תפסיק לספר סיפורים! החיים הם לא סיפור... אתה תמיד עושה את זה. אתה הופך כל דבר לסיפור, ככה שאף אחד לא אחראי לשום דבר, כי הם פשוט מבצעים משהו מתוסרט.

אחת התכונות שהופכות את "באפי" לסדרה כה גדולה היא היכולת שלה לתת במה גם לדמויות המשניות. פעם בכמה זמן, אחת מדמויות המשנה מקבלת "פרק משלה". המסגרת הזו מאפשרת לתסריטאים לחקור קצת את הדמות, לפתח אותה באופן משמעותי ולא פחות חשוב - ללמוד על הדמויות האחרות ועל המסר שהפרק מנסה להעביר באמצעותן.

הפרק הזה מספק הזדמנות נדירה להתמקד קצת באנדרו. אנדרו הוא כבר מזמן לא ה"גלגל החמישי", זה שתקוע באמצע ולא יודעים עליו הרבה. העונה השביעית העניקה לאנדרו הזדמנות פז לפרוח, ולהפוך לאחת הדמויות המעניינות יותר והאהודות יותר בסדרה. לא רע בשביל מישהו שהרג את החבר הכי טוב שלו בדם קר ולא הביע מעולם חרטה אמיתית על האקט המתועב והמחליא שלו.

איך הצליח אנדרו להפוך לדמות מעניינת ואהודה? חלק מזה נובע מהעובדה שהוא משעשע. חלק אחר קשור לחוסר האונים שלו ולעובדה שהוא הפך למעין "אנדרדוג" שכולם נהנים להתעלל בו, ולכן קל להזדהות איתו. ואולי זה בגלל הכישרון שלו לקשר כל דבר לעולם הפנטזיות שלו, לצעצועים שלו, לסיפורי הפנטזיות שלו. אולי. הפרק הזה מנסה לתהות על קנקנו של אנדרו - מה מניע אותו? האם הוא באמת רוצה להשתנות? האם יש משהו מאחורי עולם הפנטזיות שהוא יצר לעצמו? האם הוא מדחיק דברים?

במידה רבה הפרק הזה הוא ה-"ללא-עצמי" של אנדרו. בעצם, הפרק הזה מזכיר הרבה יותר פרק אחר של "באפי" - "Superstar", מהעונה הרביעית.

הפרק ההוא התמקד בג'ונתן ועשה את זה מזווית בלתי שגרתית. הפרק עוסק, כזכור, במשאלה שמביע ג'ונתן: להיות רוני סופרסטאר - מין סופר גיבור אולטימטיבי שכולם מעריצים את האדמה שהוא דורך עליה, הבנות נופלות שדודות לרגליו המסוקסות והוא הדמות הפופולארית ביותר בסאנידייל. הפרק לימד אותנו קצת על עולם הפנטזיות של ג'ונתן. ג'ונתן יכול היה לבקש הרבה דברים, אבל הוא בחר, באופן אנוכי וילדותי, לנצל את הכוח כדי להגשים את החלומות האינפנטיליים שלו. ג'ונתן גייס את עולם הפנטזיות הפרטי שלו לבחירת המשאלה, וברגע שעשה את זה הוא חצה את הגבול. הוא סיכן את שלומם של אנשים רבים ופגע בחופש הבחירה שלהם, רק כדי להגשים את החלום שלו. זה היה מהלך חסר אחריות ומטופש מצדו.

והנה, התחביב של אנדרו - לספר סיפורי פנטזיה - הפך לכלי חשוב להצדקת (או לפחות להתחמקות מאחריות) מעשה רצח. ולא סתם רצח, אלא הרצח של - כמה אירוני - אותו ג'ונתן. הנה כי כן, גם לאנדרו יש, אפוא, עולם פנטזיות משלו. וכמו ג'ונתן, גם הוא עובר את הגבול ולא מבין את ההשלכות ואת הסכנות שבמעשים שלו.

