להתראות לך, "באפי" / ברק דיקמן
יש דבר אחד שמשותף כמעט לכל אדם ששומע על אהבתי ל"באפי", הסדרה. מדובר בחוסר אמונה בסיסי, בידיעה הברורה של אותו אדם, שלא יכול להיות שזו בעצם סדרה מצוינת, נפלאה. "באפי?" ישאל אותו אדם חסר אמונה, "זו לא הסדרה המטומטמת הזאת עם הבחורה שמרביצה לערפדים?". איך בכלל אפשר לנסות ולהתחיל להסביר לאותו אדם? "לא, מה פתאום מטומטמת"? "כן, ערפדים, אבל זו סדרה גאונית"? "בוא אני אראה לך פרק או שניים ותבין"? אלו דברים שלא עובדים, לא באמת, לא בעולם הציני שלנו.

אבל כשהם עובדים - מדובר בדבר מופלא. לראות את "באפי" עם מישהו שלא ראה את הסדרה מעולם, זו חוויה שכמעט מצליחה להשתוות לחוויית הצפייה הראשונית בסדרה.

"באפי" אולי הסתיימה, אבל היא חיה לנצח בלב של כולנו, או לפחות של רובנו, וכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה למצוא מישהו שטרם זכה להכיר, ולמצוא זמן לעשות את זה איתו. ההנאה מובטחת.

פרק סיום העונה השביעית, שהוא גם פרק סיום הסדרה, הוא פרק מקסים. יש בו כמה מהרגעים המרגשים הללו, שגורמים לנו בבת-אחת לזכור את שאר הרגעים המרגשים. יש בו כמה מהרגעים המותחים הללו, שגורמים לנו בבת-אחת לזכור את שאר הרגעים המותחים. יש בו כמה מהקטעים המשעשעים הללו, הכיפיים הללו, שהופכים את "באפי" למה שהיא, לסדרה שהיא גם שנונה, וגם כיפית, וגם מותחת, וגם עשויה כמו שצריך. ויש בו גם סצנת קרב אחת, שאולי לא שמה את כל שאר סצנות הקרב של הסדרה בכיס הקטן, אבל היא מצליחה בכל זאת, לתת את התחושה שמדובר בקרב האחרון. יש שם מוזיקה קסומה שגורמת לכל העסק להיראות ולהישמע בצורה שגורמת לי לצמרמורת בכל צפייה וצפייה. מה שגורם לי בבת-אחת לזכור את שאר הרגעים, הכל כך כל כך רבים, שגרמו לי לצמרמורת בכל צפייה וצפייה.

כי "Chosen" מאחד בתוכו דוגמיות קטנות מכל מה שהוא "באפי". הרביעייה המקורית, בית הספר הישן, רגעי קסם בין באפי לאנג'ל, ספייק יודע שבאפי משקרת לו, זאנדר מתפקד בצורה מדהימה, באפי נופלת וקמה, ווילו הקסומה, ג'יילס והחבר'ה משחקים "מבוכים ודרקונים". זו "באפי". זו המהות של הסדרה. וזה מה שעושה אותה למוצר טלוויזיוני כל כך משובח, כל כך שונה ממה שמשדרת העטיפה שלה - "סדרה על בחורה שמרביצה לערפדים". וזה גם הסיום ההולם לה - באפי, שוב ניצחה את הרוע הגדול, מסתכלת קדימה ומחייכת. למי אכפת מה יגיע עכשיו? בואו נחיה את הרגע.

הכי אהבתי בפרק: שניות לפני הקרב הגדול, לג'יילס, זאנדר, ווילו ובאפי יש זמן לשיחה קצרה על שטויות. מלבב.
הכי שנאתי בפרק: במהלך הקרב היה נדמה שבאפי מתה, ואז כשהרוע הראשוני מגיע אליה בדמותה של באפי, היא שואבת את הכוחות, מתרוממת, ומתפקדת כאילו כלום לא קרה.



רציתי להתרגש / Which Witch
רציתי להתרגש, אבל במקום זה עבר עלי פרק סיום הסדרה "באפי" ללא פרפורי לב מיוחדים. זה היה אמור להיות רגע נורא ונפלא - הסדרה של חיי נגמרת בשיא מרטיט. אך לא היה שיא, ולבי לא התרשם.

