מי שראה את הסרט "נוספרטו" מבית היוצר של האקספרסיוניזם הגרמני של תחילת המאה הקודמת, בוודאי זוכר משם את דמות הערפד. הערפד של "נוספרטו" הוא חיוור, מפלצתי ומעוות. הוא מביא איתו רק מוות, כאב ומגפות והוא יכול לספר לנו משהו על התפיסה של החברה במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 את האחר, השונה ולכן המאיים. שום דבר מהערפד של "נוספרטו" לא נשאר בערפדים המודרניים שמציגות "באפי" ו"אנג'ל".

כבר בפרק הראשון של "באפי", הערפדים נראים יותר אנושיים מאשר מפלצתיים ולכן גם אנחנו, כמו הקורבן הראשון בסדרה, מופתעים לגלות שהבחורה הבלונדינית היא דרלה, תאבת הדם. בעוד הערפד מהמיתוס יכול להפוך עצמו למה שירצה, הערפדים ב"באפי", בדיוק כמו בני האדם שמקיפים אותם, מוגדרים על ידי גופם. הם יכולים להשמין, להישרף, להרגיש כאב, להיות חולים או מורעלים. כשדרלה יורה באנג'ל בפרק "אנג'ל" היא מסבירה שכדורים לא יכולים להרוג ערפדים אבל הם יכולים לכאוב נורא. כשהכנסייה מתמוטטת על ספייק בפרק "What’s My Line" הוא נפצע והופך לנכה ומתגלה אחר כך בכיסא גלגלים. בפרק "Graduation Day" פיית' יורה באנג'ל חץ מורעל שגורם לו להתעלף, לפתח חום גבוה, להזות וכמעט למות.

בעונה הראשונה, באפי מתמודדת עם המאסטר, שמזכיר במראהו ובמנהגיו את הערפדים של הדור הישן. אבל, ככל ש"באפי" התקדמה בעונות היא התרחקה מדמות הערפד המסורתי אל עבר דמות של ערפד אחר, מודרני יותר. המאסטר האמין בדרכי העולם הישן ובנבואותיו וזו היתה נקודת התורפה שלו. בהריגתו מפנה באפי את הדרך לערפדים מסוג חדש, שמסוגלים לפגוע בה יותר למרות ואולי בגלל שהם כל כך דומים לה ולחבריה.

ספייק, הערפד של הדור החדש שצץ בחייה של באפי בעונה השנייה, לועג למסורות הוותיקות כבר מהרגע הראשון בו הוא מופיע על המסך. בעוד ערפדים אחרים מדברים איתו על יומו של הקדוש ויטוס ועל הצליבה, הוא נהנה להיזכר בוודסטוק - אייקון פופ קולצ'רי של המאה ה-20 והמאה ה-21. ככל שבאפי מנתקת עצמה מהמסורת של הקוטלת, כך גם הערפדים מסביבה מופיעים כמנותקים יותר ויותר מהמסורת.



הבאפיוורס לא מנתק את האדם מהערפד ומציג לנו את שני הצדדים האלה יחד. הערפד מושפע מהאדם שהיה ולהיפך. דרוסילה משוגעת כי אנג'לוס שיגע אותה כשהיתה בת-אדם, הרמוני ממשיכה להיות מרוכזת בעצמה ושטחית ו-ווילו הערפדית מגלה נטיות לסביות. בעונה השנייה, לאחר שאנג'ל הופך לאנג'לוס, באפי מנסה לנחם את עצמה במחשבה שהמפלצת שמענה אותה היא לא האדם שאהבה. זה הופך להיות קשה מאחר שאנג'לוס ממשיך לעשות ולומר דברים שמרמזים על כך שהוא פשוט גרסה של אנג'ל ולא שד שהשתלט על גופו.

כשבאפי מתעמתת עם אנג'ל בקניון, היא אומרת לאנג'לוס שהוא לא באמת אנג'ל. בתגובה הוא עונה לה: "היית רוצה לחשוב כך, מה?" ולאורך העונה הוא שוב ושוב ממשיך לטעון שהוא אנג'ל, אך אנג'ל המשוחרר מכבלי האנושיות, כלומר ממצפון ומאהבה.

כמו שאר הערפדים, האישיות של אנג'לוס מוגדרת על ידי מי שהוא היה כשהיה אנושי. הוא ממשיך לא לחבב את ספייק וללעוג לזאנדר, והאובססיה שלו לבאפי שוות ערך למידת אהבתו לה כאנג'ל. בפרק "Enemies", מהעונה השלישית, באפי ואנג'ל רוצים לעבוד על פיית' כדי שתגלה להם מה היא יודעת על תוכניותיו של ראש העיר. לשם כך מתנהג אנג'ל כאילו הטקס שנועד לגזול את נשמתו הצליח, והוא הופך שוב לאנג'לוס. כדי להצליח בחיקוי, הוא חייב ללעוג לבאפי, לנשק את פיית' ולהכות את זאנדר והוא כל כך משכנע עד שבאפי, שהיתה מודעת לחיקוי מלכתחילה, מזועזעת. באפי חייבת להזכיר לאחרים שאנג'ל רק שיחק, אבל למעשה, היא מנסה לשכנע את עצמה. האכזריות המאפיינת את אנג'לוס היא גם חלק מאנג'ל.

