסיכויים אבודים (הוא לא יודע עדיין שווילו כבר עושה את צעדיה בכניסה) מסמלת בעיניי, תחושה חזקה של אשמה/אחריות. מבחינות רבות הוא באמת נראה האחראי שם. בעוד קורדיליה מסתגרת לה בחדרה לטפל בעצביה המרוטים, וגאן מתמקד לו בתפקידי שמירה, ווסלי לקח לו באופן טבעי את תפקיד היוזם. ווסלי מרגיש שהעול להחזיר את המצב לקדמותו נמצא על כתפיו, וקשה לו אפילו לחשוף בפני האחרים עד כמה לא נוח לו ממה שהוא מרגיש שהוא צריך לעשות, וברור שתוצאות מעשיו עד כה, הן לא ממש סיבה לנחת. זה מגיע גם לידי כך שבניגוד להרבה דמויות אחרות בסדרה במצבי לחץ, הוא כבר לא מצליח ליהנות מבדיחות קטנות, או כמו שהוא אומר לווילו "גם חוש ההומור שלי כלוא בצנצנת היכן שהוא". המפגש בין ווסלי לווילו מעניין מכמה בחינות (מלבד הקשר החוץ-סדרתי בין אלכסיס ואליסון). שניהם אנשים שחשובה להם דעתם של האחרים עליהם, והערכת הזולת הוא צורך שלהם. הפעם הקודמת שבה הם נפגשו היתה בשלב התמימות של שניהם. לפני המפגש הנוכחי, עברה על שניהם תקופה לא קלה, והם אינם מודעים לכך לגבי הצד השני. ובאמת, בשיחה ביניהם, משיל קצת ווסלי מהקליפה החיצונית הנוקשה שהוא הקפיד להתעטף בה לאורך כל העונה. ייתכן שעם אדם שלא נמצא במעגל הקרוב שלו באופן תמידי, ווסלי מרגיש חופשי יותר להודות בחוסר שביעות הרצון שלו ממעשיו האחרונים, ומהדברים האפלים שהוא גילה על עצמו, והוא לא בטוח שאנשים אחרים מסוגלים להבין. כמו שפיית' מצאה באנג'ל את מי שייתן לה לחוש טוב יותר לגבי עצמה, מתוך זה שהוא היה במקום שבו היא נמצאת ויצא משם, הרי שווילו מספקת בצורה מסוימת את אותו המענה עבור ווסלי. גם היא, "ילדה טובה" שכמותה, ביקרה בצד האפל - היא פשטה את עורו של אדם, וניסתה להחריב את העולם. היא מבינה, היא היתה שם. כשווסלי שומע על מעשיה של ווילו, הוא מן הסתם מרגיש קצת יותר טוב לגבי עצמו, אולם יש נימה של מבוכה בקולו כשהוא אומר לה שקשה להשוות בין המעשים שלהם. אחרי הכל, מעשיו הרעים מתגמדים לעומת מעשיה, ונראה שהוא קצת חושש שאפילו את התקופה האפלה שלו הוא לא הצליח לעשות כמו שצריך (הערכה זה צורך עבורו, כבר אמרנו), וכאן ווילו חוזרת להיות ווילו המרצה, שמנחמת את ווסלי, כי המעשים שלו מספיק רעים, ושהוא אכן היה במקום אפל. עכשיו התקופה האפלה שלה הופכת אותה לסמכות בענייני רוע, וגם בזה היא משתמשת לריצוי הזולת, ולמי שרואה את הסצנה קל להבין את ווסלי שאומר לה "את נראית בדיוק כמו בזמן שעזבתי". ווילו אכן כבר אינה Dark Willow.

המשותף לכל הדמויות שדנו בהן עד עכשיו, היא העובדה ששאלת עברם הטרידה אותם, איזה מן אנשים הם היו בו, והאם הם יכולים להניח את העבר שלהם מאחור, ולהתקדם הלאה. גם קורדיליה מרגישה בפרק שהעבר רודף אותה, אם כי בצורה קצת שונה. כבר בסצנה הראשונה עם קורדיליה אנו רואים שלא רק העובדה שלכדו את אנג'לוס מטרידה אותה, גם העובדה שפיית' בתרדמת אינה מניחה את דעתה, וזאת בגלל שהיא זוכרת איך הסתיימה הפעם האחרונה שבה פיית' היתה שרויה בתרדמת, או כמו שהיא מנסחת את זה יפה: A coma? like she hasn't pulled that one before ואם התרדמת של פיית' מדאיגה אותה, לא קשה לתאר, עד כמה עובדת הגעתה של ווילו. מי שבעבר כבר הצליחה להחזיר לאנג'ל את נשמתו, מוציאה אותה משיווי משקל. וכשקורדיליה יוצאת משיווי משקל, מסתבר שעל אף כל תכונות המאסטר שלה, היא מתנהגת כאחרון חסרי האונים, מאשימה את הקרובים לה ביותר, מתקיפה אותם פיזית, וזורקת חפצים מרוב תסכול. את ההתקפה שלה על קונור היא מתרצת בהורמונים משתוללים של אישה בהריון, וקונור קונה את זה (למה גם לנו נראה שהיא הצליחה לצאת מזה יפה, זו כבר סוגייה אחרת), אבל קונור קונה כמעט כל מה שקורדיליה אומרת לו, אחרי הכל הוא עומד להקים איתה משפחה, וחשוב לו שלמשפחה שלו יהיה כל מה שלו לא היה. לעומת זאת, ווילו היא אגוז קצת יותר קשה לפיצוח מבחינתה של קורדיליה, מהסיבה הפשוטה, שגם כאשר הן נמצאות באותו חדר, אין חיבור ביניהן.

