כמו אנג'ל, גם אנג'לוס אינו ערפד טיפוסי. הוא קר רוח, הוא לא תמיד הורג גם כשהוא יכול והוא אינו "חושב עם השיניים שלו". קל לפטור את אנג'לוס כסאדיסט שפשוט נהנה להתעלל באנשים, שדוחה סיפוקים מיידיים על מנת שיוכל לשבור אנשים מבחינה מנטלית. אבל השוואה בין אנג'לוס של העונה הרביעית של "אנג'ל" לזה של העונה השנייה ב"באפי" מראה שמעבר לסאדיזם של אנג'לוס יש לו אובססיה שקשורה בצורה ישירה לאנג'ל, אליו הוא מתייחס כאל אח קטן ומפגר, ישות נפרדת ממנו. אם בעונה השנייה של "באפי" נעה האובססיה שלו סביב "באפי" ואהבתו של אנג'ל כלפיה עד כדי כך שהדבר גרם לו לרצות להשמיד את העולם, בפרק הנוכחי הוא מציל את לוס אנג'לס באופן מפתיע - אבל כזה שמראה שוב את מערכת היחסים המורכבת בין אנג'ל לבין האלטר-אגו שלו.

נכון, לאנג'לוס יש הרבה מניעים אחרים לכך. לוס אנג'לס בלי שמש היא מקום בו אין כמעט אנשים לסעוד בהם. היא גם מלאה בעשרות מעריצים שמטרידים את אנג'לוס ולא נותנים לו להיות בשקט ולזמום מזימות. גם "החיה" מציק לו, חושב את עצמו, נותן לו פקודות, למה מי הוא בכלל? אבל ניכר ששוב, כמו בפעם הקודמת, אנג'לוס ממשיך בצורה מעוותת את חייו של אנג'ל. הוא היה רוצה להרוג את ליילה בעצמו והוא שותה את דמה, בצורה המתקשרת לשנאה הגלויה שתמיד היתה לאנג'ל כלפיה. הוא גם משלים את המשימה הראשונית, שהיתה להרוג את "החיה", ובכך בעצם מציל את פיית' במעין הד לפעם הקודמת בה סירב להרוג אותה והעדיף להציל את נשמתה. אנג'לוס אינו מעוניין להרוג את פיית' סתם ככה כמו שספייק היה עושה, הוא מעדיף לענות אותה, או אולי להפוך אותה לערפדה כמותו.



ניכר שפיית' עדיין לא מצאה את עצמה, גם כשהיא נלחמת עם הטובים, לאחר זמן לא מבוטל בכלא. אם לפני שלוש עונות בפרק "Five By Five" היא חיקתה את המתודות של אנג'לוס, של הפחדה פסיכולוגית, ציד האנשים הקרובים אליו ועינויים, הפעם היא עושה חיקוי של באפי, מוצלח קצת יותר מזה שעשתה כאשר היתה ממש בתוך גופה. מצד שני, היא עדיין פיית', מזהה מייד שקונור חושק בה ומתמרנת אותו באמצעות המיניות שלה עד שהיא קולטת שתאוות ההרג שלו (עליה היא יודעת דבר או שניים) חזקה יותר מכל.

ביקורה הנוכחי של פיית' הוא מעין מראה הפוכה לביקורה הקודם. כשהיא שוברת את המחיצה המפרידה בין המבקרים לכלואים ותוקפת את הסוהרים, ניכר על פניה אותו כעס כלפי העולם שהתרגלנו לראות אצלה כבר בהופעתה הראשונה, אבל הקפיצה שלה מהחלון ביחד עם ווסלי באור היום היא מעין המשכיות, הד לנפילה שלה מהחלון עם אנג'ל בפרק "Five By Five".

