"מגרש ביתי" ו-".The O.C" - שתי סדרות חדשות שנולדו באותה עונה, פונות לאותו קהל ומציבות במרכזן דמות ראשית של נער מתבגר. כאן, בערך, מסתיים הדמיון ביניהן. מהנקודה המשותפת הזו יוצאת כל אחת מהן לדרך אחרת, מגדירה לעצמה קווי יסוד אחרים ודרך פעולה שונה. הן תיפגשנה שוב בטבלת הרייטינג, ובטור שמגדיר את ההצלחות הגדולות של עונת השידורים. נכון שאסור ואולי לא הוגן להשוות, אבל אין אנלוגיה מתבקשת יותר, כיוון שדווקא נקודות השוני שמבדילות ביניהן מעניינות לבחינה.

אם מפשיטים משתיהן את כל הזוהר, הפרצופים היפים וכישורי המשחק הבאמת טובים של רוב הקאסט שלהן, מקבלים בשורה התחתונה שתי סבוניות נוער קצביות ומשומנות. קהל שמסוגל להתחבר להגדרה התמציתית הזו, ימצא את עצמו נהנה משתיהן. ההבדל, בכל זאת: האחת מתוחכמת ומתובלת בהומור עצמי ושנינות, השניה - פחות. זה הכל. מעבר לזה, בואו נקרא לילד בשמו - כל תהליך הניתוח של שתי הסדרות שמיד יובא כאן, יכול בהחלט להתפרש כחיפוש נואש עבור עומק בבריכה של מים רדודים.



.O.C התחילה כסדרת קיץ. שבעת הפרקים הראשונים שלה שודרו בתקופה בה לוח השידורים מורכב ברובו משידורים חוזרים, מצב שוודאי תרם להצלחתה. אותם פרקים ראשוניים מתמקדים בעיקר בהרמת הסדרה על רגליה ואיפיונה כדרמת נעורים. בפועל, הטון שלהם הרבה יותר רציני ועסקי, כשהפאן הגדול מתחיל למעשה מאוחר יותר, בזמן שהסדרה מבוססת ובטוחה בעצמה. אז מגיע השלב בו היא מתחילה לקחת את עצמה קצת פחות ברצינות, יוצאת מתוך המרובע ומביטה בעצמה מבחוץ בעיניים ציניות. זה גם השלב בו התחכום נכנס לפעולה ונוצר הערך המוסף שמולבש על הבסיס הבועתי. וזה גם השלב שכה נעדר מ"מגרש ביתי", שמתחילתה ועד סופה נשארת נטולת הומור או מודעות עצמית (לא, שניים וחצי רפרנסים עלאק-שנונים ל"דוסון קריק" לא מספיקים).

"מגרש ביתי" תוכננה בכלל כתחליף של אמצע עונה ב-WB. בעקבות דחייתה הפתאומית של "Fearless", קיבלה "מגרש" אור ירוק פתאומי, ועלתה בזריזות לאוויר בתחילת העונה. אווירת החיפזון בהחלט מורגשת לאורך הפרקים הראשונים, ו"מגרש" נראית לעיתים בעצמה גסה וטרומית, כמו יצור נטול הגדרה, לא מגובש וחסר אחדות, כמו מישהו שעדין לא החליט מי ומה הוא רוצה להיות. הפרקים הראשונים מורכבים מכמות רבה של אלמנטים טלוויזיוניים שיורים לכל הכיוונים, ולא ברור לגמרי אם "מגרש ביתי" היא סדרת עיירה קטנה, סדרת אקשן הסובבת סביב כדורסל, דרמת נוער טיפוסית או סבונייה קיטשית ומופרכת. עם הזמן, הסיפורים הסגורים הולכים ונפתחים לרצועה רחבה יותר, קווי עלילה ממוצים ננטשים, הדמויות יוצאות מתוך הנישה הקטנה שלהן ומשתלבות בתוך מעגל מגוון יותר, והסדרה מתחילה לתפוס תאוצה ולהתקדם בכיוון הרצוי שבחרה לעצמה, שעד סוף הפרק התשיעי כבר נתחם ומוגדר בבירור. כך למשל, אלמנט הכדורסל, מכשיר עלילתי שנראה כמו אושייה מרכזית בבסיס הסדרה, שלכאורה אינה יכולה להתקיים בלעדיו, הולך ונכחד לאורך העונה. בשלב מסוים, פשוט לא היה עוד צורך בדבק מלאכותי שכזה.

