הדבר הכי חשוב שאתם צריכים לדעת על המאמר אותו אתם קוראים עכשיו קוראים דיסקליימר, ובדרך כלל הוא ממוקם בסוף העמוד, יהיה אשר יהיה, כי אנשים אוהבים, נגיד, להצניע את האמת. לדבר הכי חשוב שאתם צריכים לדעת על המאמר הזה, באמת, קוראים תום לב, כי אנשים לא מכירים את המילה ורצוי לציין אותה כמה שיותר פעמים, איפה שרק אפשר. למסך המפוצל, בזמנו, היו אי-אלו מגעים עם רייטינג, מגעים שלא הבשילו לכדי הום-ראן. העניין היה והסתיים. זה הדיסקליימר וזה הגילוי הנאות.

אז לדבר הכי חשוב שאתם צריכים לדעת על המאמר הזה קוראים תום לב, כי הוא בא מתמימות, ולמעשה, אם משקיעים בזה דאבל-מחשבה, לדבר הכי חשוב שאתם, בלה בלה, זה שהמאמר הזה בא מאהבה. וכן. אהבה לפעמים כואבת. לפעמים יותר מדי.

אתם יודעים.



כשרייטינג נולד היו המון ציפיות. חלק יזומות וחלק קצת פחות. הרבה מקורות תוכן-על-הנייר אין בארץ, ולחובבי הטלוויזיה, בין אם מדובר באלו שרק רוצים לדעת מה מקרין מה, בין אם אלו שחולים על השלט שלהם ובין אם שלו ש-ביפס- על השלט שלהם, היה רק את פנאי פלוס, שלצורך האלגוריה שבדבר היה כמו אלוויס פרסלי, זכרונו או לא. אחלה קול, אבל באחרית הימים משהו השתבש. שמן מדי. עיניים פוזלות מדי. נפוח טיפה מעצמו. מרחף. לאהוב לזכר מה שהיה פעם, ויותר חשוב, בגלל שהוא היחיד שיודע, עדיין, לעשות שייק-שייק לפני שריקי מרטין בכלל חשב על זהויות מיניות, "ואם יש לי בחורה איך אתם אומרים שאני גיי?". כן, הא. והנה, רייטינג נולד. קאדר מרשים של כתיבה יצירתית, כתיבה חיה, אמיתית, עכשווית, קינקית שכזו, לקהל יעד צעיר, ראש פתוח, שרוצה לדעת מה קורה בביצה בלי לטבוע בשלולית, אלוהים אדירים, לקהל יעד שצמא לאלטרנטיבה. לא בגלל שפנאי פלוס לא טובים, פשוט בגלל, טוב או לא טוב, לדברים יש נטייה להימאס, ותמיד-אבל-תמיד צריך לחדש. אחרת נמאס.
אחרת הולכים.



בזמן האחרון, כשהזמן הזה נמתח כבר יותר מדי, משהו רע קורה ברייטינג. אפשר להפריח כאן מיליוני מילים שלא ישנו את העובדה הכי פשוטה, מסכנה ובודדה בעולם, שרייטינג הפך למשעמם. אף אחד לא מצפה כאן להארד-קופי, אפילו לא לשלום, קוראים לי חנן עזרן ואנחנו נחשוף דברים ביחד, אבל כן מצפים, אפילו, אפילו משבועון טלוויזיה, לסוג של עוקץ, לסוג של חיות, שלא ייראה כאילו שהכל נועד בשביל הצהוב שבדבר. ולא, צהוב זה לא רע, עולה, עולה, אבל כשצהוב הוא הצבע היחיד שנשאר אז זה אומר דרשני. זה אומר שעממני. זה אומר נמאס. זה אפילו צועק חמאס. חראם. תבחרו אתם. כי, וזה כואב להגיד, כי רייטינג נהפך לסוג של מרחצה. לסוג של שיממון. לסוג של גיליון רודף גיליון ושום דבר לא חדש. שום דבר לא באמת. שום דבר שאתם יכולים להגיד, וואלה, זה היה שווה את הכסף. כאילו כזה, היה המון, אבל נשאר הכלום.