קל להיות רשע, כך ניכר ב"אנג'ל" וב"באפי" - לפחות על פני השטח. רשעים מקבלים כסף, משרדים, מכוניות, כוח. ומה מקבלות קוטלות? חיים קשים, מלחמה עיקשת בכוחות כבירים, כאשר תמיד יש מישהו חזק מהן, כמו "החיה" שמכה בהן עד שהן לא יכולות לזוז מרוב כאב, מרוסקות באיזשהו מחסן.

למרות זאת, פיית' לוקחת סוף סוף על עצמה את האחריות האמיתית של להיות קוטלת, שהיא לשאת את הכאב, לצאת למערכה מתוך הקרבה עצמית. דווקא עכשיו ווסלי הוא הצופה האידיאלי בשבילה, ביודעו משהו לגבי הקרבה, לגבי דבקות במטרה, וגם לגבי מה זה אומר להיות רע, להימשך לצדדים אפלים ולאהוב את זה. עכשיו כשהוא חווה את זה בעצמו, הוא יכול ללכת ולהביא את פיית' בחזרה, למרות ההיסטוריה ביניהם. למרות הכל הוא משתמש ב"כלים שיש לנו" כמו שהוא אומר לקונור, ובא להוציא אותה מהכלא, חושב קודם על המטרה ולא על עצמו.



אנג'ל הציל את פיית' מעצמה אבל ווסלי לא יכול היה להציל את ליילה, לא ממוות, ובעיקר לא, שוב, מעצמה, מהצורך שלה להיות רעה, לשרת את כוחות הרשע, כמו שאומר הרשע הראשון (על פי פרשנות אחת) בדמותה של ליילה, בהופעת אורח. חלק מהמשיכה של ווסלי לליילה היתה האפשרות להציל את נשמתה, בוודאי לנוכח הכישלון שלו עם פיית' בסאנידייל.

ברגע שפיית' נכנסת למשוואה על תקן יותר באפי מבאפי, ו-ווסלי סוף סוף מתפקד בתור הצופה שלה, הופכים הפאנג-גאנג למעין תואמי סקוביז - נגררים מאחור, מביעים אולי את דעתם אבל בסופו של דבר סרים למרות הקוטלת. פיית' מקבלת את מרכז הבמה באופן טבעי. היתרון שלה על קונור הוא לא בכוחות או במיומנויות אלא דווקא בבגרות שצברה כנראה בשהותה בכלא, בשינוי הפנימי שניכר כבר במאבק שלה מול דב בחצר הכלא. היא אמנם לא ממש מסתחבקת עם שאר הכלואות, אבל מכירה את כולם בשמם. פיית' מנסה לשכנע את דב להפסיק להתקיף אותה עם הסכין בסגנון "המביאים" אותו ראינו בעונה המקבילה ב"באפי". כשפיית' רואה שזה לא עוזר, היא פוגעת בדב מספיק בשביל שתפסיק לתקוף אותה ולא בצורה משמעותית שתגרום לה לנכות או מוות.

פיית' אולי מנהיגה את הפאנג-גאנג אבל אנג'לוס מתמרן גם אותה וגם את "החיה" כמו שרק רשע אמיתי ומתוחכם יודע לעשות, הוא תמיד נמצא צעד אחד לפניה. הוא חש ערפדים מוטרדים מנוכחותה של קוטלת ומתקשר לביתה של באפי לדבר עם דון ולהסיק מכך איזו קוטלת באה, כדי להתאים את התוכנית שלו לפרופיל הפסיכולוגי של הקוטלת. ניכר באנחה שלו שעם כל הזמן שעבר, אנג'לוס עדיין מעדיף להילחם בבאפי ולסגור איתה עניינים מאשר להילחם בפיית'. למזלו יש לו את "החיה" שעושה בשבילו את העבודה, והרי אנג'לוס נהנה לצפות לא פחות מאשר לעשות.



