הקדמה
"הו, אל תעזבי אותי, הו, אל תרמי אותי", מתנגנת לה מנגינה עליזה המהווה את הטריגר להפיכתו של ספייק מערפד עם נשמה לרוצח מפלצתי. איך זה קורה? איך שיר ילדים תמים ופשוט יכול לגרום למהפך שכזה באישיותו של אדם?

ובכן, מסתבר שהמילים הפשוטות אינן פשוטות כלל. הן מסמלות קשר מסובך עד מאוד בין הורים לילדים. אם נפרש את השורה הנ"ל כפניה להורה, נסכים ודאי כי מה שמבקשים ילדים מהוריהם זה בטחון בכך שיישארו לצידם, ואמונה בכך שלא ירמו אותם ויפגעו בהם. מה מבקשים הורים מילדיהם? מכיוון שאמו של ספייק היא זו ששרה "אל תעזבני", מסתבר שהבקשה זהה.

ואכן, הפרק מדגים בצורה מדהימה, מה קורה לילדים שצרכיהם אינם נענים על ידי הוריהם. איך הם יכולים להפוך מיצורים עם נשמה לרוצחים שאינם מבינים את חומרת מעשיהם. הפרק גם מראה מה קורה להורים שלא מוכנים להניח לילדיהם לגדול ולצמוח, וחושף רבדים עמוקים של קשרי הורה-ילד / ילד-הורה.

על שלוש משפחות חד-הוריות מדבר הפרק. כל מטפל משפחתי יודע להגיד שמשפחה זה דבר מסובך, שמצריך ניתוח מעמיק. אז בהתאם לכללים, הסכפ"ש הזה ישלב לא מעט אלמנטים של פסיכולוגיה התפתחותית. ראו, הוזהרתם.

באפי וג'יילס
במקור נקרא הפרק "אמהות ובנים" אבל שמו שונה ל"שקרים שסיפרו לי הוריי", כי ברור שגם הקשר בין ג'יילס ובין באפי הוא קשר שבין הורה לילדו, ולהערכתי, זהו קשר ההורה-ילד הבריא ביותר שמוצג בסדרה. לא אחת ראינו שבאפי משמשת עבור ג'יילס הבת שמעולם לא היתה לו, והוא עבורה דמות משמעותית, תומכת, אוהבת, הרבה יותר ממה שאביה הביולוגי יכול היה להיות אי פעם.

הפרק מתחיל בג'יילס הנכנס לבית הספר בו עבד פעם, זועם ומבולבל כי הספרייה הוחלפה במחשבים. דמותו האנכרוניסטית של ג'יילס, שלא מסוגל לוותר על העולם הישן של הספרים לטובת העולם החדש שמתהווה, עולם של קידמה ומחשבים, מעוררת ביתר שאת את ההתייחסות אליו כ"לא שייך". באפי מקבלת אותו באהבה ובכבוד, גם ברגעים שהוא נראה לה לא הגיוני ולא מובן (למה לא להרוג את הערפד הנודניק הזה, בבית הקברות?). זה ג'יילס, והיא מאמינה בו אמון עיוור, בדיוק כמו שילד בן ארבע מאמין באמא, שאם היא אומרת לו להתחבא מאחורי ספסל ולא להשמיע קול כשהיא נלחמת בערפדים, היא אומרת את זה לטובתו. היא אוהבת אותו, וכל מה שהוא צריך בעולם הזה, זה את האהבה שלה. לדעת שהיא שם בשבילו. רק בשבילו. גם כשהוא יודע שיש לה משימה אחרת, חשובה יותר.



אבל באפי איננה בת ארבע, ואמון עיוור בהורה שלך זה משהו שההתבגרות והשנים לא ממש מאפשרים לך. אחת הסיבות שגיל ההתבגרות גדוש בעימותים בין הורים לילדיהם, היא הרצון של הילד לבנות לעצמו זהות נפרדת, אחרת משל הוריו. זהות שהורה טוב חייב לאפשר לו. ג'יילס עזב בעבר את סאנידייל כי חשב שהישארותו שם מעכבת את באפי מלהיות האדם שהיא יכולה להיות, אבל רוע קדום ונסיבות אפוקליפטיות מחזירות אותו לשם. והוא עדיין, כפי שאנו רואים בפרק, דמות שבאפי מכבדת עד מאוד.

