"רצח מאדום לשחור" היא סדרת טלוויזיה מושלמת.

כן, אני יודע. מדובר באמירה חזקה ונחרצת. אחרי הכל - איך בכלל אפשר לעשות סדרה "מושלמת"? הרי ישנם כל כך הרבה מרכיבים, לכל סדרה יש את היתרונות שלה אבל גם את החסרונות שלה. אז איך הסדרה הזאת יכולה להיות "מושלמת"? פשוט מאוד - "רצח" היתה סדרה שלא היו לה חסרונות או חולשות, רק צדדים חזקים: חזקים מאוד וחזקים יותר. מי שראה את הסדרה יודע את זה. מי שלא ראה - כדאי מאוד שיראה, כי אם יום אחד מישהו יחליט להפעיל סדנה שכותרתה: "איך עושים סדרת טלוויזיה", כל מה שיהיה עליו לעשות, זה למצוא קלטות עם פרקים של "רצח מאדום לשחור", ולהראות אותם לסטודנטים שלו. זה בהחלט יספיק.

אבל לפני שננתח כמה מהדברים שהופכים את "רצח" לסדרת הטלוויזיה המושלמת ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה, הבה נסקור בקצרה את ההיסטוריה של הסדרה.

"רצח" עלתה לשידור ברשת הטלוויזיה הארצית NBC בשנת 1993. מאחורי הסדרה עומדים ארבעה אנשים חשובים במיוחד, אשר שימשו כמפיקים בפועל של הסדרה בזמן שידורה. האחד הוא דייויד סימון, האיש שכתב את הספר "מחלק הרצח: שנה ברחובות ההרג", שעליו מבוססת הסדרה. הספר נכתב לאחר שסימון ליווה במשך שנה שלמה שוטרים בעיר בולטימור, בה מתרחשת גם הסדרה עצמה. האדם החשוב השני הוא פול אטנסיו, האיש שחתום בקרדיטים כ"יוצר הסדרה" וששימש גם ככותב ראשי שלה. אטנסיו אחראי גם ליצירת הסדרה "בשליחות החיים" וכתב את התסריט לסרט "כל הפחדים כולם". שני האנשים האחרים מוכרים יותר לקהל הרחב. האחד הוא טום פונטנה, הכותב הגאון והמבריק של "אוז" ואיש מוכשר בטירוף, ששימש ככותב ראשי של הסדרה וכתב עשרות מפרקיה, לרבות את הפרק "שלושה גברים ואדינה", שבזכותו זכה בפרס ה"אמי" על התסריט הטוב ביותר, והשני הוא בארי לוינסון, הבמאי והמפיק הנודע שביים והפיק סרטים מוכרים ונפלאים רבים, כגון: "דיינר", "בוקר טוב וייטנאם", "סליפרס" ו"איש הגשם", עליו קיבל את פרס האוסקר כבמאי הטוב ביותר ואשר שימש כמפיק ובמאי של הסדרה, וביים מספר מפרקיה, לרבות את הפרק הראשון, שבזכותו זכה בפרס ה"אמי", על הבימוי הטוב ביותר.

