הפרק הזה מתמקד בשיקום, בסליחה, בכפרה, בגאולה שבצער ובייסורים. ולמרות שפיית' היא הדוגמה הבולטת לעבריין שמציעים לו אפשרות לגאול את עצמו, הרי שהיא לא היחידה. גם חטאיו של ווסלי כלפי המועצה מוזכרים היום. המקום אותו העריץ ושממנו גורש בבושת פנים, מציע לו עכשיו דרך חדשה - אפשרות להצטרף מחדש למלחמה ברשע. כל שעליו לעשות זה להסגיר את האישה שעינתה אותו כמעט למוות ולבגוד במעבידו הנוכחי. הן ווסלי והן פיית' נמצאים על פרשת דרכים בפרק זה. אף החלטה איננה קלה, וגם אם החלטת נכון, זה עדיין לא אומר שדרכך תהיה סוגה בשושנים.

כמו שאומר אנג'ל: "זה שהחלטת שאתה עומד להשתנות לא אומר שהעולם מקבל אותך". ואכן, אנג'ל יודע על מה הוא מדבר. קבלת החברה את העבריין החוזר בתשובה היא קשה עד בלתי אפשרית. עברו של אנג'ל כערפד וחוסר הסלחנות של המועצה ושל קייט כלפיו, למרות יותר ממאה שנה של עשיית טוב, מעידות על כך יותר מכל. אבל האם אפשר לדרוש מהחברה לסלוח לעבריין שפגע בכל עקרונותיה? ויותר מכך, האם אנו יכולים לבקש מהקורבנות התמימים של אותו פושע לסלוח לו - ואף לעזור לו בתהליך השיקום? יש מי שיגיד שעצם הבקשה היא פשע.

בסוף הפרק הקודם מזהה אנג'ל את רצונה של פיית' לגרום לו להרוג אותה, ובכך להיפטר מהכאב, מהאימה ומהריק השחור שעוטפים אותה. הוא מבין את עומק השנאה העצמית שאין לה גבול ואין לה מזור, ואוסף אותה אליו בחיבוק מרגיע. הרבה הבנה, רוך ונוחם יש בחיבוק הזה, וניכר בפיית' שהוא מצליח לגעת בנימים חבויים בנפשה.

צופיה הותיקים של "באפי" מודעים ליכולת האבחנה המדויקת של אנג'ל. הוא מצליח לקרוא אנשים ולקלוט את נקודות התורפה שלהם כמו גם את נקודות הכוח. בתור אנג'לוס, הוא ידע להשתמש בנקודות החולשה שראה במי שמולו - ולטחון אותו עד דק. בתור אנג'ל, לעומת זאת, הוא שומר את אבחנותיו בדרך כלל לעצמו. לעתים נדירות מזדמן לנו לראות אותו מטפל באמת באנשים סביבו. והוא עושה את זה כל כך טוב.

בתחילת הפרק מגיעה פיית' עם אנג'ל אל ביתו. הוא מניח אותה במיטה, מכסה אותה ויוצא - ממש כמו אבא טוב. היא קוראת בשמו, הבזקים מהקרב שהיה ביניהם עולים בה, אבל אנג'ל עדיין מתייחס אליה ברכות, דואג לרווחתה, והיא מוותרת על מה שרצתה לומר לו.

ווסלי וקורדיליה, שני ניצולים אחרים מהקרב הקודם, אינם מגלים את אותה רכות וסלחנות שמובנת מאליה מבחינת אנג'ל. אבל בעוד ווסלי מתעמת עם אנג'ל על מעשיו ואומר לו: "אנחנו מאמינים בעזרה לבני אדם, לא בחיבוק אוהב לרוצחים", קורדיליה מבינה שאין טעם לפנות לגיבורנו העקשן, שמרגע שהחליט לעשות משהו, דבר לא מזיז אותו מהחלטתו, ופשוט מחתימה אותו על יום חופש עבורה. את הכעס שלה על אנג'ל היא מביעה בשיחה עם ווסלי ובהתמרמרות על הסופגניות שהוא דורש עבור הרוצחת המענה לה הוא נותן מקלט בביתו.



