נערה שחורה פוסעת בסמטה בצד הלא נכון של העיר, מפוחדת. היא מביטה מעבר לכתפיה לעיתים ומאיצה את קצבה, שלושה ערפדים רודפים אחריה. היא מגיעה למבוי סתום ופונה לערפדים. צעדים וקול מכונית נשמעים מאחורי הערפדים. אחד מהערפדים פונה לכיוון הרעש. "אתה", הוא אומר.

המצלמה נעה מלמטה למעלה כשהיא מראה נעליים שחורות, מכנסיים שחורות, חרב, מעיל שחור ארוך ופנים של נער צעיר ושחור. "ציפיתם למישהו אחר?", שואל הנער.

הקטע המצוין הזה שפותח את הפרק, הוא דרך נהדרת להיכרות עם דמות חדשה ולהצגת נושא הפרק. הקטע מתכתב עם ציפיותינו כצופי אנג'ל ובמידה מסוימת מלגלג עליהם - למדנו לצפות לערפד המיוסר שלנו שיופיע בסמטה החשוכה כשהוא מציל אחת מהנערות הרבות, רצוי בלונדינית תורנית. אבל יותר מכך, הקטע גם מתכתב עם ציפיותינו כצרכני תרבות, מהתרבות אותה אנחנו צורכים, תרבות שלרוב אינה מייצגת עולמות שונים אלא עולם מוגדר אחד. לבן, גברי, עשיר, שבו החלום האמריקאי מתגשם מדי יום. עולמות שקיימים לצד העולם המיינסטרימי התקשורתי, בדיוק כמו שבלוס אנג'לס יש יותר מעולם אחד על פי דבריהם של דיוויד נביט ושל אנג'ל. מהבחינה הזו, שאלתו של גאן, הגיבור השחור (שמציל את הנערה השחורה, שגם הסיפור שלה כקורבן נעדר מהמדיה במידה כפולה - כנערה וכשחורה), פונה לצופים עצמם ומתגרה בהם, כשהוא מבקש מהם לראות עולם אחר, שלרוב נסתר מעיניהם. דמותו של גאן היא פרפראזה על דמותו של אנג'ל, אבל אמיתית יותר וכואבת יותר, ובכך היא מזכירה במידה מסוימת את הגיבורים השחורים של סרטי הפעולה השחורים של שנות ה70 (דוגמת "שאפט") שהציגו מעין גרסת מיעוטים של קולנוע הפעולה הלבן והגיבור הלבן ועסקו הרבה פעמים בניצחון הגיבור השחור על הממסד הלבן.

ההקבלה בין אנג'ל לבין גאן ממשיכה לאורך הפרק. כמו אנג'ל, גם גאן הוא בעל משפחה לה הוא דואג וגם הוא עסוק בהגנה על חסרי הישע, אך שלא כמו אנג'ל, חסרי הישע במקרה של גאן הם משפחתו שלו המורכבת מאחותו ומחברי הכנופיה שלו, כולם נערים בני השכבה הנמוכה, חסרי בית ונעדרי תשומת לב מהממסד הלבן השולט. כמו שאנג'ל פועל בעולם אליו העולם ה"נורמלי" לא מודע (או בוחר להתעלם ממנו), כך העולם ה"רגיל" לא מודע למלחמתו של גאן בערפדים. מה שנורא עוד יותר הוא שאותו עולם בוחר להתעלם לא רק ממלחמתה של הכנופיה אלא גם מעצם קיומם וממלחמת הקיום שלהם.

בהקשר זה מתאימה השיחה בין ווסלי לקורדיליה על נקודות מבט ועל מה שכל אחד מאיתנו בוחר לראות מסביבו. קורדיליה צודקת באומרה שהמציאות היא בחירה, ובהתאם לכך אתה יכול לבחור לראות מסביבך מציל שזוף וחתיך או אדם זקן ועני הדוחף עגלת קניות.



