אפתח בקמצוץ אוטוביוגרפיה אישית. עד גיל 15-16 בקירוב (לפני ארבע שנים במידה ותהיתם לגילי), הייתי מדריך טלוויזיה מהלך. משפחתי היתה ניגשת אלי כמו אל המלך שלמה החכם באדם, שאכריע בסוגיות רבות מעלה: האם סיינפלד משודר ביום שני בתשע בערב, האם קימברלי ממלרוז פלייס גנבה לג`ו את התינוק, וכו` (מדהים שאני עוד זוכר פירורים אלו). אומנם היו לי, כמו לכל נער מתבגר, עיסוקים שונים ומשונים חוץ מהטלוויזיה, אך מודה אנוכי, כי גם אני חטאתי ונתתי לקופסה השחורה ללעוס לי את המוח.

אני זוכר שבכיתה ח` המורה הביאה לכיתה מקלט טלוויזיה, וכולנו צפינו באיזה טקס, שבאותה עת לא היה לי מושג מה הוא. ראיתי את המלך חוסיין ואת ראש הממשלה רבין, הולכים מחויכים לצד נשיא ארה"ב ביל קלינטון, ואח"כ חותמים בקלסרים עבי כרס על כל מיני מסמכים. אמרו לנו "הסכם שלום, הסכם שלום". אני אפילו לא הבנתי עם מי, ולמה? עם מצריים? סוריה? ורגע רגע! חוסיין, הוא מלך מצריים ירדן או סוריה?

אז הנה שני סוגי תכניות שנער בגיל הנעורים נחשף אליהם. הראשון היינו מהדורה מיוחדת של מערכת החדשות של רשות השידור, המעבירה בשידור חי את הסכם השלום בין ישראל לירדן, אשר נחתם במעבר הגבול שבעין עברונה. הסכם שלום אמיתי, חי ונושם, בין ראש ממשלה אמיץ ומיוחד לבין מלך ירדן האמיץ לא פחות, לאחר שלושים שנים של שיחות חשאיות בין שתי המדינות וגם לא מעט מלחמות עצובות. (והערה קטנה מהצד – בדצמבר אותה שנה, רבין פרס וערפאת מקבלים פרס נובל לשלום. ערפאת לבוש מדי צבא מחזיק פרס ביד. נראה קצת מגוחך היום, הלא כך?).
הסוג השני שנחשף אליו אותו הנער, הינה תכנית מיוחדת של מלרוז פלייס בה תינוקה של ג`ו נגנב ע"י קימברלי (שוב שתי הבוצ`ות האלה). ומה שמעניין יותר את אותו הנער הינה התכנית האינפנטילית הזו מאשר הסכם השלום ההוא. (למרות שעקב החום הכבד ששרר אז, ודאי היו מעדיפים גם רבין ערפאת וקלינטון, לשבת ביחד באיזה בית ממוזג ולצפות בקימברלי המרושעת, ובמייקל הדו-פרצופי).

הנה הגיעו ימים חדשים, וניצני ניר חדשים לבלבו. השינוי המהותי בתחומי ההתעניינות שלי החל לאחר רצח רבין. עצוב לומר, בשביל רבים היה רצח רבין תדהמה בלתי נתפסת. לי לא היה אפילו מושג קלוש מה עשה האיש. אני ידעתי יותר על מלרוז פלייס, מאשר על מדינת ישראל. אני למדתי שדמות רעה היא מייקל, ולא ידעתי שהיא יכולה להיות להיות גם טרטיף של מולייר, או מקבת של שייקספיר. והנה פתאום מעניין אותי לצפות בשמעון פרס ובנימין בן נתניהו מתווכחים בעימות (טלוויזיוני במקרה הזה) המונחה על ידי דן מרגלית. אני מתווכח על פוליטיקה בכיתה (מגן בלהיטות על מפלגת "מרצ" ומטיף ברחבי בית הספר נגד הדת היהודית ו"הטמטום" שלה. טוב, על משגים אלו תסלחו לי, הייתי עוד ילד). אז אני רק בן 15. אני מגלה בגיל 16 את המנגינות הנפלאות של שופן, את גאוניותו של אינשטיין, את הפילוסופיה של דקארט, ומה לא? מגלה את עולם הספר שהיה כה קרוב פיזית וכה רחוק מנטלית. אומנם עד היום אני צופה בטלוויזיה בתכניות מצומצמות שאני באמת אוהב, ובאמת מעניינות אותי. אך אני לא נותן לה יותר את העונג ללעוס לי את המוח, ולשעבד אותי לריקנות שבה.