בפרק "נצח" של "אנג'ל", אנג'ל מסומם והכדור שניתן לו גורם לו לחוות רגע של אושר. התוצאה היא שובו של אנג'לוס, הפעם כשהוא מלגלג ומאיים על עמיתיו, ווסלי וקורדיליה. המילים הפוגעות שהוא אומר להם על כישרון המשחק של קורדיליה ועל הגבריות של ווסלי באות מאנג'ל ולא מהשד. אלה דברים שהוא חשב עליהם כאנג'ל אבל מתוך חברות נמנע מלומר. הדרך הבעייתית שבה נהפך בפרק אנג'ל לאנג'לוס מעלה את השאלה האם באמת זהו אנג'לוס או שזהו עדיין אנג'ל המתנהג כמו שהוא חושב שהוא צריך להתנהג תחת השפעת סמים, כלומר כאנג'לוס. הפרק ממחיש עד כמה הקו בין אנג'ל לאנג'לוס הוא דק. המוטיב הזה חוזר על עצמו לכל אורך הסדרה "אנג'ל".

כגיבור, אנג'ל בעייתי, עושה טעויות והאובססיות האישיות שלו מפריעות לו במשימותיו ואף פעם לא נותנות לנו לשכוח שהוא ערפד. הסדרה מדגישה את הערפד בתוך אנג'ל שעליו הוא חייב להתגבר. בפרק הראשון של הסדרה, "עיר ה...", מציל אנג'ל שתי בחורות מערפדים אבל בורח כשהן מנסות להודות לו, מכיוון שהוא נמשך לדם הנוזל מפצעיהן. דויל מזהיר אותו ששתיית דמה של באפי עוררה בו תאווה ישנה ולכן הוא חייב להתחבר עם האנושות כדי לא להיכנע לרעב. ב"סהרורי" לאנג'ל יש חלומות על תקיפה של בני אדם ושתיית דמם, ואלה מתבררים כחלומות טלפתיים המתארים את מעשיו של אחד מהערפדים שהוא יצר. הפרק מסתיים בנימה מטרידה כאשר אנג'ל מודה בפני קורדיליה שהחלומות לא היו סיוטים, ושהוא נהנה מהם.



בפרק "תכריכי רמון" אנרגיות מיסטיות מוציאות את הערפד מתוך אנג'ל וגורמות לו לאיים על גאן, לפגוע בווסלי ולתקוף את קייט ולשתות ממנה. למרות שאחר כך מתגלה שאנג'ל שתה מקייט כדי להציל אותה מהאחרים, ווסלי וקורדיליה מביעים חשש שהדבר עורר את התאווה לדם אצל אנג'ל. הפרק מרמז שחששותיהם מוצדקים כשהוא מראה לנו בסיומו את אנג'ל יושב לבדו בחדר ומהרהר על הרגע שבו שתה מקייט. בעונה השלישית, בפרק "שינה עריבה", שותה אנג'ל את דמו של קונור בנו והופך לאלים. הסדרה חוזרת על כך שהנשמה של אנג'ל, או ייסורי המצפון שלו, לא העלימו את הצמא שלו לדם אדם, אלא שהוא בוחר לא להיכנע להם.

הפלשבקים לאורך "אנג'ל" מראים שלא היתה זו הקללה או הנשמה שהחזירו את אנג'ל למוטב, אלא באפי, ובלעדיה - עליו למצוא את השביל הנכון שוב. ואכן, זה מה שהוא מנסה לעשות לאורך הסדרה "אנג'ל". העונה השנייה עוסקת בחיפוש העצמי של אנג'ל ובמציאת הדרך הנכונה שלו בין האדם לערפד, כשאנג'לוס נמצא תמיד ברקע (למרות שהוא לא מופיע בלוס אנג'לס המודרנית). בפרק "האם אתה עכשיו, או היית אי פעם" אנו מגלים את אנג'ל של שנות ה-50. הוא אמנם הפסיק לשתות דם אנוש אבל עדיין בז לאנושות שמזכירה לו את אנג'לוס. הוא קר ומרוחק. הרצון שלו לעזור לאישה צעירה הסובלת מגזענות קוטע תחושות אלו, אך כאשר היא בוגדת בו מתוך פחד לחייה, הוא שוב זונח את האנושיות ומשאיר את הנערה ואת האנשים האחרים לחסדי שד הפרנויה. השד אומר לאנג'ל שהמלון מלא באנשים שצריכים את עזרתו, אך אנג'ל מפנה להם את הגב.