הפרק הראשון של "רצח" שודר בארה"ב בינואר 93 והאחרון שודר במאי 99. סרט הטלוויזיה המשובח ש"סגר" את כל הקצוות הפתוחים וסיים את הסדרה בפועל, שודר בפברואר 2000. בסך הכל שרדה "רצח" שבע עונות טלוויזיוניות. המילה "שרדה" מתאימה מאוד לעניין הזה, כי "רצח" עברה טלטלות רבות, והיתה יותר מפעם אחת על סף ירידה מלוח השידורים של NBC. הרייטינג של הסדרה לא היה בשמיים מעולם, ובין העונה הראשונה לעונה השנייה היו דיבורים רציניים על כך שהסדרה לא תשוב למרקע. למעשה, העונה הראשונה כללה שבעה פרקים בלבד והעונה השנייה נמשכה בסך הכל ארבעה פרקים. כל אנשי התעשייה סברו שהסדרה בדרך החוצה, אבל NBC, ברגע של גדולה, שרק בזכותו הגיע לרשת הזאת לזכות לעדנה לה זכתה במשך שנים ארוכות, החליטה לעמוד מאחורי הסדרה, למרות הרייטינג הנמוך, ולראות בה "אי של איכות" בלוח השידורים של הרשת. וזה השתלם להם. ובעיקר לנו, הצופים. חמש העונות הבאות נמשכו 22 פרקים כל אחת, כמקובל בסדרות אמריקניות ברשת ארצית, וסיפקו, למעט העונה השביעית והאחרונה שסבלה מעזיבה של חלק גדול מהשחקנים הקבועים ומעייפות החומר, מופת של יצירה טלוויזיונית במשך למעלה מ-40 דקות בכל שבוע. "רצח" מעולם לא היתה פופולארית, אבל לזכותה של NBC ייאמר שהיא ניסתה לקדם את "רצח" ככל יכולתה, ואף דאגה לכך שיהיו שלושה פרקי "קרוס אובר" מיוחדים בינה לבין "חוק וסדר", המצליחה יותר. אבל למרות ש"רצח" לא הגיעה מעולם לרמת הפופולאריות של "חוק וסדר", היא יצרה לעצמה קהל נאמן מאוד, מסור מאוד ובעיקר מטורף לחלוטין אחרי הסדרה.

מה גרם לקהל המצומצם הזה, להתאהב בסדרה הזאת על מעל לראשו? בעיקר אותם מרכיבים חיוניים שכל סדרה טובה באמת משכללת ומבצעת ברמה הגבוהה ביותר. להלן, איפוא, שמונה מרכיבים מרכזיים שאותם שכללה "רצח" והפכה לאמנות ממש, בדרכה המיוחדת.



המרכיב הראשון - הדמויות
כדי שהצופים יתעניינו בסדרה, צריכות הדמויות בה להיות עמוקות, עגולות, מורכבות, ובעיקר מעניינות. מכל היתרונות של "רצח", ויש הרבה מאוד כאלה, הדמויות הן הנשק הכי קטלני של הסדרה. במהלך הסדרה חלק גדול מהדמויות עזבו והגיעו דמויות רבות אחרות, ובכל זאת, קחו כל דמות שהיתה אי פעם חלק מהקאסט של הסדרה, ולא תמצאו אפילו אחת (למעט אולי הדמויות שהגיעו לקראת עונה 7) שלא עומדת בקריטריונים האלה.

טים בייליס - הרגיש והמתחשב, שמסתיר בתוכו אלימות וזעם חבויים. האיש המעט משונה הזה, שחובב כל מיני תורות בודהיסטיות, ומצד שני מפגין גישה פרקטית מאוד עם השנים. דמות מרתקת. פרנק פמבלטון - האקסטנצרי, הגאון והמבריק, שלא ממש מתקשר עם הסביבה, אבל מבפנים הוא אדם רך ורגיש בהרבה ממה שנדמה לנו, השחצן והמתנשא שלא מסוגל להתמודד עם כשלונות. דמות כל כך מורכבת ועגולה. ומה עם מלדריק לואיס? חנטריש גדול, עם פה לא קטן, נטייה לפעול בפזיזות ולעשות שטויות ושוביניזם טבעי מעצבן, אבל נשמה טובה, עם לב זהב, הרבה שכל בקודקוד והשותף הכי נאמן שבן אדם יכול לבקש. ואיך אפשר בלי ג'ון מאנץ'? אחת הדמויות הכי ציניות שהופיעו אי פעם על המסך הקטן. אדם קטנוני ומעצבן שמאמין בתיאוריות קונספירציה משונות, היפי בנשמתו, בכיין לא קטן ועצלן גדול מאוד, אבל בה בעת גם אדם רגיש ופגיע מאוד, חכם מאוד, מצחיק לאללה וכמה נואשות להערכה מצד חבריו, ובמיוחד לזו של סטן בולנדר, אותו העריץ כל כך, בלי להודות בכך.