גו'ס ווידון הואיל בטובו רב החסד להרעיף עלינו תשומת לב אחרונה בין לבין פרויקטיו הרבים, ובא לסגור את הבאסטה - אבל זה היה מעט מדי, מאוחר מדי. אפילו ג'וס ווידון, אחד אלוהינו, לא יכול היה להציל את "Chosen" מללכת בדרך שהתוותה העונה השביעית.

היתה זו עונה עייפה, שבה עלילות הראויות לסצנה אחת נמתחו על פני שלושה פרקים, שבה נשאה באפי נאום אחרי נאום רק כדי להניע את העלילה במעגלים, שבה נוספה דמות אחרי דמות לקאסט ואף אחת מהן לא הותירה חותם, עונה שבה פעלו הדמויות ממניעים נסתרים וחסרי הגיון. איזה בלגן. העונה השביעית גרמה לי לחשוב שאולי היה שווה להפסיד את העונה השישית האהובה עלי כל כך, ולגמור את כל העניין כמו שצריך, בסטייל, בכבוד, ב- The Gift.

The Gift - זוהי למעשה האקסטזה שחיפשתי. זו שמעורבת באבל, זאת שהיא עצב מתוק וגעגוע מיידי למשהו שעדיין לא נגמר. אז אמנם, סיום העונה החמישית הציב רף די גבוה, אבל ציפיתי מג'וס להיות מסוגל לעבור אותו באלגנטיות אופיינית. במקום פרק מרגש שמסכם עונה אחת מעולה וסדרה אחת חד-פעמית, קיבלתי את "Chosen", שלא היה בו שום דבר אלגנטי. הכל נראה כאילו נעשה במאמץ. היתה בפרק תחושה ברורה שמתאמצים לרגש אותי, משתדלים להצחיק אותי, מנסים לפצות אותי על העונה השביעית - העונה הכי מתאמצת, משתדלת ומנסה שהיתה.

כי בואו נגיד את האמת על העונה השביעית - מדובר, חברים, בפאן-פיקשן. סיפור שנכתב על-פי יצירה קיימת של מישהו אחר, על-ידי שימוש בדמויות, מיתולוגיות ומצבים קיימים. העונה סבלה מעשרות תחלואים שמאפיינים פיקים בינוניים: השטחת הדמויות, הנמכת-דמויות לצורך האדרת אחרות, איבוד פתיל העלילה, עומס דמויות חדשות, דמויות שמגיעות משום מקום אך מתגלות כקרובות משפחה של אחת מהדמויות המקוריות של הסדרה, רצון אובססיבי ליצור זוגות יש מאין, הריגה מיותרת ולא-מטופלת של דמות ליצירת "שוק פקטור" ועוד ועוד. אבל מעל לכל אלו סבל הפיק הזה מרפרנסים בלתי פוסקים ליצירה שממנה הוא שואב.

בעונה השביעית, ציטטה "באפי" את עצמה למוות. אף בדיחה-חוזרת לא הוזנחה, אף סוד מהעבר לא הורשה לנוח על משכבו בשלום, לא היה שטיק אחד שנותר ללא שימוש. גימיק אחר גימיק זרם למסכינו, החל מהקישור המיותר לניקי ווד וכלה בהופעת האורח של איש הגבינה. אפילו המחזמר - אותה יצירה מושלמת - לא התחמקה מהטיפול המביש הזה. היו חייבים לפתוח את הפרק, להוסיף עליו, לרפרנס גם אותו.

רשימת האזכורים, הבדיחות הפנימיות והפלשבקים המנטליים שנכפו עלינו בעונה זו הגיע למימדים מגוחכים, והכל כדי לשכנע אותנו שזו עדיין "באפי" שאהבנו. העונה האחרונה מתאמצת, רוצה להיות ראויה, וכל כולה אומרת לנו, תוך כדי קריצה שובבה ותקיעת מפרק: "ראית? ראיתם? איזה קטעים, אה? קלטתם את הרפרנס, ראיתם את הקישור המתוחכם שעשיתי פה לסצנה ג' בפרק שבע בעונה שתיים? מגניב, לא?"