בעקבות האירועים האחרונים נוצרה אחווה יפה בין ווסלי לקורדיליה. הם מזהים את הפגיעות שנוצרה אצל כל אחד מהם בעקבות אירועי הלילה הקודם, ויש הרבה רוך ואהבה בהתנצלות של ווסלי לקורדיליה על כך שלא הצליח להצילה. כמו גם באמירתה של קורדיליה אליו "אתה נראה כאילו עונית על ידי אישה הרבה יותר גדולה".

הם הולכים ומשאירים את אנג'ל עם פיית', והוא מגיע בדיוק בזמן כדי למנוע את ניסיון ההתאבדות שלה. יש לפיית' משהו שכל עבריין שמאס בחיי הפשע מרגיש - תיעוב עצמי וחוסר אמונה ביכולתו להשתנות. העובדה שאנג'ל לא היה מוכן להפוך את המלאכה לקלה עבורה, לא אומרת שהיא לא חושבת לסיים את זה בעצמה. חיתוך אחד של הורידים - והיא נפטרת מייסוריה בעולם הזה. תפקידו של אנג'ל כמשקם, מרפא ומציל נשמות, איננו קל כלל ועיקר. לאורך הפרק כולו אנו רואים אותו נאבק באנשים שלא מאמינים ביכולתה של פיית' להשתנות, אבל הקרב האמיתי שלו הוא מול פיית' עצמה. היא לא ביקשה שיצילו אותה והיא לא מאמינה שיש לה כפרה. הנחמדות של אנג'ל כלפיה וקבלתו אותה, טורפת מבחינתה את הקלפים.

היא מנסה לקום וללכת, אבל גם פה הוא עוצר אותה, ואומר לה שהיא לא יכולה לברוח מעצמה. "חשבת שתגעי בזה וזה יהיה בסדר" הוא פורט באכזריות את כל מחשבותיה הכמוסות, קורא אותה כספר פתוח. ההערות שלו מכאיבות לה וגורמות לה לאבד שליטה ולהכות אותו בפרפור אחרון שיש בו הן כעס והן ניסיון לגרום לו לוותר עליה. אבל זה לא קורה. יש משהו בעובדה שהאדם שמולך מכיר אותך באופן כה מושלם ובכל זאת מאמין ביכולתך להשתנות, שמאפשר גם לפיית' לשנות פאזה ולבקש: "עזור לי", ואנג'ל עוזר לה בכך שהוא ממשיך לא להפוך את החיים לקלים עבור החוטאת. "זה כואב", היא אומרת. "זה אמור לכאוב", הוא משיב, "תתמודדי, ואולי יהיה לך סיכוי לצאת לחופשי".

אנג'ל לא מפחד לבדוק איתה כמה היא אכן מצטערת שעינתה את ווסלי, או לבקר את סגנון הדיבור שלה. באיזשהו שלב היא מחייכת ואומרת: "אני בטח הקוטלת הראשונה שערפד חונך", גם אנג'ל מחייך, כזכור יש לו ניסיון בתחום של חניכת קוטלות, אבל בעוד האזכור של באפי גורם לו לחייך, לפיית' הוא מכאיב. "בי. האדם היחיד שהיה תמיד נחמד כלפיי... ואיך החזרתי לה? דפקתי לה את החיים ואת החבר... ואותו פשוטו כמשמעו". האור שהביא אזכור שמה של באפי לעיניו של אנג'ל נמחק לחלוטין כשהוא מבין שיש לבאפי מישהו אחר.

התנצלותה של פיית', שמבינה שפגעה בעצב רגיש, מוצאת אותו עם מסכה אדישה של "זה בסדר, לא חשוב" הוא מסב את פניו ממנה, אבל אנו, הצופים, רואים שהוא נראה כאילו מישהו הכניס לו אגרוף לבטן. מסתבר שבאפי שלו ממשיכה הלאה.