איך הכל מתחבר לאנשי השנה, אתם ודאי שואלים. די בפשטות. צפיתי בטקס, מודה. אני מאזין קבוע לתכנית הרדיו הנפלאה והמצחיקה עד דמעות של שני גאונים הנחבאים אל הכלים – דרור רפאלי ושי גולדשטיין. אחרי השבועות הרבים שהם עושים פרומו לעצמם, וקוראים כמעט לכל איש אפשרי להצביע עבורם בקטגוריית הרדיו, רציתי לצפות בזכייה שלהם, בחיוך שלהם. מגיע להם.

אך הרצון הזה התחלף במהרה בעצבנות יתרה, והפרשות זיעה על הספה. אמי עוברת בבית ואני צועק לה – תראי את הטקס העלוב הזה! זה מה שמקרינים לאנשים בפריים טיים?! מי הבמאי של החרא הזה?! מה זה הטקסטים הדביליים האלה, מה זה הפסל דמוי מגדל התאומים הזה (והרי תודו שזו האסוציאציה הראשונה שעלתה לכם במוח כשראיתם את מתקן החוקן הכסוף הזה).

וכשניר עצבני, ניר כותב מאמר. התיישבתי וחשבתי לעצמי – מדובר פה על פסגה חדשה של חלטורה טלוויזיונית. מדובר פה על פסגה חדשה של הטעם השטחי של עמנו בתרבות. מדובר פה על עצב המתעורר בי לדעת שיש בני נוער, ממש כפי שהייתי אנוכי, שצופים בטקס "אנשי השנה" וחושבים שאלו הם באמת "האנשים של השנה". על בנות שרואות את בר רפאלי הילדונת זוכה בפרס מטופש ומחליטות – ממחר דיאטה! על עם שחושב ששרית חדד, מלכת החתונות ההמונית (ותודה לדוד מרחב, מי שהגה את ההגדרה המדויקת הזו במאמרו "התחדשות לקראת פריצת דרך") היא "זמרת השנה".

ראשית דבר - הקטגוריות המפלצתיות. "איש השנה בטלוויזיה". מגישים לנו את אהוד יערי, כתב לענייני ערבים, לצד אלי יצפאן, בדרן לענייני המונים. אהוד יערי איננו "איש טלוויזיה", הוא כתב בטלוויזיה. ההתעסקות שלו איננה ישירה עם הטלוויזיה, הוא מעביר אינפורמציה דרך המסך (בכריזמה רבה, על כך אין ויכוח). אלי יצפאן לעומת זאת, לא מתקיים ללא הטלוויזיה. הוא מתעסק איתה ישירות. על כן ברור, שאלי יצפאן הוא הרבה יותר "איש טלוויזיה" מאשר אהוד יערי.

גם בקטגוריית הרדיו ניתן למצוא זאת. אורי אורבך, מול דרור ושי. אורי אורבך לא "עושה רדיו". הוא עיתונאי (גם כותב ב"ידיעות אחרונות"). הרדיו בשבילו היינו כלי להעביר את דעותיו (בתכניתו עם אברי גלעד "המילה האחרונה" בגל"צ). אם ישב אורי אורבך מולנו ויעביר את דעותיו, הוא עדיין יישאר אותו אורי אורבך. פובלציסט, דעתן.

דרור ושי, לעומתו, "עושים רדיו". אם מחר ישבו דרור ושי מולנו, אין להם זכות קיום. הרדיו בשבילם הוא פורמט הכרחי בשביל להיות דרור ושי. הפינות שלהם, המוסיקה, החיקויים, העלאת מאזינים לשידור. על כן ברור, שהם יהיו "אנשי השנה ברדיו". ואילו אורי אורבך פשוט מדבר למיקרופון, כדי שהרבה אנשים ישמעו אותו, ולא מעט.

אם כך, הבסיס לכל הטקס מתמוטט. חלוקת הקטגוריות מוטעית מיסודה. על כן זה נראה שכל מי שזכה בפרס לא ממש הבין מה רוצים ממנו. אם מוני מושונוב צריך להתחרות בקטגוריית איש התיאטרון מול אשתו, השחקנית סנדרה שדה, אז על מה בעצם הוא מתחרה? אם עיתונאי כמו אורי אורבך מתמודד מול זוג בדרנים כמו שי ודרור, אז מי בעצם זוכה בכלל, ועל מה? אם דוגמן של אחד למליון כמו דודי בלסר, שכנראה הקפיץ את מכירות בגדי קסטרו לשמים, מפסיד מול ילדונת עם שיני חלב העונה לשם בר רפאלי, אז מה בדיוק השנה פה, ועל איזה אנשים אנחנו מדברים?

