לפני הכל, חשוב להגיד: מגיע סוג של צל"ש מתון לערוץ 10 על הניסיון. וזה בכלל לא משנה אם התוכנית מצליחה או לא. ערוץ 10 עושה את כל המאמצים להזיז משהו בטבלאות הרייטינג.

בשידור יומי חי מנמל תל אביב מנחה אסף הראל, יוצא "שוטטות" ואחד מיוצרי "מ.ק 22", לייט-נייט עם כל השטיקים של תוכניות אירוח מהסוג המדובר. עם הרבה מאוד רצון והשקעה יושב הראל, האיש והקרחת, על ספת המראיין ונותן את כל מה שיש לו. כפי שקורה בדרך כלל בז'אנר הזה, מורכבת התוכנית ממספר אורחים ומפינות קבועות, כשלפני הכל פותח המנחה עם סטאנד-אפ קליל. זוהי נוסחה מנצחת, שעובדת כבר עשרות שנים, גם בחו"ל, אבל גם בארץ, בקנה מידה קטן יותר.

אלא שבמקרה של הראל, עושה רושם שהנוסחה המנצחת הזאת, מפסידה מעט. התוכנית נעה בקיצוניות בין פיהוקים של חוסר זרימה לרגעים של נחת, בעיקר בפינות הקומיות שמשובצות בין אורח למשנהו. בדקות השפל המשמימות, הראל לא מצליח לשלב בין הישיבה מול הקהל שבאולפן והצופים שבבית לבין ראיון האורחים שעל הספה. בשאלות בנאליות ותפלות הוא מנסה לדובב את האורחים שגם ככה כבר התארחו בכל תוכנית אפשרית בטלוויזיה, וההתרגשות מצד המנחה לא ממש תורמת לעניינים.

לא מאוד מפתיע, למען האמת. אנחנו לא ארה"ב, עם כל תוכניות האירוח, ושלל הכוכבים, הסלבז ושאר ירקות יחסי הציבור, וקשה לצפות מתוכנית דומה בארץ לעבוד כמו אותן מכונות משומנות שמעבר לים. ובכל זאת, קשה להבין חלק מהשאלות שמציג הראל לאורחים. למשל, השאלה לרועי לוי איך התחיל בקריירת הסטאנד-אפ שלו (מבלי להבין את התשובה). גם מריחת הזמן שבאה לאחר מכן, עם בדיחה אחת עלובה ולא מצחיקה גובלת בחובבניות. לעומת זאת, החלקים הקומיים שמנחה אסף הראל נותנים שואו ראוי לבדיחות הדעת של האיש והגבות, משעשעות במיוחד הן פינות "שישים שניות על" ו"דקה במיקרו", מעין בדיחות קרש עוקצניות על נושא ספציפי ונונסנס הזוי בהתאמה (נייר כסף למיקרו?! אמא לא אמרה לך שאסור?)

הגרעין המרכזי של תוכניות יומית, וזה ידוע, הוא העומד בראשה. בתוכנית לייט-נייט המנחה הוא הגרעין, המרכז, עמוד התווך הראשי עליו נשענת התוכנית לכל אורכה. אין טעם להכביר במילים בנוגע לבחירת המנחה, אך יחד עם זאת השוואת ה"ראש בראש" המתבקשת ליצפאן, מדגישה באופן קיצוני את הבדלי נוכחות המסך שבין השניים. השוואה שחייבת להדליק נורה (ולא רק אחת) אצל הראשון. מה עם כריזמה? נוכחות? מי פה המנחה בכלל?



מכיוון שכולנו לטובתך, מר הראל, קבל נא באדיבות אין קץ צרור הצעות ועצות כלליות לשיפור ולהתייעלות שהן מבחינת מאסט:

1. שיעורי דיקציה ומהר. ההתרגשות בשידור חי והעיניים הלא ממוקדות אלינו, הצופים, לא יוצרות סביבה זורמת. ברשותך, גש ורשום עצמך למספר שעורי דיקציה ואינטונציה פשוטים. יש שניות של גמגום, בליעת מילים וסתם חוסר תקשורת מילולית שמפמפם חוסר ביטחון משווע ועצבנות אין קץ במקום נינוחות והנאה.

2. דע השתלשלות האירועים. לא מתאים לך להסתכל כל 3 שניות בממוצע בדפים ולראות מהי השורה הבאה. אין ברירה, צריך לשנן.

3. אם אין מה להגיד - לא מגיבים. תבדיל בין עיקר לתפל. לא חוכמה להגיד "אוקיי" ו"כן" אחרי כל משפט שני מול האורח כאילו היית תחקירן "מבט". ואם אין בדיחה אחרי תשובה - קורה. לא חייבים. אה כן, כדאי להפסיק עם המבט הקבוע, הילדותי והמעריץ משהו לכיוון האורח.

4. יותר בדיחות. הפלוס היחיד בתוכנית הן הבדיחות הפינתיות. כרגע יש בודדות שמעלות חיוך קל על השפתיים. צוות כותבים מנוסה, אנשים חדשים עם רעיונות מקוריים לפינות קומיות חדשות וסתם אנקדוטות מצחיקות - כל אלה תמיד יתנו פור על המתחרים. החיקויים מוצו כבר לגמרי אצל המומחה ה"חם".

אין ספק, שבעזרת מעט זמן והשתפשפות הדרגתית יש לאסף הראל וצוות התוכנית פוטנציאל ללייט-נייט שמכבד את עצמו, שעושה את העבודה, כזה שלא מורכב מבן אדם אחד דומיננטי מדי (בלי שמות), כזה ששם את אורחיו (הנדושים גם ככה) באור מעניין, לייט-נייט נשכני כשצריך, אך לא מתלהם, משעשע אבל לא גרוטסקי, מקורי וגם רענן. זה הזמן שחייב לתקתק. עד אז, כאמור, נשאר רק הצל"ש מהפיסקה הראשונה.





"כל לילה עם אסף הראל", כל לילה, 22:30, ערוץ 10.