היו עוד דמויות מרתקות ועגולות במהלך ההיסטוריה של הסדרה, למשל: מייק קלרמן, קיי הווארד, ד"ר ג'וליאנה קוקס, קרוסטי, פלטון, מייגו, גארטי ועוד ועוד ועוד, כל דמות והסיפור שלה. כל דמות ומהמורכבות שלה. וכולן כל כך מעניינות, וכל כך עגולות. שכחנו מישהו? אה, כן. ג'יארדלו. ג'י - אולי הדמות הטלוויזיונית הכי מושלמת שהיתה בסדרת טלוויזיה אי פעם, מפקד המשמרת שהוא בעצם דמות האב של כולם. מצד אחד תקיף מאוד, עצבני מטבעו, לא דברן גדול ולא חברותי מדי, אבל מצד שני, נאמן בצורה מדהימה לשוטרים שלו, סמכותי, כריזמטי להדהים, חברותי, מלא קסם אישי ובעל לב זהב. וכשיש לך כל כך הרבה דמויות מוצלחות, עד שכמעט בלתי אפשרי לבחור דמות אהובה במיוחד, מצבך טוב. אפילו מושלם.

המרכיב השני - הדינמיקה בין הדמויות
לא רק ש"רצח" הצטיינה עד מאוד בתחום הזה, אלא שהוא הפך לאחד מסימני ההיכר שלה. הסדרה, בחכמה, שמה דגש על עניין הזוגיות. הבלשים חולקו לצמדים שעובדים ביחד, כמעט תמיד, על התיקים. זה יצר זוגות קבועים לכל אורך הסדרה, וכתוצאה מכך היתה לכל זוג דינמיקה משלו, מלבד הדינמיקה עם הדמויות האחרות. כך, למשל, נחשפנו למערכות יחסים מעניינות מאוד, כמו זו של מאנץ' ובולנדר, שהיתה מלווה בהרבה עקיצות, אבל גם בהמון הערכה וכבוד, או מערכת היחסים המרתקת בין מלדריק לבין קרוסטי, או זאת שבין מלדריק לבין מייק, שהיתה אחת מהמעניינות ביותר בסדרה. היו כמובן מערכות יחסים מרתקות של זוגות בלשים אחרים, כמו קיי ופלטון, מלדריק ושפארד ו... כן, כמובן. בייליס ופמבלטון. האם היתה אי פעם דינמיקה מדהימה יותר בין שתי דמויות טלוויזיוניות? האם היו אי פעם דיאלוגים מבריקים וטעונים יותר מאשר הדיאלוגים של שני אלה? למרות הניגודים הרבים ביניהן, ואולי דווקא בגללם, הדינמיקה של שתי הדמויות האלה הפכה לסמל המסחרי של הסדרה, ולחלק האהוב ביותר על רבים ממעריצי הסדרה. ובצדק רב. כי היא היתה לא פחות ממושלמת.



המרכיב השלישי - השחקנים
המלהקים של הסדרה הביאו אליה כמה מהשחקנים המוכשרים ביותר שנראו בטלוויזיה בשנים האחרונות. מדובר באחד הקאסטים המרשימים ביותר שנראו על מסך הטלוויזיה. ג'י, למשל, מגולם בכשרון רב ובעצמה בלתי רגילה ע"י יפת קוטו, שחקן יוצא מן הכלל שמכניס לדמות כריזמה שקטה וסמכותיות אצילית מרשימות. את טים בייליס מגלם קייל סיקור המצוין, שיצר לעצמו דמות שנעה בין רוחניות מהוססת לפרקטיות מצמררת. מליסה ליאו הלא מספיק מוערכת מגלמת בחן רב את קיי הווארד ומכניסה לדמות קסם אישי רב, קלארק ג'ונסון הצליח ליצור דמות אהובה וקלה להזדהות, על אף מלוא מגרעותיה, במלדריק לואיס. ריצ'ארד בלצר, שהיה בכלל סטנדאפיסט מצליח בעברו מגלם את מאנץ' בצורה מופלאה, יוצק המון תוכן לדמות, ומרשים במיוחד לאו דווקא ביכולות הקומיות המוכחות שלו, אלא דווקא ברגעים הדרמטיים וביכולת שלו לחשוף את הצדדים הפגיעים באישיות של מאנץ'. וישנם עוד שחקנים מרשימים שאיישו את הקאסט הקבוע לאורך השנים: נד ביטי הותיק והטוב (סטן בולנדר), דניאל בולדווין (בו פלטון), ריד דיאמונד (מייק קלרמן), מישל פורבס (ד"ר ג'וליאנה קוקס), זליקו איבנייץ (עוזר התובע המחוזי אד דנוורס), ג'ון פוליטו (סרטי האחים כהן, "בנות גילמור") ואפילו מקס פרליץ' הנהדר ("וויסלר" מ"באפי").