כל זוכה מלמל פטפוט לא מובן וירד מהבמה. האווירה החלטוריסטית עמעמה מן הסתם את רגשות הזוכים, הם בעצמם הבינו שמדובר פה על איזה טקס צדדי, ודי מטומטם. "בשביל זה באנו לכאן"? ודאי חשבו לעצמם. אם בטקס האוסקר האמריקאי מסמנים לזוכה שימעיט בדיבור וירד מהבמה, כאן היו צריכים כנראה לסמן לזוכה לדבר כמה שיותר. כולם כבר רצו ללכת הביתה.

אך לא רק במהות מתגלה טקס אנשי השנה כבזיון טלויזיוני אלא גם בתכנים עצמם. אלי יצפאן הוא בדרן בעל נוכחות בימתית אדירה. עממי תגידו ואפילו המוני, אתם כנראה צודקים. אבל האיש מוכשר כמו שד. יכלו להוציא ממנו את המיטב. במקום, נתקענו ביצפאן מזיע ועייף, המנסה בכוח להצחיק קהל עייף. מערכוני המעברים, בהם משחק יצפאן את פרס שרון וערפאת היו כתובים רע וממש לא במקום. להקת עדן שליוותה את יצפאן הייתה חיוורת ברקע. השחקנים/בדרנים/זמרים שעלו אחד אחרי השני על מנת להודיע על זוכה חדש בקטגוריה חדשה, קראו את הטקסטים בצורה מונוטונית, משעממת, ועייפה. קטעי הזיכרון שעשו לבדרן הנפלא דודו דותן ז"ל ולשחקן התיאטרון העילאי יוסי ידין ז"ל היו בושה וחרפה, וזילות פושעת ממש, לשניהם. נראה למעשה, שהפרסומות היו יותר ארוכות מהטקס עצמו, וגם יותר מעניינות.

ולבסוף – העיצוב. עיצוב הבמה הזכיר טקסי סיום של בתי ספר יסודיים. הכוכבים המגוחכים בצד אחד, ומשהו שמזכיר וילון תלוי בצד השני. על הבמה הפצפונת יש להקה קטנה, ודוכן לזוכים. רבים מן הכיסאות באולם הקטן היו בכלל ריקים. הדבר הזכיר טקס שכונתי, ולא טקס בקנה מידה לאומי.



טקס אנשי השנה, היה טקס מפרכס. הוא לא ידע אם להמשיך להתגלגל, או פשוט למות. הוא החזיק את עצמו עד הכתוביות ומת. יהי זכרו ברוך (ניתן את מעט הכבוד), אך גם נאמר באותה הנשימה – ברוך שפטרנו.

לא הייתי פורס לפניכם מעט מזכרונות ילדותי, לולא הייתי מאמין באמת ובתמים, כמו ילדה קטנה המתאהבת בבן כיתתה ומאמינה שיום אחד יתחתנו, שטקס אנשי השנה של שנת 2001 היה פסגה חדשה בכל מה שקשור לטמטום בטלוויזיה. לזלזול בקהל. לסטנדרטים חדשים של חלטוריזם טלויזיוני (ישראלי במקרה זה).

שכן, לתת את הפרס המיותר הזה לשחקן נפלא כמו מוני מושונוב, עוד עלול רחמנא לצלן, במקום להעלות, רק להוריד את ערכו בתפקידו הנפלא כזקן ב"כסאות" של יונסקו. ואם פרס המוענק במסגרת כלשהי לאדם כלשהו, עלול להציג הורדה ברמה מאשר העלאה ברמה, אז מישהו פישל ובגדול.

טקס אנשי השנה הוא בפשטות פסגה חדשה של שטיפת מוח אינפנטילית, של ריקנות חברתית, של ההערצה לדמויות הלא נכונות, של הערצת הכסף, הטיפשות והיופי על פני החכמה, התבונה, והאומנות. (כשמוני מושונוב נתן ציטוט קצר של יונסקו, כעיצה לשחקן המתחיל, התחילה התזמורת לנגן, הוא סיים מהר ולא ידע איפה לקבור את עצמו. כי מה לכל הרוחות, מעיז מושונוב לתקוע לנו יונסקו כשתכף יש פרס על דוגמנות/עיצוב/בלבול המוח של השנה?).

כשהציבור מוצף בכל האינפורמציה המיותרת והשטחית הזו, הסכנה היא לדורות הבאים. ממש כך. אני יצאתי מזה בגיל הנעורים. כשהיום לכל ילדה בת 10 יש פלאפון, אין אפילו לאן לצאת, ומאיפה לצאת. המרחק בין קימברלי, ג`ו, והתינוק של ג`ו (שגם לו יש פלאפון היום, וגם הוא מעריץ את בר רפאלי), וטקס אנשי השנה כפסגה חדשה של אומללות חברתית, מצטמצם לכדור לוהט. אנחנו נושמים את הטלוויזיה, והיא נושמת אותנו.
בעתיד, אנחנו פשוט נחיה אותה.