עוד בלונדינית שמנסה למחוק את יחסיה עם אנג'ל ולהמשיך הלאה היא קייט. השוטרת שלנו מחפשת עקבות איפה שיש פוטנציאל לפעילות על טבעית וזה כבר הופך לבדיחה במשטרה: "חושבת שאת סקאלי" מגחך מולה שוטר, אבל היא מעמידה אותו על טעותו: "סקאלי היא זו שלא מאמינה. הספקנית", היא אומרת, "אני כבר מזמן מאמינה".

ואכן, מעבר לבדיחה שמקפלת התייחסות של דמות טלוויזיונית אחת לדמות טלוויזיונית אחרת, אנו רואים שקייט עברה שינוי משמעותי מאז חשבה שסיפורי ערפדים, רוחות ושדים הם סיפורים בלבד.

ב"וולפראם והארט" אנו מוצאים את שלושת עורכי הדין, ידידינו משכבר הימים, כועסים ותוהים. הם רוצים להרוג את פיית', לא כי לא הצליחה להרוג את אנג'ל, אלא בגלל אשמתה בחטא נורא מזה: היא גרמה להם להיראות מגוחכים. הפעם הם שולחים שד מכוער במיוחד לביצוע המשימה, אבל השד הזה כמובן חסר סיכוי מול אנג'ל ופיית' יחד. עם זאת, העובדה שפיית' נועצת בו סכין וידיה מגואלות בדם אדום, גורמת לה לרגרסיה ולרעד. גם העובדה שקודם מצאה את עצמה מביטה בטלוויזיה בדמותה המבוקשת על ידי המשטרה לא מוסיפה ליציבותה הנפשית. אנג'ל, שרגע קודם יצא מהמקלחת וטרם התלבש לגמרי, מחבק אותה שוב כדי להרגיעה, ומי מוצאת לנכון להיכנס באותו רגע אם לא באפי? האקסית המיתולוגית שלא תדע לעולם כמה כאב וייסורים הסבה לו פגישתם האחרונה (בפרק "אזכור אותך"). מה שהיא כן יודעת זה שהחבר לשעבר שלה חצי עירום ומחבק את האויבת הגרועה ביותר שלה.

קצרה היריעה מלהכיל את מסכת הייסורים שספגה באפי מפיית' ב"באפי", אבל האמינו לי, היא צודקת באומרה לפיית' שנתנה לה כל צ'אנס אפשרי, ופיית' ירקה עליה. אנג'ל שולח את פיית', ונשאר ללבן את המצב עם אהובתו משכבר. "אתה יודע מה היא עשתה לי?", שואלת באפי בטון של החברה שבאה לספר לחבר שמישהו הציק לה, ומצפה שעכשיו ילך לכסח אותו. כשהוא עונה שכן, היא שואלת בהלם: "אכפת לך?"

"היא רוצה להשתנות" משיב אנג'ל. בעיני באפי זה התירוץ הכי לא הגיוני בעולם. היא בטוחה שפיית' עשתה לו את תרגיל "העלמה במצוקה", התבכיינה קצת כדי לגרום לו לחבק אותה אליו ושוב לקחת מבאפי את מי שהיא אוהבת. מריבתם של האוהבים משכבר מגיעה לטונים גבוהים, ובלי להיות ילדותיים נגיד רק שבאפי התחילה, ושהסטירה שלו מותירה אותה המומה וכואבת. הכאב האמיתי הוא בעובדה שאנג'ל העדיף את פיית' על פניה.

למרות הכאב שלה, מבינה באפי שהמועצה איננה העונש ההולם לפיית', והיא מוכנה לעזור לאדם היחיד שהפך אותה לקורבן. אבל בעימות שלה מול פיית' ניכר שפיית' עדיין מקנאת בבאפי ואינה רואה אותה כקורבן. "את לא יודעת מה זה לחיות רק עם כאב ושנאה בפנים, כששום דבר שאת עושה לא משנה" היא אומרת לה.