אבל מעל כולם עומד שחקן אחד מדהים, ש"גנב את ההצגה" מכולם. אנדרה בראוור, שגילם את פמבלטון, התגלה כעילוי ממש. שחקן כריזמטי בצורה בלתי רגילה, שמשחק בתשוקה אדירה, בעל טווח רחב ולא מפחד מאתגרים. כמה חבל שמאז ירידת הסדרה ועד היום הוא לא קיבל תפקידים מספיק מעניינים. מגיע לו. כי הוא שחקן פשוט מושלם.

המרכיב הרביעי - עלילה
מלבד הבסיס המצוין של "רצח" - סדרה על בלשי משטרה שחוקרים את הפשעים החמורים והמזוויעים ביותר - התמקדה הסדרה בבלשים עצמם, כבני אדם. והחיים של בלש משטרה יכולים להיות מאוד מעניינים, במיוחד לנוכח החוויות שהוא עובר במהלך יום עבודה רגיל. אבל כל זה לא מספיק בשביל ליצור עלילה שתעניין את הקהל. תנאי הפתיחה טובים אמנם, אבל צריך לדעת לנצל אותם. "רצח" ידעה לעשות מה שמעט סדרות בטלוויזיה יודעות: לספר סיפור מעניין, ובה בעת, להשתמש בסיפור הזה כדי לומר משהו על הדמויות ולפתח אותן, וגם להעביר באמצעותו מסר חברתי ו/או פוליטי, וכל זאת בלי לתת לכל הדברים האלה לפגוע בשטף העלילתי וברמת הסיפור.

וכך, למשל, הדמויות נושאות איתן את תחושות הכישלון של המקרים שאותם לא הצליחו לפענח, סיפור חייהם האישיים משתלב בתוך החקירה הנוכחית ומשפיע על החקירה עצמה, בזמן חקירה של רצח על רקע הומוסקסואלי מגלה אחת הדמויות פרטים מעניינים על הזהות המינית שלה, כשאחת השוטרות מותקפת באכזריות ברחובות צץ לפתע אל פני השטח השוביניזם הטבוע אצל שוטרים גברים במחלק. כשאחד הבלשים חוקר רצח של נערה בה היה מאוהב נואשות בצעירותו, מתבררים לנו פרטים חדשים ומפתיעים על עברה של אותה דמות ואלו רק דוגמאות מועטות.

אחת הגדולות של "רצח" היתה היכולת שלה לשלב בין פרקים שעומדים בפני עצמם לבין "קשתות עלילה" עונתיות. רבים מהפרקים עסקו במקרים שנפתרו מהר יחסית, אבל במהלך הסדרה היו לא מעט עלילות שנפרשו לאורך זמן, והשפיעו על הסדרה ועל הדמויות - החיים האישיים של פלטון, הגילויים של בייליס על דודו, משבר האמונה של פמבלטון, האירוע שקרה לפמבלטון שכמעט קיפד את חייו, הרומן האסור של ראסרט, הרומן של מייק, וכמובן, הסיפור המרתק מכולם שליווה את הסדרה לאורך זמן רב - הסיפור של לות'ר מהוני והדרך שבה הוא נגמר, או יותר נכון - רק התחיל. כדי לשרוד, היה על "רצח" לדעת מתי להתמקד בעלילות הקצרות, ולספר סיפור בפרק אחד, ומתי ליצור עלילה מתמשכת שתקשה על הצופים לנטוש את הסדרה, ותשפיע מאוד על עיצוב הדמויות, והיא עשתה את העבודה, כרגיל, באופן פשוט מושלם.



