"ריאליטי"... אחרי שעבר תורו של ה"בלוג", הגיע תור ה"ריאליטי" להתייצב כ-Buzz-Word התורנית בעולם המדיה האלקטרונית. הכל קשור איכשהו ב"ריאליטי", הכל נעשה בלייב, הכל נתון לשרירות לבם של המשתתפים. ברגעים מסוימים זה נחמד, שכן נודה בסתר לבנו שאף תסריטאי שמכבד את עצמו לא היה ממציא איזה פרויקט שבו כולם מתנהגים כמו שפנים, והרי הייחום בריאליטי הישראלי עובר כל דמיון תסריטאי שהוא. ובמקרה של "בזמן אמת" - הפכו כל ציפיותינו לקבל דרמה משובחת בשידור חי למשהו לא ממש נחוץ, עם תחושה של משדר חדשות משולב בספר טיסה.

הפעם, נודה לאלוקים שבשמיים, הסתדרנו בלי אף אחד מכוכבי "האהבה מעבר לפינה" / "הפסטיגל" או כל דבר אחר שהשם "יהודה לוי" שזור בו. הובאו, סוף-סוף, שחקני תיאטרון אל הטלוויזיה - כאלה שלא צריכים חמישה טייקים בשביל לומר משפט נדוש אחד. והם אכן עשו את עבודתם נאמנה - שיחקו הצגת תיאטרון, וברגעים מסוימים אף נראה שהטלוויזיה רק הפריעה. ובעצם, לא ברור מדוע היה ההכרח לצלם את "בזמן אמת" בשידור חי - שכן לא נדרשו שום הכרעות צופים ב-SMS האם להציל או לא להציל את הטייס. השידור החי רק קלקל - ההפקה הפכה להרבה פחות מהוקצעת, הרבה יותר חלטוריסטית, וכלי העריכה הכה יעיל הוחלף בניתוב תמונה פשוט.

ויתור על השידור החי היה יכול לחסוך לצופים עוגמות נפש רבות. נכון שזה לא נראה כה טריוויאלי, אבל כשמצלמים את כל דרום לבנון בתוך החצר של האולפן, עם אותן שתי חביות המתכת ואותן שלוש האבנים, לצופה הלא רדום זה עשוי להיראות חשוד. ברם, למען האמת, עד שהגענו ללבנון - עברה לפחות שעה, והצופה כבר היה רדום. מאותה הסיבה, הצופה הרדום לא שם לב גם לחורים ברורים בעלילה שצצו פה ושם, כמו ההקשבה האדוקה של סגן ראש המוסד לשיחה בין הסוכנים באמבולנס, רגע אחרי שהקשר נותק לחלוטין.

מיותרת לחלוטין היתה אווירת אולפן החדשות. גבי גזית, ולא ברור כיצד הידרדר המגיש המוכשר הזה לאן שהידרדר, שאל את השאלות הכי צפויות בעולם - ומולו ישבו זוג מרואיינים ששיחקו את עצמם מצוין ואמרו את מה שהם תמיד אומרים. רונן ברגמן היה על תקן העיתונאי הכל-יודע מ"ידיעות אחרונות", והוא סיפר לנו את מה שהיינו יכולים לקרוא בכל מוסף סוף-שבוע ב-200 השבועות האחרונים לפחות. ומתן וילנאי - תפקידו בכוח לא היה ברור, אך ככל הנראה נהוג להזמין חברי כנסת למשדרי חדשות, להתראיין בנושאים שאין להם כל-כך קשר אליהם.

התסריט עצמו, למרות הצליעות הקלות, היה נסבל. קצת שיפוץ, קצת תוספת צבע מסביב - והופ, יש לנו ספר טיסה שיספיק בדיוק עד אנטליה. לא אתפלא, אגב, אם "רשת" יקפצו על הרעיון ויוציאו את "בזמן אמת" כספר, והרי לכם הספר המיותר בכל הזמנים. גם המשחק היה בסדר, לפחות במונחי התיאטרון. בשביל הטלוויזיה הוא היה קצת, איך נאמר, תיאטרלי מדי, מה שמוביל אותי למחשבה שבעצם זו לא טלוויזיה ולא ריאליטי. זה "טלטרון", תיאטרון בטלוויזיה, וזה הדבר הכי חדשני בתחום הריאליטי מאז "קברט לוין" ששודר אי שם באמצע שנות התשעים. עם ההבדל היחיד, שאצל חנוך לוין קיבלנו אולי איזה ערך מוסף שאותו לא ידענו קודם. מסופקני אם מישהו יצליח לומר את זה על "בזמן אמת".

ורק דבר אחד מטריד אותי. סמיכות המשדר הזה לספין-אוף שרץ בימים האחרונים על פרשת טננבאום בעיתונות, גורמת לי לחשוב שכל זה לא היה סתם. וכדברי אבי פניני כרמטכ"ל בזמן אמת, אשר הציע לטייס הזה להתאבד בלי לחשוב פעמיים - אנו צריכים לחשוש שמא כוונה ההצעה הנ"ל, ברמז דק-דק, לעברו של אלחנן טננבאום. הרי גם הוא נסע להשיג מידע על רון ארד...