באפי אכן מתקשה להבין, שמבחינתה של פיית' באפי מנצחת מהרגע הראשון, פיית' מעולם לא האמינה שהכאב שגרמה לבאפי הצליח לחדור לעומק. מבחינת פיית' היא מעולם לא היוותה תחרות אמיתית לבלונדה הזוהרת שיש לה הכל: משפחה, אהבות אמת, וחיי חברה תוססים.

אם יש משהו שאנשים שמטפחים רגשות קיפוח, קנאה וכעס מתקשים להבין, זו העובדה שיש להם כוח אדיר לפגוע באנשים אחרים ולמרר את חייהם, שגם אנשים שנראים כאילו יש להם כל מה שאפשר לבקש, הם פגיעים ולא באמת מגיע להם הרעל שמופנה כלפיהם. ושבסופו של דבר, כל הרעל הזה הוא חסר הצדקה. אבל פיית' מצויה רק בתחילת הדרך של השינוי. היא עדיין לא לגמרי חושבת שלא הגיע לבאפי מה שעשתה לה, לא לגמרי בטוחה שלא רצתה לענות את ווסלי, האיש שלא ידע להיות לה האב שביקשה, שלא השכיל לראות מתחת לחזות הקשוחה והמתריסה את הילדה הבודדה, האומללה והמפוחדת. במובן מסוים מרגישה פיית' שהגיע להם מה שעשתה, אבל להפתעתה, העובדה שהיא פגעה בהם לא שיפרה את הרגשתה. אבל אם ההרגשה שלך לא משתפרת, כשאתה פוגע במי ש"מגיע לו", מה בעצם נותר לך לעשות?

גם ווסלי מושיט יד עוזרת למי שלילה קודם לכן גרמה לשיתוק זמני בידו. הוא ובאפי מסייעים לפיית' לברוח מן המועצה, לא בגלל שפיית' ראויה לזה מבחינתם, אלא בגלל שהם בוטחים באנג'ל, בשיקול דעתו. ברגע האמת הם בוחרים לתת לשיקולים של אגו, כעס ונקמה להידחק הצידה. האמון בחבר יקר שמבקש משהו, מספיק להם כדי לסכן את חייהם. נכון שהעובדה שהן באפי והן ווסלי מכירים בתכונותיהם הרצחניות של חברי המועצה, עוזרת להם לבחור באנג'ל, ובכל זאת, הבחירה הזו, בהתחשב במה שפיית' עשתה להם, אינה מובנת מאליה.



בפרק הזה אנו רואים כי ווסלי גאה בעבודתו אצל אנג'ל. זו אינה עבודה של מי שפוטר ובלית ברירה קיבל את הג'וב הראשון שהוצע לו. הוא כבר איננו חלק מהחבורה הישנה של המועצה (שאגב, נראית כמו חבורת פושעים עלובים, הרבה יותר מחבורה של בריטים מכובדים). כשישב לידם כולם שם הזמינו משקה אחד, הוא הזמין אחר. העובדה שעישנו מתחת לשלט שאוסר עישון, מהווה רמז מטרים לעובדה שהם אינם מכבדים את החוקים, ומרשים לעצמם מה שבבירור אסור. למרות חוסר אמונו בהם הוא מתווכח ומתנה את עזרתו בכך שלא יפגעו באנג'ל. כן, יש מי שמכיר בידיעותיו ובטוב ליבו של אנג'ל, ביכולת שלו להשתנות מערפד רצחני לערפד עם נשמה. אבל יש גם כאלה שלא. קייט, למשל.

היא מקבלת מלינדזי (כשזה נוח להם אפילו "וולפראם והארט" מבקשים את עזרת המשטרה) את מיקומה המדויק של פיית', כמו גם כמה הערות פרובוקטיביות על בני מינו של אנג'ל שהרגו את אביה, והיא ממהרת עם סירנות לזירת הפשע. המועצה אמנם כבר מחוץ לתמונה, אבל גם פיית' אינה שם. במהלך המאבק היא נעלמה, ובהיעדרה, אוסרת קייט את אנג'ל. בלעג היא מבטיחה לו תא עם חלון לזריחה, ובאפי המבועתת מבינה שקייט יודעת מהו אנג'ל, ולא מוכנה לוותר. היא מנסה להניא אותו מלקבל את העונש על מעשיה של פיית', אבל אנג'ל מוכן (כמו תמיד) לקורבן הנדרש ממנו.

