לפני כמה שבועות יצרתי קשר עם "רשת", הצגתי את עצמי (כאילו לא מכירים אותי), והצעתי להם לערוך ספיישל תחקירי על איזה משהו חדשותי. הם אמרו "דונט קול אס, ברגע שנמצא משהו נחזור אליך" ואני כבר התחלתי לחפש עבודה במקום אחר, אולי בערוץ החדשות הקורם עור וגידים.

ובכן, צחוק הגורל מתעתע בנו, דווקא כשהגעתי לצורך עז בקבלת אינפוזיה של שעות שידור בטלוויזיה (מזמן לא ראו אותי בטלוויזיה. מאז הבחירות, נדמה לי), קיבלתי שיחה אל הסלולרי, בה הודיעה לי מזכירה מטעם "רשת" שאני יכול להכין להם סרט תעודה אשר יסקור את רצח השר רחבעם זאבי.

מיד קפצתי ממקומי, הבטחתי בהתלהבות אופיינית "אל תדאגי, אתם לא תצטערו", ואז התחלנו לסכם את תנאי העסקתי.

תוך 24 שעות הגיע אלי צוות צילום מקצועי, והתחלנו במשימה. דיברנו עם בנו היתום, ביקשנו מארכיוני "חברת החדשות" ו"ערוצי זהב" תמונות מטקס ההלוויה, ראיינו עובד במלון בו נרצח השר, שוחחנו עם עמית פוליטי אשר סיפר עד כמה הם היו קרובים (כן, בטח) ובקיצור - לא חידשנו מאום.

נבוך ומוטרד, התקשרתי אל המזכירה של "רשת" מטלפן ציבורי (ודיברתי מהר, כי נשארו לי רק שתי שיחות). המניאקית הזו יבשה אותי על הקו עד שירדה לי שיחה אחת, ורק אז הואילה לשאול אותי: "נו, איך היה?"

"תראי", גמגמתי, "צילמנו אחלה חומר וגם הבאנו כמה קטעי וידאו מחברת החדשות, אבל... איך לומר לך, עד שאתם תשדרו את החומרים האלה הם יהפכו לקצת.. אממ, ישנים, לא?.."
"אל תדאג", הניפה ידה בביטול (כך לפחות היה נראה מעברו השני של הקו) ואז נגמרה לי הפעימה השניה בכרטיס הטלכרד. השיחה נותקה.

שבועיים לאחר מכן הייתי ישוב בסלון, בחברת בני משפחה וחברים, במטרה לצפות בהקרנה של הסדרה שהכנתי. לא ידעתי שזה כל כך קל להכניס פסולת ממוחזרת אל לוחות הפריים-טיים בערוץ השני המסחרי. מה, כולם כבר ראו את החומרים האלה, לכולם זה כבר יצא מכל החורים, אבל המזכירה (שבהמשך התברר שהיא בכלל המנכ"לית החדשה) התעקשה להכניס את זה, אז מה אני אגיד לה - לא? שישברו את הראש בעצמם, העיקר שאני שוב מככב על המרקעים.