התנהגותו חוזה את היחס שלו לעורכי הדין ב"איחוד מחדש", שם קוראת דרוסילה לאנג'ל Angel-beast ולאחר מכן היא מזהה אותו כאנג'לוס. השריפה האכזרית של דרלה ודרוסילה על ידי אנג'ל, גם היא מרמזת על אנג'לוס. בשלב הזה אנג'ל הוא לא אנג'ל ולא אנג'לוס ומצד שני הוא שניהם בו זמנית. דרלה מזהה את המצב כשהיא שואלת: "זה לא היה אנג'ל, זה לא היה אנג'לוס, מי זה היה?".

העונה השנייה מסתיימת עם פרקי פייליאה המופלאים שמדגישים את שעבר על אנג'ל לאורך העונה. בפייליאה מוצא אנג'ל את עצמו במימד שמפריד את הצד המפלצתי שלו מהצד האנושי שלו. זה מאפשר לו מצד אחד ללכת בשמש ולראות את בבואתו אבל גם מכריח אותו להתעמת עם השד שבתוכו. ההפרדה בין הצדדים מחזקת את התחושה שבכדור הארץ אנג'ל מגלם את שני הצדדים בו. כך, העונה השנייה מאלצת את אנג'ל לקבל זאת בעצמו ולבחור את גורלו שלו.



בנרטיב של הבאפיוורס יש תפנית נוספת: הערפדים הם לא הרשעים היחידים והרוע האנושי נראה הרבה יותר אכזרי מכל ערפד. בעונה השישית של "באפי", מול ספייק שמתנהג באנושיות, מוכה וחבול בגלל אהבתו ומנסה להחזיר לעצמו את באפי, בולטת האטימות של הטרויקה לעולם החיצון להם, ואי יכולתו של וורן להרגיש ולהבין אהבה. ב"אנג'ל" הרע המלווה את הסדרה הוא משרד עורכי דין אנושי, שאנשיו חסרי מצפון ומוכנים להגן על רוצחים תאבי דם ומפלצות בעוד הטוב המגן על חסרי הישע הוא דווקא הערפד שלא מסוגל לחשוף את עצמו לאור. היוצרות מתהפכות כאשר הערפד מגן הטוב הוא זה שנרדף על ידי בני האדם שנתפסים כרעים. בעונה הראשונה של "אנג'ל" הדבר בא לידי ביטוי כאשר בפרק "פגישה עיוורת" אנג'ל המתוסכל לאחר ניצחונם של "וולפרם והארט" אומר לווסלי ולקורדיליה: "זה בית המשפט שלהם, לא שלי... החוקים שלהם, המשחק שלהם, אין לי מקום כלל בעולם שלהם". בעונה השנייה, אנג'ל מנסה למצוא את שורש הרע של "וולפראם והארט" אך מגלה שהרוע קיים בחייהם של האנשים כולם. הולנד אומר לאנג'ל: "העולם לא פועל למרות הרשע, הוא עובד איתנו. הוא עובד בגללנו" ואנג'ל מבין שאין מלחמה לנצח בה, רק קרב שלא נגמר. למרות זאת, דווקא ההבנה הזו היא שעוזרת לו לצאת מהמשבר בו הוא נמצא ולחזור למוטב.

דרך דמויות הערפדים ב"באפי" וב"אנג'ל", ובמיוחד דרך דמויותיהם של אנג'ל וספייק, מתבטא בבאפיוורס השינוי שעבר הערפד בתרבות הפופ בשלושים השנה האחרונות, מהמפלצת לגיבור המשלב כמיהה לחופש, קבלה עצמית, ביטוי עצמי, ורצון להיות חלק מקהילה וממשפחה מחוץ למגבלות ולהגבלות של החברה האמריקאית. כך אנג'ל שואף להשתלב בעולם ולהושיע את עצמו וספייק מבקש להתקבל על ידי באפי כמושא רומנטי שווה ערך בעיניה. הערפד המודרני מייצג את הטבע המיוסר ואת המחלוקת שלנו עם עצמנו ומדגיש את המאבק הפנימי שלנו להשתחרר על ידי קבלה של הצד האפל בתוכנו. התשוקה להיות חלק ממשהו גם היא בולטת בסיפורים המודרניים של הערפד וב"אנג'ל" היא מודגשת לאור הניסיונות של אנג'ל לבנות לעצמו משפחה משלו בדמותם של חברי "אנג'ל חקירות", ובאושר שהוא חש לאחר כניסת בנו לחייו. הערפדים המודרניים כמו ספייק ואנג'ל נידונו להישאר אאוטסיידרים לעד אבל דווקא הם מראים רגשות אנושיים ושואפים לאהבה ולמשפחה.

בהקשר הזה מתאימים הדברים של ספייק לאניה בפרק "אנטרופיה" כשהוא מעיד על עצמו שהוא היה צריך למות לפני שנים ובכל זאת הוא יותר חי מכל בני האנוש מסביבו. בבאפיוורס, להיות האאוטסיידר זה למעשה להיות אנושי, ודרך הערפדים שהוורס מציג לנו אנו כצופים מתמודדים עם השאלה כיצד אנו יוצרים לעצמנו מציאות שמאפשרת לנו לחיות עם הטבע שלנו וכיצד נוכל לקבל את עצמנו, גם בעולם שבו הגבולות הם אף פעם לא ברורים.