המרכיב החמישי - אמירה
הסדרות הגדולות באמת אינן יכולות להרשות לעצמן לוותר על האמירה. כי עם כל הכבוד לבידור, שהוא חשוב ולגיטימי, ליצירה משובחת באמת צריכה להיות אמירה כלשהי, צריך לעמוד מאחוריה משהו. יוצר שנמנע משיבוץ מסרים כלשהם ביצירותיו ובורח מהם כמו מאש, אינו יוצר אמיתי ואין ליצירה שלו ערך מוסף. "רצח" היתה אות ומופת לכל סדרות טלוויזיה בתחום הזה. לא די בכך שהסדרה עסקה בנושאים רבים וניסחה אמירות לגבי אותם נושאים, אלא שהיא לא פחדה מעולם גם לגעת בנושאים שסדרות אחרות, על אחת כמה וכמה סדרות ברשת שידור ארצית, נמנעו מלגעת בהם בכל מחיר, או שנגעו בעדינות רבה מדי, כגון: יחסי שחורים-לבנים, גזענות, סקס, זהות מינית, שחיתות, פוליטיקה, אלימות במשפחה, שוביניזם, התאבדות, אלימות מינית, סמים, אלכוהול, דת, שוויוניות ועוד ועוד, ועשתה זאת ללא מורא או משוא פנים, בעוצמה רבה וללא כל נסיון להתיפייף וכל זאת, מבלי לנקוט בטון דידקטי ו/או צדקני ו/או מתנשא כלפי קהל הצופים שלה. "רצח" חקרה לעומק נושאים רבים מספור, ולא עשתה לעצמה או לצופיה הנחות, כך שאין כמעט נושא בעל משמעות חברתית או פוליטית שהיא לא נגעה בו. וזה אחד מהדברים שהפכו אותה לסדרה מושלמת.

המרכיב השישי - חדשנות
לא כל סדרה חייבת להיות חדשנית. להיפך. הרבה פעמים כדאי לסדרה לקחת נוסחה מנצחת, לעצב אותה באופן קצת שונה ולשכלל אותה, וכך להצליח. אלא שסדרה שיש לה יומרות להיחשב כאחת הגדולות ביותר, חייבת ליצור אלמנטים חדשניים, מקוריים ומעניינים. נכון, "רצח" היא סדרת משטרה. היש נוסחתיות גדולה מזו? כיצד ניתן בכלל "לחדש" בסדרת משטרה? אז זהו. שאפשר. כי "רצח" היתה חדשנית בהרבה מאוד מובנים, למרות ששיחקה בתוך הקלישאה הכי גדולה שיש בז'אנר. הכתיבה הנועזת שאינה מפחדת לקחת סיכונים, הביקורת החברתית הנוקבת והבלתי מתפשרת הנדירה כל כך ברשת טלוויזיה ארצית, השימוש בטכניקה המשונה של "הילוך חוזר", כאשר אחת הדמויות אומרת משהו חשוב, ומייד רואים אותה אומרת זאת שוב ושוב, על מנת להדגיש את חשיבות האמירה. כל אלה היו דוגמאות טובות לחדשניות ולרעננות שהביאה עמה הסדרה למסך הקטן החל מ-1993. אבל מה שאפיין במיוחד את הסדרה והפך אותה לחדשנית באמת, היה הצילום המיוחד שלה. "רצח" השתמשה, לראשונה בסדרת משטרה, בצילומיה של מצלמות כתף. המהלך הזה נתן לסדרה "לוק" מיוחד, והקנה לצופים שלה תחושה של ריאליזם יוצא דופן במהותו. כך התאימו לוינסון וחבריו, בשכל רב, את ה"לוק" של הסדרה, למהות שלה ולכתיבה שלה - ריאליזם. ולא סתם ריאליזם - ריאליזם מושלם.

המרכיב השביעי - קאלט - הפרקים והרגעים הבלתי נשכחים
כמו לכל הסדרות הגדולות באמת, ל"רצח" יש המון רגעים בלתי נשכחים. איך אפשר לשכוח את הרגע ההוא של מייק ולות'ר מהוני, את האירוע המדהים שקורה לפרנק ב"קופסה" ומשפיע על חייו, ההשתוללות של ג'וניור באנק בתחנת המשטרה וההשלכות שלה, וכמובן, את אחד הרגעים היפים בתולדות הטלוויזיה - הדרך שבה פרנק פמבלטון מכבד את זכרו של אחד מבלשי הסדרה המוכרים שהלך לעולמו בטרם עת. וזה רק על קצה המזלג. ישנם עוד עשרות רגעים גדולים, מרגשים, מפעימים, מותחים ומצחיקים.