Willow: How've you been?a Cordelia: Higher power. You?a Willow: Ultimate evil. But I got better.a

השיחה הלקונית הזאת בין ווילו לקורדיליה בנוגע לאיך שתיהן העבירו את הזמן מאז הפרידה, היא אירונית, מפני שקורדיליה אולי היתה higher power אולם עכשיו התיאור הזה הרבה יותר הולם את ווילו, ואילו התיאור של ווילו את עצמה כ-ultimate evil הרבה יותר הולם כעת את קורדיליה. הסמול-טוק שלהן, לגבי העבר של פיית' ואנג'לוס, הוא בעצם כל מה שיש להן להגיד אחת לשנייה. אחר כך ווילו עסוקה כל כך במחשבותיה, בפתרון חידת השבת נשמתו של אנג'ל, והיא בטוחה כל כך שקורדיליה שותפה למחשבותיה, עד שהיא בכלל לא טורחת לשמוע את קורדיליה, ואפשר להגיד שגם כאן, כמו בזמן שקורדיליה נכנסת לראשה של ווילו, ומנסה לשבש את הכישוף, ווילו וקורדיליה פשוט לא מדברות באותה שפה. בהשוואה לכך, החיבור של ווילו עם פרד נראה טוב בהרבה. כבר בהתחלה הן מגלות סימני הערכה הדדיים: ווילו מעריכה את שיטות המחקר היסודיות של פרד, ופרד מעריכה את הכוח שיש לווילו, כמו גם את היכולת האינטלקטואלית שלה. אולם נראה כאילו ווילו חוששת באיזשהו שלב שהחיבור ביניהן טוב יותר מדי. לא ברור אם זה בגלל שכמו שהיא אמרה לקנדי היא לא טובה בלזהות מי לסבית ומי לא, או שאולי היא עצמה קצת נמשכת לפרד, אבל יודעת שהתזמון לא טוב. בכל אופן, בשיחה של ווילו עם ווסלי, כשהוא שואל אותה אם חלו בה עוד איזה שינויים משמעותיים שהוא לא יודע עליהם, היא מושכת בכתפיה ואומרת ששום דבר גדול, וכצופים של "באפי" אנו יודעים שמאז הפגישה האחרונה שלה עם ווסלי, היא הפכה ללסבית. מה גם שהדמות הראשונה שווילו שואלת עליה, לאחר הזכרת "השינויים הלא כל כך חשובים", היא פרד. לא ברור מה בדיוק ווסלי עונה לה, אבל בסוף הפרק עת פרד מביאה לווילו את הספר, והיא כולה חיוכים, שמחה בכך שיכול להיות שהיא מצאה מישהי שיכולה להבין על מה היא מדברת, התשובה של ווילו I'm seeing someone נראית כאילו הוא לא סיפק לה יותר מדי מידע. וכאן אנחנו מגיעים בעצם לנקודה בה כל הקצוות מתחברים: ווילו עורכת את הכישוף, קורדיליה מנסה לשבש אותו, אולם האמצעים בהם היא משתמשת על מנת להפחיד את ווילו, מדאיגים דווקא את קונור, שרץ לחדרה של קורדיליה לבדוק שהכל בסדר אצלה, ובכך מסיח את דעתה ומאפשר את שבירת הצנצנת שבתוכה נשמרה הנשמה. קורדיליה, בניסיון אחרון למנוע את שובו של אנג'ל, שולחת את קונור להרוג אותו, ופיית' שמתעוררת מהתרדמת, מגיעה בדיוק בזמן, כדי להציל אותו מידיו. הכישוף מצליח, אנג'ל חזר. נראה שלפחות הפעם הקסמים הביאו אותם לאן שהם רצו.

אם ג'וס היה מאמין בסופים שמחים הרי שהפרק היה מסתיים בסצנת הפרידה מווילו ומפיית'. כולם מאושרים (כמעט...), חיבוקי פרידה (כמעט...) ותחושה טובה כללית. אבל ג'וס לא מאמין בזה, ולא כולם מאושרים. קורדיליה למשל, שלהבדיל מהפרקים הקודמים, הפעם היא זו שכל התוכניות השתבשו לה. כאן מעניין לציין כי אם כל מה שקורדיליה צריכה זה עוד קצת זמן, על מנת להבטיח את הלידה של עוברה, הרי שנראה שהיה עדיף לה להמשיך להסתיר את הריונה, להמציא איזו תשישות ולחזור לגור עם קונור בינתיים. אם הם יגלו את ההריון שלה אחר כך במקרה, היא תמיד תוכל להמציא משהו (למשל, שקרה לה משהו דומה למה שקרה לה בפעם הקודמת שהיא היתה בהריון, בפרק "מצפה"), כדי שיישארו בינתיים עם הבורות המאושרת שלהם, אולם נראה שחולשה אנושית אחת בהחלט נשארה בה - כשאתה מרגיש מתוסכל, אם יש משהו שקשה לך לסבול זה את האושר של הסובבים אותך. וכך קורדיליה לא מחכה, ומייד אחרי שווילו ופיית' עוזבות את הבניין, לפני כתוביות הסיום, היא מופיעה ו"מצטערת" לבשר שהרע עדיין לא מאחוריהם, היא בהריון. עם העבר הם כבר התמודדו, עכשיו שיתמודדו עם ההווה.