הבחירה של ג'יילס בעבר, להתנתק מבאפי, נבעה מהידיעה שכל עוד הוא שם פיזית, לא יוכל לאפשר לה לצמוח באמת. בפרק הזה אנו שואלים האם ג'יילס (או כל הורה מצוי), מסוגל להיות שם ולאפשר מרחק, או שההישארות הפיזית שלו מכריחה אותו להיות ה"הורה המתערב והכל יודע" כל הזמן? הורה שמסרס את ילדו, ולא מאפשר לו להתנתק ממנו.

האם ראוי ג'יילס לאמונה של באפי? בעבר, עת מלאו לה 18, בגד ג'יילס באמונה של באפי בהוראת המועצה, אולם אז גרמו לו רגשותיו האבהיים לחזור בו ולהצטער על מעשיו. פה אלו אותם רגשות בדיוק שדווקא גורמים לו "לבגוד" בה. מעניין שבכל משבר אמון משמעותי בין הורים לילדיהם מעורב גורם שלישי.

החיבור בין ג'יילס לרובין, הוא בין "הורה" מודאג לבן נוקם ומתוסכל, ששניהם, איש איש מסיבותיו, רואים בספייק איום משמעותי. מדוע מאיים ספייק על ג'יילס? האם זה רק הרוע הראשון שמשתמש בו שמפחיד אותו, או שהקשר הנרקם בין באפי לבינו הוא שמאיים עליו? ג'יילס מרגיש כי "בתו" מאבדת את חוש השיפוט שלה. הדאגה שלה ל"בחור הרע", עם השיער המחומצן ומעיל העור, נראית לו מסוכנת. יתכן שכל העניין היה נראה לו מסוכן פחות, אם היתה טורחת להתייעץ עמו לפני שהסירה את השבב, אבל באפי כבר לא מוצאת לנכון להתייעץ עמו לפני כל מהלך. היא מכבדת ואוהבת את ג'יילס, אבל השהות בלעדיו לימדה אותה להחליט החלטות - גם קשות וכואבות - לבד. היא למדה לסמוך על עצמה.

הברית שכורת ג'יילס עם רובין נעשית בעיניים פקוחות מבחינתו. הוא מבין היטב שיש שם מניעים של נקמה ישנה שלא יבואו על סיפוקם עד שספייק ימות, ובכל זאת הוא משתף פעולה. לאורך הפרק, אנו רואים כי הוא שלם עם החלטתו. גם בסופו של דבר, כשהוא בא לנחם את באפי על מות ספייק, הוא משוכנע שבקרוב היא תבין שהוא צודק, שהכל נעשה לטובתה. אין ספק שתגובתה מותירה אותו תוהה. הוא לא ציפה לכך שספייק יסכל את תוכניותיו של רובין, ולא ציפה לכך שבאפי תטרוק בפניו את הדלת. הוא לא חשב שהחיבור שלו לרובין יניב נתק מהותי שכזה ביחסיו עם באפי, שהבת האוהבת תוותר עליו.

השימוש בהסתרת מידע, בשקרים, בתככים ובמזימות מלמד את ההורים שלא רק שלא הצליחו להחזיר אליהם את השליטה בילדם, אלא שהם אף הרחיקו אותו יותר. אם בתחילת הפרק גילתה באפי אהדה מחויכת לאנכרוניזם של ג'יילס, הרי שבסופו היא אומרת לו מפורשות: "לימדת אותי כל מה שהייתי צריכה לדעת". ובמלים אחרות: "אתה מיותר".

צריך לשים לב, שבאפי בעצם מקבלת במעשיה את דרכו של ג'יילס, כשהיא אומרת לו "לימדת אותי כל מה שעליי לדעת", היא באמת מתכוונת לזה, היא הקשיבה גם לשיעור האחרון של ג'יילס. היא בוחרת, כמו שהוא אמר לה, להקריב למען המטרה, היא רואה את התמונה הכללית, והיא מוכנה לוותר על הפרטים בגללה, הוא רק לא ידע שהקשר עמו יהיה מראשוני הפרטים שהיא תוותר עליהם.