מלבד זה, יש כל כך הרבה פרקים משובחים לסדרה הזו, עד שכמעט בלתי אפשרי למיין ולמצוא פרקים טובים במיוחד. בכל זאת, ישנם מספר פרקים שקופצים לעין באופן מיוחד, כמו הפרק המבריק והגאוני "שלושה גברים ואדינה" שבו לבייליס ולפמבלטון יש חלון זמן בן 12 שעות להפליל חשוד ושמתרחש, רובו ככולו, ב"קופסה", או הפרק הנפלא שבו אזרח טורקי שחשב שהגיע למסיבה נהרג ע"י איש משפחה אמריקני פשוט שיורה בו בשוגג. כמו כן, יש את סדרת הפרקים שעסקה בצלף ששיגע את בולטימור שהיתה משובחת במיוחד וכן את הפרק המסיים את העונה השישית שבו התפוצצו כל המטענים הרגשיים ונחשפו סודות שליוו את הדמויות בסדרה לאורך זמן רב. חוץ מזה יש, כמובן, את הפרק ההוא. הפרק הכי טוב ששודר אי פעם בטלוויזיה האמריקנית, הפרק "הרכבת התחתית", שכל מילה שתיאמר עליו רק תהרוס את חוויית הצפייה למי שטרם צפה בו.

אם ננסח את זה בלשון עדינה - ל"רצח", כמו לכל סדרה גדולה, לא ממש חסרים רגעים גדולים ופרקי מופת. יש לה מאלה די והותר. וההנאה מהם פשוט מושלמת.



המרכיב השמיני והאחרון - סימני היכר מיוחדים
המרכיב האחרון שלו זקוקה כל סדרה שרוצה להיחשב כגדולה באמת הוא היכולת שלה ליצור לעצמה מספר סימני היכר שמיוחדים רק לה. זה יכול להיות מקום ספציפי, צורת התבטאות מסוימת, כינוי קבוע ש"נדבק" לאחת הדמויות, חפץ מיוחד או תכונה מסוימת של אחת הדמויות. מה שחשוב הוא שיהיה מדובר במשהו יוצא דופן, שלא קיים בסדרות אחרות וקיים רק בעולם שבו מתרחשת הסדרה הזו. ל"רצח" היו הרבה מאוד סימני היכר מיוחדים משלה - החל מהכינוי של ג'יארדלו "ג'י", דרך הפאב הקבוע של הבלשים, הדינמיקה המיוחדת של בייליס ופמבלטון, תיאוריית הקונספירציה השבועית של מאנץ', ההתערבויות הקבועות שרצו בין הבלשים ועוד ועוד.

ובכל זאת, שלושה סימני היכר מיוחדים היו ל"רצח" שהבדילו אותה מסדרות אחרות: האחד, הוא הדרך שבה היה נקבע הבלש "הראשי" בחקירה - הרמת הטלפון והאמירה "מחלק הרצח" שבאה בעקבותיה, הפכו את הבלש שהרים את השיחה אוטומטית לבלש ה"בכיר" בחקירה ואת הפרטנר שלו ל"משני", מה שהוביל להרבה מאבקי כוח ומתיחויות בין הבלשים וליווה את הסדרה לכל אורכה.