דמות אחרת המקבילה לדמותו של גאן היא דמותו של דיוויד נביט, מיליונר הייטק בימים וחנון המשחק D&D ומבקר בבורדל של מאדאם דוריאן בלילות. בניגוד לגאן, יש לדיוויד את כל הכסף שבעולם, הוא מסוגל לא רק לדאוג ליקרים לו (משימה המוטלת על כתפיו הצעירות של גאן), אלא גם לערוך מסיבות מפוארות ולשלם לסובבים אותו כדי שיתנהגו כחבריו. על פניו, דמותו של דיוויד נביט חריגה מהדמויות האחרות להם אנג'ל עזר עד עכשיו, מכיוון שאפשר לפקפק בקלות עד כמה ניתן להגדיר את נביט כ"חסר ישע". בודאי שהכסף העומד לרשותו של נביט היה יכול לאפשר לו הגנה מספיקה וייצוג גם ללא פנייה ל"אנג'ל חקירות". לפחות מבחינת הצילום המאפיין את הפרק, עולמו של דיוויד הוא עולם עשיר בצבעים, המנוגד לעולם האפל שבו חיים ונלחמים גאן וכנופייתו. לעומת זאת, תוכן הפרק מעיד על מגמה הפוכה. בעוד עולמו של דיוויד מצטייר כעולם נבוב, ריק מתוכן וחומרני, בו אין מקום למשפחה או לידידי אמת, עולמו של גאן הוא עולם משפחתי, המתאפיין בקשר חזק ומשמעותי בין אנשים ובחיים מלאי תוכן. למעשה, שואף דיוויד להיות יותר כמו גאן - אמיץ, בעל ביטחון ורשת של חברים שלא יכולים בלעדיו, המתמודד מדי יום בשאלות משמעותיות של חיים ומוות. זו הסיבה בגללה הוא פונה לדמיונות, למשחקים ולמין תמורת תשלום עם שדות.

ומה באשר לגאן? האם גם הוא רוצה להיות דיוויד נביט? להיות עמוק בתוך הממסד מצד אחד, אך עם מספיק כסף לשנותו? מאחר שהתשובה לשאלה זו לא באה לידי ביטוי בפרק, נותר לנו רק לחכות להמשך התפתחותה של הדמות.

לאחר 19 פרקים בהם עסקה הסדרה בעיקר בעולם הזוהר והעושר החומרני שהתבטאו באמצעות "וולפרם והארט" ופרקים כמו "נצח" הגיע הזמן שהסדרה תעסוק בנושאים שהוורס עצמו מיעט להתעסק איתם, קרי השכבות הנמוכות ובני המיעוטים.

ב-1992 זעזעו מהומות על רקע גזעי את עיר המלאכים. כתוצאה מאי הענשת שוטרים שהכו גבר שחור, העיר התגלגלה למצב של כאוס, שריפות, בזיזות ואלימות. המהומות גרמו למותם של 54 איש. דומה שלוס אנג'לס האחרת, זו שלא חיה ונושמת במליבו, בברלי הילס או רודיאו דרייב או על גבי המרבדים האדומים הרימה את ראשה ופרצה במחאה.

גם אחרי עשר שנים, רושם המהומות ניכר בפרק. כנופייתו של גאן אמנם נלחמת בערפדים, אבל לאורך הפרק משוחחים חבריו של גאן על השוטרים המאיימים עליהם. במקרה הזה נדמה שהשוטרים נתפסים על ידי גאן ואנשיו ממש כמו הערפדים, כלומר כאיום משמעותי על זכותם לחיות כרצונם. גם התערבותו של אנג'ל בחיי הכנופיה מזכירה דמות המוכרת מסרטים רבים, לאו דווקא מתחום הפנטזיה, זו של הדמות הממסדית המנסה להיכנס לחייהם של בני השכבות הנמוכות ולשנות את עולמם לטובה. מוזר שאנג'ל, שזר בעצמו לעולם הממסדי מעצם היותו ערפד ולכן הוא דמות חתרנית, נתפס דווקא על ידי גאן וחבריו כמין עובד סוציאלי המנותק מהחיים האמיתיים שלהם, הבא להטיף להם. העובדה שאנג'ל לבן מוזכרת בפרק כמעט באותה תדירות שמוזכר העניין השני, זה שהופך אותו לחיוור עוד יותר. אנג'ל, שאצלנו נתפס כבר כדמות חיובית, מתקבל בחשד אצל בני החבורה, וגאן הופך לסוג של איום מבחינתנו כצופים ברגע שהוא מסמן את אנג'ל כאויב.