ספייק ואמו
עלילת הפרק בנויה מפלאשבקים, מסע בזמן בין אנגליה שלפני יותר ממאה שנים, ניו יורק של שנות השבעים וסאנידייל 2003. הטריגר של ספייק מאפשר לנו הצצה נדירה לעולמו הטרום ערפדי, ליחסיו עם אמו ועם דרוסילה. יש פה השלמה של הפלאשבק ב"שוטה של האהבה", שם ראינו אותו מקריא לססילי את שירו ויוצא בוכה כשהיא אומרת לו "אתה מתחתי". בזמן שהוא ממהר החוצה ודמעות בעיניו, מוצאת אותו דרוסילה כדמות שהיא בוחרת לאהוב ולהפוך לחברה לחיים. בפרק הזה אנו למדים שהוא הקריא את השיר לאמו לפני שהעז להקריאו לבחורה שאהב, ואנו רואים מה קרה לו עם דרוסילה לאחר שהפכה אותו לערפד.

בשלבי ההתפתחות של כל אדם יש השלב הראשוני, הסימביוטי, בו הוא ואמו חד הם. הוא ניזון דרכה ולא מסוגל להתקיים בלעדיה. כשהיא אוכלת, הוא אוכל, כשהיא לא שלווה הוא מרגיש בזה. לא מפתיע - הוא נמצא בתוכה. אבל מרגע היציאה מהרחם, הוא עדיין זקוק לה לצרכים הבסיסיים ביותר, רק בגיל שנתיים לערך הוא מתחיל להבין שהוא ואמו אינם מחוברים. שהוא יצור נפרד, שיש לו מרחב משלו, ועם הזמן המרחב הזה הולך וגדל, עד שמגיע היום בו הוא מבסס עצמו כאדם בוגר, נפרד לחלוטין מהדמות ההורית, שטיפלה בו ודאגה להביאו לשלב הזה.

לא לחינם נקרא השלב הזה סימביוטי, באותו מידה שהילד רוצה לינוק, האם מוכרחה להיניק. שני הצדדים מחוברים ונהנים מהחיבור הזה. ישנה הדדיות שעד כמה שהיא טבעית בגיל צעיר, הולכת ונמוגה ככל שגדלים. מקובל לראות את רגע היווצרות הקשר הזוגי המשמעותי עם בן המין השני, כרגע בו ההפרדה מתבצעת בצורה מושלמת. לא לחינם היו יחסי חמות-כלה מקור למריבות אינסוף לאורך הדורות, יש פה מאבק אמיתי בין שתי נשים על תחושת ההשתייכות של הגבר. כל אחת אומרת "שלי הוא", כל אחת רואה בו את יצירת כפיה, והוא איננו יכול ל"התנדנד" בין השתיים.

בעשרת הדיברות נאמר "כבד את אביך ואמך..." אבל הפסוק: "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית, ב, כד') מבהיר, שהיהדות, כבר בסיפור הבריאה, הבינה היטב את מה שעולם הפסיכולוגיה מתאר שנים רבות אחר כך: אתה חייב להיפרד מהוריך, כדי ליצור קשר זוגי מספק.

אמהות חכמות מאפשרות לילדן למצוא את דרכו בחיים, למרות הכאב על התרחקותו הן מבינות שזה הכרחי, שזו הדרך היחידה, בעצם, לשמור אותו קרוב אליהן. שהסימביוזה נגמרה בגיל שנתיים, אי אפשר להחזיר אותה.

גיל שנתיים אמרנו? אה, התכוונו ליחסים בריאים ונורמלים. מי שקצת מכיר את העולם יודע שיש אמהות שקשה להן מאוד לנתק את חבל הטבור, לאפשר לילד להתמודד עם העולם לבד, להכיר את כוחותיו ולצמוח לאדם שלם ונפרד. הן רוצות שיתחתן ויהיה נורמלי, אבל המסרים הסותרים שהן מעבירות, לא מאפשרים לו באמת לצאת מתחת לסינר. אצל ויליאם-ספייק ברור שהשלב הסימביוטי נמשך גם כשהוא כבן שלושים. אמו נמצאת איתו, אומרת לו שהיא רוצה שיתחתן, אבל מחמאותיו אליה מתקבלות בנפש חפצה. היא אוהבת אותו לידה, היא חולה וזקוקה לו, חסרת אונים ללא טיפולו הדואג והמסור, שרה לו שירים כמו היה ילד קטן ומאזינה ליצירותיו בהתפעלות שאמהות שומרות לילדים בגיל צעיר הרבה יותר. והוא, שמרגיש כה מחובר אליה, לא יכול לעזוב אותה. גם לא כשהוא הופך ליצור לילי שרק דם וקורבנות אמורים לעניין אותו.