תגובות החבורה כשהם רואים את פיית' בתחנת המשטרה, מסכמות היטב את הדרמה שהתרחשה. אנג'ל מחייך לעצמו - הוא צדק, פיית' אכן ראויה לגאולה, היתה לו סיבה להאמין בה. לעומת זאת, העזרה של ווסלי ובאפי, נראית עתה באור אחר, הם סמכו על האינטואיציה של אנג'ל, למרות שלא האמינו ביכולתה של פיית' להשתקם. ההפתעה על פניהם מלמדת שכמוהם, גם פיית' סמכה על אנג'ל.

אחרי הדרמה בתחנת המשטרה, מגיעה דרמה משמעותית לא פחות - הדרמה של באפי ואנג'ל. באפי אומרת לאנג'ל: "היית צריך להגיד לי", וזו, בעיני, דרכה להגיד: "מצטערת שפקפקתי בך. שחשבתי שקנית את ההצגה של פיית' כשבעצם רק אתה הבנת באמת מה קורה שם". אבל אנג'ל אינו מקבל את ענף הזית שהיא מושיטה לו. הוא מבהיר לה שהם אינם חברים יותר ושכל הסיפור שלו ושל פיית' לא קשור אליה. למרות שבשיחה אומר אנג'ל הרבה דברים שהוא לא ממש מתכוון אליהם, למשפט "זה לא קשור אלייך" הוא דווקא כן מתכוון.

אחד ממאפייני הדמות היא העובדה שהוא אינו עושה דברים כדי לרצות את האנשים שהוא אוהב, אלא כי הוא חושב שכך צריך. הוא נחלץ להצלתה של פיית' כי כל נשמה תועה חשובה לו. כמי שמכיר את תהומות הייאוש והתיעוב העצמי (after all, he's been there, done that), הוא עושה זאת כי כל פעם שהוא מציל מישהו, הוא מציל גם קצת את עצמו. הוא מטשטש במשהו את התיעוב הפנימי שלו, מקהה מעט את הכאב. כישלון העבר שלו בניסיון להציל את פיית', רק הגביר את המוטיבציה שלו הפעם, אבל גם אז וגם עכשיו, זה לא היה בגלל באפי.

ואולי לקוטלת שמעולם לא רצחה ומעולם לא הגיעה לתחושת התיעוב העצמי שחוו אנג'ל ופיית', אין יכולת לתפוס את זה. היא ממשיכה לראות את העולם ב"היא עשתה לי ולכן מגיע לה להיענש". באפי אינה מכחישה את העובדה שהגיעה לא רק תוך דאגה לאנג'ל, אלא גם בשביל לחפש נקמה. "יש לי זכות לרצות נקמה" היא אומרת, ואנג'ל מחזיר לה במילותיה מ"אזכור אותך": "לא בעיר שלי". שוב, החלוקה הדיכוטומית ביניהם לשני ערים. את שם, אני פה, בואי לא נתערבב. כשהוא מוסיף "זה היה הרעיון שלך שנישאר רחוקים זה מזה" ונראה כמי שמאמין בדבריו, קשה לצופים הותיקים שלא לתהות, האם שכח את אינספור הפעמים שבאפי התחננה בפניו שלא יעזוב אותה?

אין ספק שמילותיו פוגעות בבאפי, אבל הקוטלת שלנו יודעת יפה להחזיר חצים מורעלים: "יש לי חבר עכשיו" היא מספרת לו. "זה לא מה שהיה לנו. זה חדש. וזה חדש כי אני יכולה לבטוח בו. אני מכירה אותו". התנהגותה קודם מורה כי היא בוטחת באנג'ל ללא סייג, אבל, כידוע, הסכינים שנועצים זה בזה אוהבים שמרגישים לא אהובים, אינם מבוססים על טהרת האמת.