קונור וקורדיליה מתחרים בפרק על תואר הדמות המעצבנת ביותר. אני מודה שמאז ומתמיד היתה קורדיליה הדמות הפחות חביבה עלי בבאפיוורס. כדמות שלעצבן היא אחת מהתכונות הבסיסיות שלה היא יכולה לעשות זאת או בדרך חיננית או קומית כמו בעונות הראשונות של "באפי", או בדרך טרחנית שעולה על העצבים, כמו עכשיו, כשהיא פתאום מרושעת מאיזושהי סיבה עלומה. לראות אותה מתנשקת עם "החיה" ואחר כך עם קונור, גורם לי לדמיין את קורדיליה הצעירה אומרת ”?Eww... can you get any grosser”

קונור, גרסה צעירה של נתן זהבי, עצבני על הבוקר וגם בצהרים ובלילה, עדיין מחפש את הנקמה, את ההרג. מעניין שג'וס, שפעם ידע כל כך טוב לעצב דמויות של צעירים בתיכון שכבשו את ליבנו, יצר דמויות כל כך לא מעוררות אהדה כקונור ודון. אולי הגיל עושה את שלו. ההשוואה של קונור לפיית' מסבירה את הנטייה שלו להידרדר לכל מיני דברים כמו אלימות וסקס עם האמא המאמצת שלו. קונור טעם את טעם ההרג מילדותו ובאיזשהו מקום הוא תמיד יחפש את זה. אולם פיית', בעיני, תמיד היתה סימפאטית, דמות מלאה שמראה צדדים מורכבים של פגיעות עצומה, שימוש במיניות כנשק, רצון לפצות על הילדות הקשה שלה, קנאה בבאפי וחיבה לאלימות. לעומתה, קונור חד-מימדי, תקוע בדרך ללא מוצא, מנסה לעיתים רחוקות לחיות חיים של נער אמיתי, אבל בעיקר חסר יכולת לשחרר לחצים כמו שהסקוביז היו תמיד עושים וחסר יכולת להתמודד איתם בצורה שמבוגר כווסלי יכול. במקום אנג'ל, מזמן הייתי שולח את קונור לסאנידייל להירגע קצת, אולי להתרווח בברונז עם איזו קוטלת פוטנציאלית או שתיים. קונור ודון לנצח? טוב, נו, אולי נסחפתי קצת לעולם הפאן-פיקשן.

הפרקים האחרונים מציירים מצב על סף ייאוש, של בחירות לא בהכרח נבונות מצד כולם. אנג'לוס יכול לתמרן את כולם אחד כנגד השני. הוא יודע שמולו יש חבורה מפולגת, מסוכסכת, שאינה מגובשת כמו זו שעמדה מולו בסאנידייל. לכן הוא גם אומר לפיית' אחרי מותה של "החיה" שעכשיו רק שניהם נותרו.

בכל מקרה אנג'לוס מנצח. הוא נהנה מהנזק שהוא גורם, ונותן לאנשים זמן להרגיש אותו, כמו בתחילת הפרק אחרי שהוא שותה את דמה של ליילה, אבל אינו נאבק בגאן ובווסלי, למרות שהוא בוודאי יכול לגרום להם נזק לא קטן גם כשהם חמושים. אנג'לוס מעדיף לעשות נזק קטן פה, נזק קטן שם, לתת לאנשים לחיות את הכאב שלהם, את חוסר האונים. הוא עדיין לא במלוא כוחו, והוא צריך לשתות מספיק דם אנוש בשביל לחזור לעצמו. גם בפרק הזה מצטיין אנג'לוס בשימוש בהערות קומיות ועוקצניות. אם בפרקים הקודמים הוא היה מעין גרסה מעוותת של תוכנית על יחסים, הפרק הוא שדרן ספורט המשתמש בתיאורים משפילים בשביל לעצבן את "החיה" ובתיאורים מיניים בשביל לעצבן את פיית'. למרות זאת, בפרקים הבאים, אנג'לוס בוודאי לא יישאר חלש באופן יחסי ויחזור להיות הדמות המפחידה שהיה בעבר.