היא אישה חולנית, סובלת משחפת, אבל הוא סבור שהיא תתאים לעולם הזוגיות שלו, עם ססילי, עם דרוסילה. כגברת הטירה או כחמות היחידה שאי פעם היתה בממלכת הערפדים. הוא איננו מוכן לנטוש אותה לעולם.

הרגישות שבה הוא מתייחס לאמו אחרי שהוא הופך לערפד, מעוררת השתאות. אנו זוכרים את אנג'ל חוגג את הפיכתו לערפד באכילת משפחתו, כשהוא אינו חס גם על האחות הקטנה והמלאכית שמיררה בבכי על לכתו ("הבן האובד"). אנו רואים את החברים הטובים ביותר שוכחים שהם חברים ברגע שהם הופכים לערפדים, ורק ספייק נשאר הבן האוהב והנאמן שהיה. הוא אפילו מרגיע אותה באמירה: "זה יכאב רק לרגע" וחוסך ממנה את מראהו הערפדי.

מדוע ספייק צריך את אמו, עכשיו, שמצא אהבת אמת בדמותה של דרוסילה? ובכן, האמת היא שהוא צריך אותה כי הוא יודע שהיא צריכה אותו. התלות ההדדית ביניהם מתנתקת לא בשל הכנסת אישה אחרת למערכת היחסים הזוגית, אלא בשל הרצון של אמו לחזור ליחסים סימביוטיים. רק הבנה שלו שהיא מעונינת להחזירו לרחמה, מאפשרת לו לנתק את חבל הטבור סוף סוף. להרוג אותה.

בסוף הפרק אומר ספייק: "אמא שלי אהבה אותי, זה היה השד שבה שאמר לי את המילים האלה...", אך עם כל השמחה על שספייק מצא מזור לכאביו בני מאה השנים, אינני משוכנעת בכך שקודם זו אכן היתה רק אהבה טהורה שבין אם לבנה. יש פה מהלך פסיכולוגי מרתק שממחיש את חוסר היכולת האנושית להתקיים ביחסים סימביוטיים, ההפיכה לערפדה חושפת את כל מערכת היצרים המודחקת, את כל מה שאסור להגיד כשאנו אנושיים. כערפדה היא לועגת לו על הגבר שהוא, אך רוצה בו כגבר, בהיפוך מושלם מדמותה כאם הגונה, עם כללי מוסר נאותים, שבגילויי האהבה ובמסרים הכפולים שהיא מעבירה לו, מגבירה את הסימביוזה ביניהם, בעוד שכערפדה היא אומרת דברים ברורים ומבקשת סימביוזה מוחלטת, מבלי המעצור של ה"סופר אגו" או המוסכמות החברתיות. הנשמה הערפדית של ספייק מאפשרת לו להרוג אותה ולשים קץ לחולניות הזו. לצאת סוף סוף לחיים חדשים. לחיים משלו.

רובין וניקי
אם ספייק ובאפי לא הצליחו להיפרד לגמרי מההורה האוהב שלהם, גם כשכבר הגיע הזמן, הרי שהמקרה של רובין מעיד כמה נזק עלולה לגרום פרידה שמתרחשת טרם זמנה.

הפרק מתחיל בקוטלת, אבל זו אינה באפי. והמקום אינו סאנידייל. זו ניקי שנלחמת בספייק בניו יורק של שנת 1977, וכמעט מפסידה מול עיניו החוששות של בנה. זיכרון זה של ווד מלווה אותו לאורך מאבקו העכשווי, רק שעכשיו הקוטלת הנלחמת היא באפי, וספייק נלחם לצידו. אפילו מציל אותו. עם זאת הרצון לנקמה והזיכרון של אמו העוזבת אותו כדי למהר אחרי הערפד ההוא טבוע בו כה חזק, שהוא אפילו לא מרגיש שהוא פוצע את עצמו וידו מדממת.

בגיל ארבע רובין ווד עדיין לא מוכן לחיות ללא אמו. הוא אוהב אותה כמו שרק ילד בן ארבע יכול לאהוב את ההורה היחיד שהוא מכיר. "אל תעזבי אותי", הוא מבקש. והוא אכן זקוק לה לטיפול פיזי, כמו גם לתמיכה ולאהבה. היא הדבר הכי חשוב בעולמו, והיא משננת לו שוב ושוב שלמרות שהיא אוהבת אותו, הוא איננו הדבר החשוב בעולמה. יש לה משימה. והמשימה חשובה יותר.