מתי בפעם האחרונה רייטינג חשף את עולמכם לתוכנית טלוויזיה שלא יצא לכם להכיר? מתי בפעם האחרונה הטורים האישיים לא נראו כמו אוננות הדדית אחת של סגל הכותבים בינם לעצמם תוך כדי אובר מציצנות של הקורא? מתי בפעם האחרונה אמרתם לעצמכם, לעזאזל, הוא צודק, למה אני לא אוהב את הסדרה הזו? מתי בפעם האחרונה נכתבו בגיליון שלוש שורות ומעלה שאמרתם לעצמכם איך לא חשבתי על זה קודם? מתי בפעם האחרונה מישהו דיבר על הטלוויזיה שלכם? על חליבת הכסף ממנויי חברות הכבלים ויס? על זה שהטלוויזיה ברובה לא שווה אפילו לא 50 אגורות לצדקה? מתי בפעם האחרונה, קראתם פרשנות אמיתית, כזו מהסוג הישן, שהשאירה אתכם פעורי פה? מתי בפעם האחרונה, אני לא מבקש המון, ולמען השם, מתי בפעם האחרונה, הרגשתם שקיבלתם את התמורה לכסף שלכם? שהקנייה לא הייתה מעין ריטואל כזה? או שאולי האלטרנטיבה גם ככה לא שווה? מתי בפעם האחרונה (ומלבד הגיליון האחרון שבתקווה יעיד על שינוי מסוים) רייטינג לא נראה כמו בריכת עובש לצהוב של הצהוב של הצבוע, ותו לא? מתי אמרתם לעצמכם שכן, הפרויקט ששמו רייטינג באמת הצליח? שזו אלטרנטיבה?
שמישהו כאן שיחק אותה?



צהוב, כשהוא חלק מ, יכול להיות נהדר, יכול למכור גיליונות. צהוב, כשהוא הכל, לא שווה כלום. ואולי הוא מטוסים לבניינים, אבל שלא ייכתב "עיתון הטלוויזיה והבידור של המדינה". שייכתב "הצהוב של המדינה", שייכתב "שידרגנו את ידיעות אחרונות", אבל שלא ייכתבו שקרים. כי רייטינג, בסופו של דבר, פיספס. הוא לא הפך לאלטרנטיבה אמיתית לפנאי פלוס, לפחות לא כיום, ובהיותו האנדר-דוג היה נחמד לו היה מעז לעשות יותר, להוכיח יותר, להראות כאילו שאכפת לו. נכון, זה נחמד שאין רק מגזין טלוויזיה אחד, אבל, עוד יותר נכון, זה חראם שהמגזין הזה פשוט נמצא שם. שהתחיל יפה, ממש, ממש פוטנציאל, והפך לעוד ספינה שממשיכה להפליג סתם ככה, מכוח האינרציה, מכוח זה שיש כאלו שלעולם לא יקנו את פנאי פלוס, מכוח זה שמתרגלים. כמו לפנאי פלוס, ככה לרייטינג. להתרגל. סתמי כזה.
ממש סתם.



היבריס היא תכונה מסוכנת, בגלל שאתם שוכחים מאיפה באתם, מתלהבים רק ממה שיש ומאבדים מודעות עצמית. עייפות החומר היא תכונה שגורה, כי תמיד מתעייפים, לא משנה מה, אבל החוכמה היא לדעת לקחת הפסקה ואז לחזור בגדול. שאננות היא מחלה ממארת, אתם בטוחים שהכל בסדר עד שאלוהים אדירים, לא, זה בין לאדן, לא. אין מגדלים. מודעות עצמית היא חרב פיפיות, אתם יודעים כשאתם כן, לפעמים אתם שוכחים כשאתם גם לא. ורייטינג, לא באמת בכל אופן, הפך לעוד סתם אחד. כי קיימים הכותבים (שצריכים להתרכז במה שהם מקבלים עליו כסף), כי קיים העורך (אולי המבקר הכי טוב של הטלוויזיה בארץ), כי מעבר לשיקולי הרייטינג של רייטינג (צהוב בשער) יש יכולת, המון יכולת, ורק ילד שקיבל נכשל יודע כמה חרא זה לשמוע שנכון, הנכשל מגיע, אבל יש פוטנציאל, אם הוא רק ינסה. תחושה חרא, המלצה זהב. כי אף אחד לא רוצה לראות את רייטינג בתור עוד סתם עיתון. וכי גם ככה כולם יבזבזו את הכסף, אבל, קוראים לזה תום לב, תסתכלו בפסקה האחרונה, כסף זה לא תמיד השורה התחתונה. לפעמים הרעיון אצילי יותר. אפילו נשגב. משהו שקשור לטלוויזיה. קשור לחידושים.
קשור לרעיון המקורי של רייטינג. משהו עם אהבה.

מי שצריך לדעת יודע. הוא באמת יודע.
ולמי שמגיע מגיע. באמת מגיע.
זה אתם, אגב.

רק אתם.