מבחינת מצע דרמטי, ל"מגרש ביתי" נקודת פתיחה עסיסית יותר. הריון מחוץ לנישואין, יחסי אב-בן קלוקלים ויריבות בין אחים הם שלושה נושאים גדולים שמסוגלים לאכלס שלוש סדרות שונות. על ".The O.C" כבר קראתם, "מגרש ביתי" בקצרה: לוקאס סקוט (צ'אד מייקל מוריי, "בנות גילמור", "דוסון קריק") הוא בן לאם חד הורית, קארן (מוירה קלי, "הבית הלבן"), שנכנסה להריון בגיל צעיר מחבר הנעורים שלה, דן (פול ג'ונסון), אשר סירב לקבל זאת ודחה אותה ואת בנה הממזר. לאחר מספר חודשים, הכניס דן אשה נוספת להריון, כשאיתה דווקא התחתן והקים משפחה. ניית'ן (ג'יימס לאפרי, "להתחיל מחדש") הוא תוצר הנישואין הללו, 'הבן המוצלח'. אחיו של דן, קית' סקוט, מתגורר הפלא ופלא באותה עיירה, ומשמש כדמות אב אלטרנטיבית עבור לוקאס ומושא אהבה פוטנציאלי לקארן. נקודת הזינוק של הסדרה מתרחשת כאשר לוקאס מצטרף לנבחרת הכדורסל המקומית, ממלכתו הבלתי מעורערת עד כה של ניית'ן ושל אביו הקשוח, שדוחף אותו באובססיביות מוגזמת. המצב החדש, כאמור, לא מסב עונג לאף אחד, במיוחד לא לדן, שהעבר שניסה להדחיק משתלט לו על החיים. לכל התסבוכת מצטרפות, וטוב שכך, הבנות - פייטון, חברתו של ניית'ן, שמעוררת את סקרנותו של לוקאס ומן השניה המשותפת הראשונה על המסך ברור לחלוטין כי שניהם יתפקדו כזוג המיתולוגי; היילי, ידידתו הנאמנה של לוקאס, ומהפרק השני - ברוק דייוויס (סופיה בוש, שלאחר עונה אחת של עבודה משותפת עם מייקל מוריי שבתה את ליבו והתארסה לו), על תקן הדיווה/ביץ' שאי אפשר שלא לאהוב/לשנוא. איך רצים הלאה ומטפלים בבסיס הזה זו כבר סוגיה אחרת. "מגרש" לרוב מצליחה להתמודד איתו בצורה ממוצעת, במסגרת הגבולות שלה.



אפשר להגדיר את "מגרש ביתי" כהמשכה הישיר של "דוסון קריק" והסותמת הרשמית של החור שהותירה "דוסון" מאחוריה, רבים אף עשו זאת. האמת? "מגרש" מתיישבת בדיוק על הנישה של "דוסון", ולא סנטימטר אחד קדימה. ההגדרה של "ממשיכת הדרך" היא מטעה ופשוט אינה נכונה, "מגרש" היא לא השלב האבולוציוני הבא אלא אותו שלב בדיוק, שלעיתים אפילו נראה בנסיגה אחורנית. העלילה בה לרוב אוורירית וקלת דעת, ההתרחשויות לעיתים מאולצות, וסיטואציות שעוד יכולות להתפתח למשהו בעל ערך, נקטעות בצורה צורמת למדי. "מגרש ביתי" תנסה בכל כוחה לגרום לכם לקחת אותה ברצינות. הסוד האמיתי ליהנות ממנה כבידור קליל ומרפה מוח, הוא פשוט לא לתת לה.

באשר ל-".The O.C", היא נפתחת בדרמה די צפויה וידועה. אבל התמה המרכזית של "נער מהצד הלא נכון של העיר", "דג מחוץ למים" היא רק תירוץ שנועד לחשוף לצופים את עולם העשירים של ניופורט ביץ' ואת התנהלותו ההוללת. קשיי ההשתלבות של ראיין, בחור שמנסים נואשות להבהיר לנו שהוא כל כך שונה ואחר, הם בפועל אפסיים עד לא קיימים. בסופו של הפיילוט, שנמשך למעשה שלושה פרקים, הוא נראה, לפחות מבחינה מנטלית, כחלק בלתי נפרד מהאטמוספירה. קל לשכוח לפעמים שהסדרה סובבת סביבו, וזאת משום שהיא לא. ריאן הוא לא השם הגדול ביותר בסדרה, הוא לא המוביל שלה ולאט לאט מתברר גם כדמות פחות מעניינת ומעוררת הזדהות. אין סיכוי ש"מגרש ביתי", למשל, תצליח להתנהל באותה הצורה ללא לוקאס או אפילו ניית'ן. .O.C ללא רייאן היא אופציה מסויימת. אבל O.C. ללא אורנג' קאונטי? איו.