קל לשער שלא פעם ננטש על ידה כשעסקה בקטילת ערפדים, הצפייה שלו בה מתמודדת עם יצורי הלילה הללו ודאי שהשאירה בו את רישומה. הריגתה ע"י אחד מהם השאירה אותו תאב נקם. העובדה שכל חייו התמקד בנקמה במי שהרג את אמו, הצליחה אולי לטשטש ולהקהות את תחושת הנטישה והדחייה שחווה בתור ילד. אבל, כמו שאומר לו ספייק, האמת האכזרית היא שאמו לא אהבה אותו מספיק, שהוא לא היה כל עולמה. וגם אם היה הורג את ספייק, לא היו נעלמים הרגשות הקשים של הבדידות שחווה עם לכתה.

אין ספק שניקי אהבה את בנה, אבל הוא לא היה כל עולמה. המשימה היתה חשובה לה יותר. במעגל מושלם של צחוק הגורל, מוצא עצמו רובין נמשך לקוטלת אחרת, שגם היא דוחה אותו ואת רגשותיו באותו תירוץ בדיוק: "זו המשימה שחשובה".

אבל מי שבאמת פוקח את עיניו (רוחנית. פיזית הוא מצמצם לו את מרחב הראיה) הוא ספייק. בתחילת הפרק מציל ספייק את רובין ומלמד אותו לקח חשוב: "אל תהסס להשתמש ביתד הזה", בסוף הפרק חס ספייק על חייו של רובין, ומלמד אותו לקח חשוב אחר: "אמא שלך לא אהבה אותך מספיק, תחיה עם זה. אל תנסה להרוג אחרים בגלל זה".



העלילה
כדי להבין מה קורה לספייק, מה מקור הכוח של הרוע הקדום עליו, מחדירים למוחו אבן מיוחדת לאיתור הטריגר. להערתו של ספייק: "עם כל הזבל שאנשים דוחפים לי לראש, פלא שיש מקום למוח שלי", מגיב ג'יילס באמירה ש"הוא לא צורך הרבה מקום".

יחסו המזלזל של ג'יילס לספייק לא נוצר היום. המתח בין שניהם, שאמור היה להתבטל עם קבלת הנשמה של ספייק לא משתנה. גם בלי קשר לבאפי, אישיותו הפזיזה של ספייק נראית בעייתית וחסרת חן עבור ג'יילס השקול. יש בג'יילס חוסר כבוד בסיסי לספייק כאדם. משהו שאינו אופייני לג'יילס, שבדרך כלל מנומס ואדיב לסובבים אותו, וגם תירוץ "הוא ערפד" אינו רלוונטי כאן, כי הרי אנג'ל זכה ממנו לכבוד והערכה (למרות שהאחרון הסב לו יותר צער וכאב ממה שספייק עשה אי פעם).

ג'יילס הוא אדם המייחס משמעות לתכנון, לחשיבה בטרם תגובה, לספרים ולהשכלה בכלל. החיבור שלו לרובין ווד, איש משכיל, קר רוח, המכיר את עולם הצופים, אינו מפליא. ג'יילס מעריך תכונות אלה באנשים. ההתייחסות לרובין ווד כאיש מחושב להפליא מקבלת ביטוי מהותי באופן התכנון שלו את הריגתו של ספייק. אפילו ברציונליזציה שהוא עושה לעצמו: "אני לא הורג את ספייק עם הנשמה. אני הורג את המפלצת". הוא הכין לו מקדש של צלבים, כלי מלחמה, אפילו ביגוד אחר למאבק. ספייק מבין שמשהו אינו כשורה, אבל לוקח לו זמן לקלוט את כוונותיו של רובין.

הקרב בין השניים מאפשר להם להשתחרר מכבליהם - ספייק כערפד מוחלט, רובין כנוקם מוחלט. כל סממני ההשכלה (חולצה מכופתרת, שעון) מחליפים את מקומם לסימנים של מלחמה טהורה (גופיה צבאית, אגרופן מברזל ועוד). השיר הילדותי הישן הופך את ספייק לערפד מפלצתי, אבל גם מחזיר לו את זיכרונותיו. הוא נלחם גם בזיכרונות וגם ברובין, בדיוק כמו שרובין נלחם בתחילת הפרק - בערפדים ובזיכרונות. עם זאת, סמוך לסיום הקרב, עת ספייק שרוע על הרצפה, רוצה רובין להרגו כמו האדם שהוא היום. הוא מחזיר לעצמו את החזות של המנהל, פושט את מדי הקרב. רק כדי לגלות שספייק לא מובס כל כך בקלות.