אז לא היה מגניב, ואפילו ג'וס לא הציל את המצב. כי "Chosen" הוא פרק חביב, אבל לא מבריק. הוא טוב, אבל לא גאוני, ואם היתה תקווה לעונה שמינית טובה יותר אז הייתי מקבלת אותו בהחלט כפרק סיום עונה. אבל כפרק סיום סדרה הוא לוקה בחסר ולא מספק את הסחורה, וגם הכוונות הטובות שלו מקולקלות על ידי העונה שקדמה לו. הרי אי אפשר ליהנות מג'יילס שאומר "The earth is definitely doomed", כשהאוזן כבר רוצה להקיא מרוב אזכורים לפרקי עבר.

ומה בקשר לסיום הזה, שהוא כביכול פתוח אבל למעשה מאוד סגור? כל פוטנציאלית בעולם היא עכשיו הקוטלת, והרי לכולנו יש פוטנציאל. אז על פני השטח, המסר מתאים מאוד לרוח הפמיניסטית של הסדרה, אבל מצד שני המפנה הזה חותר תחת יסודות הוורס. נערה אחת בכל העולם - זה מה שבאנו לראות. עכשיו שהכל פתוח, לכולם, אז אפילו באפי בעצמה לא מיוחדת כל כך. יש לי הרגשה מבאסת שזה היה מסר עבורנו, המעריצים. היוצרים של הסדרה - נקרא להם ג'וס מטעמי נוחות - מיצו את העניין, ורוצים שנניח להם. באפי כבר לא מיוחדת עבורם כפי שהיתה פעם, ואולי היה פה ניסיון לחתום את הגולל על כל העניין הזה, כל הניסוי המוצלח אך העייף הזה שנקרא "באפי קוטלת הערפדים".

הכי אהבתי בפרק: ג'וס ווידון, למרות הכל. הוא שנון, הוא מקסים, הוא מכיר את הדמויות יותר טוב מכולם. אנג'ל - טוב שבאת.
הכי שנאתי בפרק: ווילו, הפעם בלבן, השטות המביכה ההיא עם פיית' ו-ווד, והאיחוד עם אנג'ל שנעשה בחיפוף, תוך התעלמות מדברים שקרו לו מאז שעזב.



סיום הולם / JW
אני אוהב "מנטוס". חבילה של סוכריות, שאפשר ללעוס בעצבנות בימים לחוצים או סתם למצוץ בימים רגועים, עד ההתמוססות אל הלא-כלום, יכולה לעשות למצב הרוח שלי פלאים. במיוחד הורודות, אלו בטעם תות. למרות שכולן פחות או יותר באותו הטעם, הן הכי מתוקות. יש, כידוע, חבילה מיוחדת שכולה תות, אבל כשכולן תות כל הזמן, הפה מתרגל מהר מאוד למתיקות והן הופכות לקצת פחות מיוחדות. בגלל זה, אריזת הפירות שמכילה טעמים שונים, היא הטובה ביותר. היא גם מגוונת יותר, והריגוש שמא הבאה בתור תהיה תות, האדרנלין המפמפם, המתח עם כל דלייה של סוכריה אחת בודדת משרוול הנייר המסתורי והצפייה האינטנסיבית בדרך הארוכה שלה החוצה, יוצרים יחד חוויה לכשעצמה. תמיד, כשנשארת רק אחת בודדה בקצה, מתגנבים ללב הספק והציפייה, שמא היא תהיה אחת מהורודות הנכספות. המחשבה של לסיים את החבילה עם הכי טוב שיש, עם הטעם הטוב ביותר ועם חשק לעוד, היא מאוד מרגשת. אבל גם אם היא מתבררת כלא ורודה, היא עדין סוכריית מנטוס. היא לא מאכזבת, היא עדין טעימה. היא פשוט לא ורודה.