יותר מזה, גם ג'ונתן וגם אנדרו עושים את המעשים המסוכנים שלהם מתוך רצון לקבל תשומת לב. שניהם כמהים להערכת הזולת; שניהם מרגישים דחויים, שונים, בודדים; שניהם מקבלים הזדמנות פז לזכות בתשומת לב, להיות במרכז העניינים (ג'ונתן בקבלת ההזדמנות להביע משאלה, אנדרו בהחלטה לערוך סרט דוקומנטרי שינציח את מעשי באפי והחבורה); ושניהם מביאים את עולם הפנטזיות שלהם פנימה ונעזרים בו כדי לעמוד במרכז העניינים. ג'ונתן הופך את עצמו לגיבור-על, והופך להיות פופולארי ואפילו נערץ. אנדרו, מצדו, מציג את המציאות בצורה מעוותת, ממציא מעשיות ומציג את עצמו כאדם בעל חוט שדרה, בעל ערכי מוסר ויושר פנימי, וזאת מתוך הבנה שרק כך יזכה להערכה מצד באפי וחבריה.



אפשר לומר בעצם שג'ונתן ואנדרו מפנטזים, בעצם, על מה שהיו רוצים להיות. ג'ונתן היה רוצה להיות פופולארי ואהוב. אנדרו היה רוצה להיות בעל חוט שדרה, להיות מסוגל לעמוד על שלו, להיות חזק מנטלית. שניהם מפנטזים, אבל הם לא מבינים שהפנטזיה היא נחמדה, ואין בה רע, אבל המציאות חזקה יותר, והדרך היחידה שבה יוכלו להפוך להיות מה שהם רוצים להיות באמת היא לא באמצעות השימוש בפנטזיה, אלא באמצעות הכרה בערך עצמם, בהבנה של התכונות הטובות והרעות שלהם, בהתמודדות עם הבעיות, ובעיקר בעשיית מעשים פרודוקטיביים שיביאו לשינוי המיוחל.

למרות הדמיון, קיים גם שוני מהותי בין ג'ונתן לאנדרו. הפנטזיות של ג'ונתן באו ממקום תמים לחלוטין. אמנם המעשה שלו אנוכי וילדותי, אבל הוא לא באמת מתכוון להרע. הוא רוצה להיות סופר-גיבור שכולם אוהבים. בינינו, מי מאתנו לא רוצה להיות כזה? אצל אנדרו המצב הרבה יותר חמור. הוא רצח אדם, את החבר הכי טוב שלו. אין שום דבר תמים בכך. במובן הזה אנדרו מסוכן הרבה יותר. הוא לא נאיבי וטוב לב כמו ג'ונתן, שגם כשביצע מעשים לא מוסריים בעליל לא נראה שלם ובטוח בעצמו והביע ספקות בקול רם בנוגע לביצועם. אנדרו הרבה יותר מודע לכך שמה שהוא עושה אינו בסדר. אפשר לראות את זה גם בעובדה שהוא כל הזמן מדבר על "הדרך לגאולה" שמהווה חלק עיקרי בנראטיב שהוא יוצר לאורך הפרק. בתת המודע הוא יודע שהוא פשע, ושהוא צריך לכפר על מעשיו, אבל הוא לא מביע שום נכונות לעשות את זה. הפנטזיות הן הכלי שלו לברוח מהמחשבה המפחידה של התמודדות עם היותו רוצח. הרבה יותר נחמד לברוח לעולמות אחרים, לשקוע בסיפורי מעשיות ולא לעסוק באמת המבעיתה. זה מסוכן וחמור, כי כך אנדרו לא רק שלא יגיע לגאולה לעולם, אלא שאפשר להניח שניתן יהיה לגרור אותו בקלות לבצע פשעים נוספים.

הבדל חשוב נוסף בין ג'ונתן לבין אנדרו נובע מהמקום שממנו הם מגיעים לביצוע המעשים שלהם. ג'ונתן עושה זאת מתוך ייאוש. הוא רוצה לזכות בהכרה, בפופולאריות, בחברים, מאחר שהוא נדחה ע"י החברה. הקודים של החברה, הדרך שבה אנשים מתייחסים לאנשים אחרים, הם שהביאו אותו למצב הזה. הוא בסך הכל רצה לשנות את המצב, לזכות בתהילה החברתית שלה זוכה כל גיבור. המצב שאליו הגיע לא קרה כל כך באשמתו, אלא באשמת החברה.