אנג'ל אפילו לא מתבונן בה כשהיא מדברת. כמו ילד כועס הוא מתעקש להביט לנקודה רחוקה בחלל. אבל הקנאה שלו מתפרצת באמירה "יופי, נחמד, המשכת הלאה. אני לא יכול". ואכן, כמו שהוא אומר, שובר אותו לראות אותה, ואין לו את מי לשתף בזה. למי יספר על כאביו? לווסלי? לקורדיליה? האדם היחידי שחלק עמו את רגשותיו (וגם זה בעירבון מוגבל) היה באפי. אבל היא המשיכה בחייה, אז שלא תבוא ותצפה ממנו לעשות את הדברים בדרכה. הוא שולח אותה הביתה, והיא, רגע לפני שהיא הולכת, אומרת: "רואה? פיית' ניצחה. שוב", אבל למעשה, כל מי שעיניו בראשו יודע שפיית' לא קשורה כלל לדרמה שלהם.



באפי הולכת ומשאירה את אנג'ל להתייסר על שאמר לה דברים שפגעו בה, ואם אחד הלקחים של הפרק הוא שאתה לא יכול לפגוע באחרים בלי לכאוב בעצמך, קל וחומר באנשים שאתה אוהב, הרי שהוא כואב מאוד כרגע. כשווסלי בא ומחמיא לו על שצדק בנוגע לפיית', הוא נראה כאילו איננו זוכר בכלל את מי שרגע קודם היה מוכן להקריב עצמו למען הצלת נשמתה. כולו ממוקד כרגע בבאפי וברצון ללכת אחריה ולפייסה.

"יש לי פה גדול" אומר האיש שיותר מכל מזוהה עם שתקנות, אבל ווסלי לא מתרגש מהקצר עם באפי. הוא הרבה יותר נפעם מהצלחתו של אנג'ל עם פיית'. אנג'ל, בחוכמה אופיינית עונה: "לא אני עשיתי את זה. היא עשתה".

ואכן, בסופו של דבר, חשוב שנזכור שגם אם אנחנו מראים את הדרך הנכונה למישהו, אין ערובה לכך שיבחר בה. אנשים עושים את הבחירות שלהם, ופיית', ווסלי ובאפי בחרו לאורך כל הדרך. ווסלי נראה בסוף הפרק מרוצה מאוד מבחירתו שלא לבגוד באנג'ל. באפי נראית שלמה עם בחירתה לעזור לפיית' ברגע האמת, ואין לי ספק שקורדיליה שלמה עם החלטתה לקחת יום חופש.

רק לאנג'ל אין בחירה ממשית, כי כשאתה מאמין ש"אנחנו לא אלה שמחליטים נשמתו של מי ראויה להצלה ושל מי לא", אתה חש חובה להראות את הדרך. גם כשכל האחרים חושבים שאתה מבזבז את זמנך. גדולתו של אנג'ל היא בכך שהוא מזהה מה עומד מאחורי המעשים. שהוא מבין את הקריאה לעזרה. רוב האנשים מאמינים, כמו באפי, שמי שרוצה עזרה אומר "עזרו לי". אנג'ל יודע שאלו שזקוקים לעזרה יותר מכל, הם בדרך כלל אלו שדוחים אותה. ואם אתה לא מושיט להם יד ברגע שהם בפרשת דרכים, אתה עלול להפסיד אותם - וההפסד יהיה שלך, ושל החברה כולה, על שלל קורבנותיהם העתידיים.

פיית' החליטה לקחת את היד המושטת לעברה. והדגש הוא על "היא החליטה". בסוף הפרק, כשהיא יושבת בכלא, היא נראית שלווה כפי שלא נראתה מעולם. זוהי שלווה שנובעת מהידיעה שסוף סוף עשתה את הדבר הנכון. "שלווה זה לא משהו שקל למצוא", אומר ווסלי בסוף הפרק. "אבל עכשיו סוף סוף יש לה סיכוי", משיב אנג'ל. ואנג'ל יודע מה הוא אומר. הרי "אין חכם כבעל ניסיון"...