במרכז הפרק עומד הירצחה של אלונה, אחותו של גאן, וההשפעה של רצח זה על גאן עצמו. כשהערפדים נשלחים לפגוע בליבה של החבורה, אנו טועים בתחילה וחושבים שהכוונה היא לגאן, אבל למעשה אלונה היא לב החבורה, היא הסיבה לכך שגאן פועל ולקיומה של החבורה, והיא הכוח המניע מאחוריה. אלונה נרצחת בסצנה של אונס קבוצתי כשאחיה נאלץ לצפות מעבר לדלתות המכונית. הדימוי של הרצח כאונס מתחזק בסוף הפרק כשנוקס, מנהיג חבורת הערפדים, מספר לגאן כמה מתוקה היתה אחותו כשדמה זרם בגרונו. השיחה בין אלונה הערפדית לגאן היא שיא הפרק ואחד הרגעים המרגשים ביותר בעונה הראשונה. כערפדית בוחרת אלונה לספר לגאן חוויה מימי ילדותם, בהם גאן הצליח להציל אותה כשנפלה מקומה שהתמוטטה. באותו מקרה היה זה גאן שדחק בילדים להתגרות במזלם ולפסוע על הרצפה הרעועה בדיוק כמו שבשנות התבגרותם גאן הוא זה ששולח את הנערים בכנופייתו להילחם בערפדים ובכך בעצם למותם. ההבדל הוא שבעוד שגאן הצליח להציל את אלונה בילדותם, כעת הוא נכשל בכך.

לאחר מותה של אלונה, מתהפכים התפקידים. אלונה, שתמיד היתה תלויה וחלשה יותר, היא החזקה מבין שניהם. היא מציעה לגאן לשוב להיות משפחה, ובכך ממשיכה את התפיסה של התוכנית לגבי הקשר בין הערפד לאדם שהיה. הריגתה של אלונה בידי גאן מסמלת נקודת מפנה עבור גאן שלא יוכל לחזור לחייו הקודמים. השינוי מתבטא אצלו כבר בסצנה הבאה כשהוא מונע מחברי כנופייתו לפגוע באנג'ל וכשהוא מסכים לשביתת נשק עם כנופיית הערפדים (שהיחסים ביניהם לבין כנופייתו של גאן מזכירים מלחמת כנופיות רגילה).

לסיום כמה נקודות מעניינות לגבי אנג'ל העולות מהפרק:

בשיחתו עם לני (הצלם שסוחט את דיוויד נביט) מזכיר אנג'ל ששאיפותיו בחיים הם אהבה, משפחה ומקום משלו, אבל הוא לא יזכה להם לעולם. דבריו והאופן שבו הם נאמרים מזכירים את דבריה של באפי בפרק "אן" על כך שהיא אינה רוצה צרות, רק כיסא בחדר שקט עם אח, ומחזק את הדמיון בין שתי דמויות הסופר-הירו שלנו. ייתכן שאנג'ל רומז לנו על הרגשתו לאחר הפרק הקודם והפגישה עם באפי שהמחישו לו שוב עד כמה עתיד ורוד עם באפי והליכה לעבר השקיעה (או הזריחה) אינם אפשריים במקרה שלו.

אנג'ל מכנה את עצמו בסוף הפרק "אנג'לוס". עצם הכינוי תמוה וייתכן והוא מעיד על מצב נפשי כלשהו בו נמצא אנג'ל. רוב הזמן נמנע אנג'ל מלזהות את עצמו עם אנג'לוס ומותח קו ברור בין שני צדדי האישיות שלו כשהוא מבהיר שוב ושוב שאין קשר ביניהם. ייתכן כי המאורעות הטריים ב"נצח" השפיעו על התבטאות זו ומצד שני ייתכן כי הוא חושב שהשם אנג'ל לא יעורר מספיק פחד בקרב כנופייתו של נוקס.



הפרק נגמר בצילום של גאן הבודד באופן המזכיר את הצורה בה נגמרו פרקים רבים בסדרה כאשר אנג'ל לבדו משקיף אל אורות העיר. בקשת העזרה של אנג'ל מגאן מעידה על התקדמות דמותו של אנג'ל, שבתחילת העונה העדיף לפעול לבד ולא לסכן את הסובבים אותו וכעת מודה שיהיה זקוק לעזרה. מצד שני, ייתכן כי הוא מבקש עזרה מגאן מתוך תחושה שפעילות כזו רק תועיל לגאן המתאבל.