"Chosen", במילה אחת - הולם. או ראוי. או מכובד. ביותר - מאחד קצת קצוות מפוצלים, סוגר פינות נשכחות, מרפרנס קצת לעבר (ויש שיטענו כי לא מספיק), ובעיקר מאוד מאוד נאמן לעונה אותה הוא חותם, עונה שנדמה כי לפעמים שכחה קצת שהיא שייכת לסדרה "באפי קוטלת הערפדים". עד כדי כך נאמן, שקל ומפתה מאוד לחשוב עליו יותר כפרק סיום עונה מאשר פרק סיום סאגה, וזה בדיוק הקיו לדבר על מה שהוא לא, שזה שואו ווידוני מלכותי ומפואר. כשסדרה, שהביאה לנו מספר יצירות מופת בלתי נשכחות לאורך עונותיה, נותנת הופעת פרידה ויורדת מן הבמה, אי אפשר שלא לצפות לשואו סטופינג נאמבר שיכיל בתוכו את כל מה שאהבנו, ואז קצת יותר. מיתוס "הפרק האחרון" מלווה בהמון ציפיות של להיות פסקת סיכום בחיבור הכולל, ופסקה כזו בדרך כלל מכילה תמצות של העוקץ ואת עיקר הטענה של המאמר בניסוח מסוגנן וסופי. אז אמנם "Chosen" לא מקפל בתוכו את כל העבר המכובד של הסדרה, מלבד רגע אחד או שניים שמתכתבים איתו ישירות, אבל את המגע הסופי הוא נותן בצורה די מדויקת.

פתרון ה"כל פוטנציאלית היא עכשיו קוטלת" הוא לא רק מכשיר עלילתי בעזרתו ינצחו באפי וחבריה את הקרב הסופי, אלא תשובה ישירה לסוגיה העיקרית שהזינה את הסדרה לאורך שבע העונות שלה. לא עוד באפי קוטלת הערפדים, לא עוד נערה אחת נבחרת בכל העולם. ברגע אחד, שנמשך בעצם שבע שנים, הייעוד של באפי הפך מאישי לקולקטיבי, וכך גם הייחוד שלה. בסיס הפנטזיה של הסדרה התמוטט ועליו נבנה בניין חדש ומפואר שיכול לתמוך בהרבה יותר ענפים. "באפי", שהתחילה בסאנידייל הקטנה והפיקטיבית, השתלטה על העולם. וכך גם ברמת הסאבטקסט. אם ב-1996 מעטות היו הסדרות שהציבו דמות אישה חזקה במרכזן והעזו להפוך ולשחק עם יחסי הכוחות בין המינים, כיום יש לנו ממלכה. דור שלם של ילדות, שגדל על באפי, ווילו, קורדיליה, אניה ודון, מבוגר כעת בשבע שנים, ומעוצב בהתאם. חזונו האוטופי של ג'וס, שהוא בעצם "כל אישה היא קוטלת", מעולם לא היה קרוב יותר להתממש.

באשר לשאר, התגנבה לראשי מחשבה, שאולי אף מצאה את דרכה למוחו הקודח של ג'וס ווידון בעודו כותב את פרק הסיום - למה בעצם צריך "Chosen" להשתוות או להתעלות על שאר שיאי הסדרה? למה הוא צריך להיות מופע זיקוקים ואש? כבר היו לנו כאלו, הם זורחים בפני עצמם, והם ימשיכו לזרוח, עם או בלי קשר. הרזומה של ג'וס רם, ניצב ובלתי מחיק, כך שאין לו שום דבר להוכיח או לחזק. תוקף מעמד פרק הסיום היא סיבה טובה, שמתחזקת את "Chosen" כאירוע מבחינה רעיונית בלבד. "Chosen" הוא סופו של המסר, שהוא עכשיו כולל ושלם. וזו, כנראה, הדרך בה העדיף ג'וס לעטוף את הסדרה שלו, לבייל ולשלוח להמונים. "Chosen" בהחלט לא ורוד. אבל הוא עדיין סוכריה.

"באפי קוטלת הערפדים" מסתיימת בסימן שאלה פתוח לרווחה, "מה אתם הולכים לעשות עכשיו?". זהו פתח למחשבה שמחייה את היקום מחדש אצל כל אחד מהצופים, בכל שניה נתונה. נדמה כאילו נשארנו ללא אוויר לנשימה, במיוחד אחרי שהתרגשנו, בכינו, צחקנו, כעסנו, סלחנו, רצינו, נלחמנו, אהבנו. ואני אומר - נהיה בסדר. נתגעגע, אבל נהיה בסדר.




מדוע הסיום של "Chosen" הוא הסיום הכי טוב שהיה יכול להיות ל"באפי"?