האלמנט השני הוא, כמובן, הלוח המפורסם. אותו לוח שאפילו התרגום המבריק, לשם שינוי, שניתן לשמה של הסדרה בארץ התייחס אליו - הלוח שעליו נכתב שמו של כל נרצח בתחומי השיפוט של העיר, כאשר כל שם נכתב בטוש אדום, כל עוד התיק עדיין פתוח, או בטוש שחור, כאשר התיק פוענח ונסגר. הלוח הזה, בסך הכל אביזר פשוט, אומר כל כך הרבה על הסדרה והמהות שלה. החל מבחירת הצבעים שעל גביו (אדום - מסמל דם, ומזכיר לצופים שהתיק עדיין "חי" ונושם, בניגוד לאדם אליו הוא נוגע, שחור - מסמל שכול, מוות - מסמל סגירה אמיתית של התיק, את ה"מוות" שלו), דרך המאבק של הבלשים למלא את הלוח בשחור על חשבון האדום, כאשר הלוח מסמל את המצב של המחלקה, ככל שיש יותר שמות צבועים באדום על גבי הלוח כך סימן שהיחידה בצרות וצפויה ללחצים מלמעלה, להביא הישגים ומהר, וכאשר הלוח מלא בצבעים שחורים, המשמעות היא שהיחידה עובדת כמו שצריך (וצפויים לחצים מלמעלה שיתחילו להרגיע קצת... ) וכלה בשמות של הבלשים שמתנוססים בגאווה מעל לשמות הנרצחים, כאשר כל נרצח נרשם תחת שמו של הבלש שקיבל את השיחה, והופך להיות סמל ליכולות של אותו בלש, כי ככל שיש יותר שמות צבועים באדום תחת שמו של בלש, כך גם יוקרתו בתוך במחלק נפגעת בהתאם.

סימן ההיכר השלישי, ואולי הבולט מכולם של הסדרה, הוא, כמובן, "הקופסא". חדר החקירות המיוחד של המחלק אליו מובלים אחר כבוד החשודים העיקריים ועדי המפתח במקרים השונים, ובו מתרחשים כמה מהרגעים המסעירים, המפעימים והמוצלחים ביותר בתולדות הסדרה. נכון, חדר חקירות כמו הקופסא אינו מהווה המצאה חדשה ומסעירה בסדרת טלוויזיה, אבל "הקופסא" של "רצח" מיוחדת ושונה מכל חדרי החקירה שקדמו לה בטלוויזיה. "הקופסא", כשמה כן היא, מקום סגור היטב, שרב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע אליו, אולם ברגע שהוא נפתח מתגלים לפתע פרטים מפתיעים חדשים וסודות כמוסים בתוכו, כפי שאכן קורה, בדרך כלל, במהלך החקירות שמתנהלות בחדר הזה. ה"קופסא", וכל מה שמתרחש בה, טומנים בחובם את כל מה שמאפיין את הסדרה: מאבק מוחות אדיר, מאבקי אגואים, יצרים, מתח, פסיכולוגיה מרתקת, הומור ציני ובעיקר אינטנסיביות יוצאת דופן ומדהימה בעצמתה.

בקיצור, דרמה טלוויזיונית מושלמת.

סיכום
"רצח מאדום לשחור" חרכה את מסכי הטלוויזיה החל מיומה הראשון על המסך הקטן. המבקרים היללו ושיבחו אותה. הקהל התלהב קצת פחות, אבל אלה שהתמידו התאהבו בה, ברובם, והפכו למעריציה לעד. השילוב בין הצילום המיוחד, האווירה הריאליסטית, העומק הנדיר של הדמויות והדינמיקה ביניהן, השחקנים המשובחים, העלילות המרתקות, החדשנות שלה כסדרת משטרה, כסדרה ברשת ארצית וכסדרה בכלל, הרגעים המיוחדים שסיפקה לקהל שלה וסימני ההיכר המיוחדים שסיגלה לעצמה, הפכו את חוויית הצפייה בה למיוחדת ונדירה. כל פרק בסדרה מרגיש, מבחינת הרמה והאיכות שלו, כמו סרט בפני עצמו. הסדרה הוגדרה כמעט פה אחד ע"י מבקרי הטלוויזיה כ"סדרת מופת", וקנתה לה מקום מכובד בפנתיאון הטלוויזיה.

האם רוב האנשים בעולם חושבים שזו הסדרה הטובה ביותר בכל הזמנים? כנראה שלא. אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם. "רצח" היא הסדרה הטובה ביותר שנוצרה אי פעם, וככל הנראה גם הסדרה הטובה ביותר שתיווצר אי פעם. ומי שלא ראה אותה, מחמיץ חוויה טלוויזיונית נדירה בעוצמתה, ובעיקר מפסיד את ההזדמנות לומר על עצמו שהיה לו את הכבוד לצפות בסדרה הכי גדולה והכי מושלמת ששודרה בטלוויזיה.