כי ".The O.C" מזמינה אותנו להיכנס לעולם שונה לחלוטין מהסביבה הביתית של רובנו. עולם של כסף שנשפך כשמפניה, יוקרה וזוהר, אירועים חברתיים שבועיים, מסיבות, בילויים וכלום-איזם חסר שחר. ההנאה הראשונית שאנחנו מפיקים מהצפייה בה מהולה בניחוח של קנאה והשתוקקות להיות גם אנחנו חלק מהעסק, לחיות בביתן הבריכה, להיות מוזמנים למסיבות הכי שוות בעיר, להיות חלק מהמעגל החברתי היוקרתי. לכן, מחוז אורנג' הוא לא רק המיקום והכותרת, אלא בעצם הנושא הראשי של הסדרה. ".The O.C" על כל מרכיביה לא היתה יכולה להתרחש בשום מקום אחר.



"מגרש ביתי", בבסיסה, מתעסקת יותר בנושא האינדיבידואליות וגיבוש הזהות העצמית. היא גורמת לכל אחת מהדמויות שלה בשלב כזה או אחר לשאול את עצמה מי היא, מה הזהות שלה, איפה היא עכשיו ואיפה היא רוצה להיות. "מגרש" מעמידה בפניהן את האפשרויות, מציגה לנו את הדילמות שלהן בדרך למימוש העצמי, ומדגישה את המאבק ביכולת להתמודד עם הדילמות הללו, שהוא לפעמים ארוך וממושך. המיקום בעיירה הקטנה משמש אך ורק כסיר לחץ שמרכז את הדמויות יחדיו ויוצר את הדינמיקה הפנימית ביניהן. דוגמא לכך, אגב, ניתן למצוא בפרט הקטן של נעימות הפתיחה בשתי הסדרות - "מגרש" נפתחת עם "I don't wanna be anything other than what I've been trying to be lately", ה-O.C. עם "California, here we come".

אבל אם יש משהו אחד ש"מגרש" מצטיינת בו, הלא הוא הרשת הסבוכה שהיא יוצרת בין גיבוריה. המצב המשפחתי-דרמטי מהווה אמנם בסיס נוח לכך, אבל עיצוב הדמויות העשיר הוא זה שמקנה את הרושם שכל אינטרקציה שהיא בין הדמויות תהיה מעניינת. איכשהו, האווירה תמיד טעונה, וכל מפגש בין שתי דמויות מסתיר סאבטקסט כלשהו וטומן בחובו מתח. זה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שהסדרה מגוללת את סיפורם של שני אחים, שמערכת היחסים ביניהם מסובכת וטעונה לכשעצמה. לכן כל מי שמקושר לאחד מהם, ומתרועע עם מי מה"מחנה היריב", אותו מפגש תמיד יתקשר בצורה כלשהי לדרמה הכללית הגדולה. ובכלל, עיצוב הדמויות בסדרה פועל לפי עקרון ההפכים, כשכל אחת מהן נמצאת בקוטב הפוך מאחת אחרת, בין אם מדובר בזוג הורים, זוג אחים, זוג חברות או זוג רומנטי. ב-.O.C, לעומת זאת, נוצרת תחושה שהדמויות משלימות אחת את השניה. קירסטן וסנדי לחוד הם קצת פחות מאשר ביחד, אין ספק שסת' וסאמר נועדו אחד לשניה, ומה יעשה סת' ללא ראיין בסביבה? לא ברור.

אז "מגרש ביתי" ו".The O.C" - שתי סדרות חדשות שנולדו באותה עונה, פונות לאותו קהל, ומעניקות לכן אופציה להנעמת הזמן בסופי השבוע שלכם, מי יותר מי פחות. רק תעשו טובה, אל תחשבו עליהן יותר מדי. לא בשביל זה הן כאן.