ההיפוך בין שני הגברים הללו, הופך לדמיון מפתיע, שניהם מנסים להרוג זה את זה באישיותם הנוכחית. רובין מדגיש זאת על ידי חזרה לבגדיו, וספייק מדגיש זאת באמירתו: "ריפאת אותי". חשוב לו שידע שזה ספייק עם הנשמה שמוכן להרוג אותו. גם בסיום הפרק, כשהוא יוצא ונפגש עם באפי הממהרת להצילו, הוא אומר לה בביטחון שזמן רב לא ראינו אצלו: "ויתרתי לו בגלל שהרגתי את אמו, אבל אם אפילו יסתכל עלי באופן משונה - אני אהרוג אותו". אין כבר שבב שיעצור את ספייק, וספייק עם הנשמה, מודיע לראשונה שהוא יהרוג אדם, שהעובדה שחס על רובין עכשיו היא חד-פעמית, כי הוא יודע שהוא חייב לו על אמו. האמנם זה הגבר שבאפי ייחלה שיצמח מספייק עם הנשמה? מסתבר שגם עם הנשמה הוא עדיין גבר אימפולסיבי שלא בוחל בהריגת מי שיתגרה בו. הוא איננו מתייחס לצדק, אמת וכפרה, נכון שהוא אינו יוזם קרבות - אבל הוא לא מתכוון לשבת בשקט כשמתחילים איתו.



מי שמפתיעה יותר היא באפי. היא רואה את ווד המוכה, ואין לה חמלה כלפיו. "ספייק יהרוג אותך, ואני ארשה לו". היא אומרת. זו הפעם הראשונה בתולדות באפי שהיא מוכנה להניח לבן אנוש למות. הפעם הראשונה שהיא חושבת שהמשימה חשובה יותר מאנשים. כולנו זוכרים איך מעולם לא היתה מוכנה לקורבנות אדם, איך תמיד ניסתה למצוא דרכים אחרות. "יש הבדל בין להיות קוטלת ללהיות רוצחת" אמרה יותר מפעם. ואילו כאן היא עומדת נחושה, ומודיעה לאחד מחייליה במלחמה נגד הרוע, שהיא מוכנה לוותר עליו, כי ספייק כחייל חשוב יותר ממנו. זה מסוג האבחנות שאנו רגילים שגנרלים או פוליטיקאים חסרי מצפון יכולים להרשות לעצמם לומר. לא באפי. זו אמירה שרק אדם שהפסיק לראות את העולם בשחור ובלבן יכול להגיד. זו הפעם הראשונה שבאפי מגינה על עמדה שהיא מנוגדת לכל מה שנלחמה עבורו עד כה.

האם זה מעיד על התבגרות, היציאה הזו מהראיה הדיכוטומית, או שמא דווקא על כך שאבא ג'יילס צדק. ספייק אכן מסוכן לבאפי, שכן רגשותיה כלפיו מעוותים את חוש השיפוט והצדק שלה? יתכן שהוא צודק. לא פעם הורה דואג לילדו ומנסה למנוע ממנו לעשות שגיאות, גם באמצעות שקרים ומזימות. אם הכוונה טובה והתוצאה רצויה, יכול אדם לשאול: "אז למה לא בעצם?".

התשובה הקשה היא שכדי למצוא את זהותם, ילדים חייבים לשגות. הם יפגשו את האנשים הלא נכונים, ישברו את הלב, יתנסו בדברים שהיה עדיף להם לא להתנסות בהם, מה שיגרום להם אולי להתחזק ואולי להישבר. אי אפשר להגן על אנשים מעצמם. אי אפשר לצעוד בשבילם בשבילים שהם כובשים ברגליהם.

קל לדמיין את חייו של ספייק לולא פגש בדרוסילה - רווק מזדקן המטפל באמו החולנית, ולבסוף רווק ערירי בבית גדול. האם היה לו עדיף כך? והאם היה לנו? הטעויות שלנו הן לא פעם אלה שהופכות את חיינו למעניינים יותר, ואותנו לאנשים עשירים יותר בחוויות ובידע, ולהורינו נותר רק לקוות שהם ציידו אותנו במספיק כלים כדי להתמודד עם ההפתעות שהחיים מזמנים לנו. כמו שציידו אותם הוריהם, לפנים.


תודה לאורלי על עזרתה בכתיבת הסכפ"ש.