לעומתו, אנדרו דווקא די אשם במצב שהגיע אליו, והוא מונע מתוך אותה תחושת אשמה שהוא מנסה לחמוק ממנה. הוא אמנם הושפע ע"י "הראשון", אבל ברור שהוא ידע היטב שלא וורן האמיתי עומד מולו ושהוא ידע את ההשלכות של מעשיו, ובכל זאת, בעיקר מתוך פחדנות וחולשת אופי, הוא פעל כפי שפעל.

בסופו של דבר אפשר לראות שגם ג'ונתן וגם אנדרו הם לא בחורים רעים מטבעם, אבל הם חלשי אופי. הם מפחדים מהתמודדות עם הבעיות, הם נוטים לברוח מהמציאות ולגלוש למחוזות אחרים, באופן מוגזם וילדותי. לא לחינם היה וורן הדומיננטי מבין שלישיית היורמים. ג'ונתן ואנדרו היו פשוט חלשים מכדי לצאת נגדו ונגד המעשים הנתעבים שלו. באופן אירוני, השלישייה הוקמה מתוך מטרה "להשתלט על העולם", והרעיון הבסיסי שלה היה להיות "סופר-נבלים" (בדיוק הפוך ממה שהיה ג'ונתן ב"סופרסטאר" ואולי זה אומר משהו עליו), וגם שם הפנטזיה החביבה הפכה למציאות מסוכנת שהובילה לשורה של מעשים בלתי מוסריים שהשלושה היו מעורבים בהם, החל משוד וכלה באונס וברצח. ובכל זאת, ג'ונתן הראה בעבר עמוד שדרה רחב יותר משל אנדרו. הוא כן העז לעמוד מדי פעם מול וורן ולהביע את דעתו. הוא התריע פעמים רבות שהעניינים הופכים למסוכנים מדי, הוא הביע חרטה על המעשים שלו ואפילו עזר לבאפי בקרב שלה מול וורן. אצל אנדרו לא ראינו עד עכשיו שום חרטה על מעשיו, שום הכרה בחטאיו. נו, הנה ההזדמנות שלו.



זה פשוט נהדר ללכת לאיבוד בתוך סיפור. הרפתקאות, גבורה, גילויים חדשים. נכון שהם פשוט סוחפים אותנו?

כולנו אוהבים סיפורים. בעצם, כולנו אוהבים לספר סיפורים. גם אם לא נודה בזה. אנחנו מספרים לעצמנו כל הזמן סיפורים. והסיפורים האלה מקלים עלינו את החיים. הם עוזרים לנו למצוא סיבות טובות למה לא לעשות דברים שאנחנו לא אוהבים לעשות, ומי שלא מודה בזה, מספר לעצמו סיפור בעצמו. אנחנו ממלאים לעצמנו את המוח בסיפורים האלה כל יום כל היום: "אני עוד מעט אכין את המשימה ההיא שאין לי מושג איך להכין אותה שביקשו ממני לעשות בעבודה, אני רק אסיים כמה משימות אחרות דחופות", "אני חייב להחליף כבר את האוטו הדפוק הזה, עוד כמה חודשים אני אחסוך מהמשכורת ואז אני אחליף. באמת!", "ברק, אני קצת לחוץ בעבודה, אבל תוך יומיים-שלושה אתה מקבל את הסכפ"ש. נשבע לך ביקר לי!" ובלה בלה בלה.

אין שום דבר רע בזה, זו תכונה אנושית ונורמלית. הבעיה היא שיש אנשים שלוקחים את זה באופן מוגזם, והופכים את זה לדרך חיים ממש. מי מאיתנו לא נתקל בחייו בטיפוס הנודניק הזה שכל היום מספר לכם סיפורי מעשיות על הדברים שהוא עשה בעבר? זה יכול להיות כל אחד בחיים שלנו. השכן, קרוב משפחה ואפילו המפקד שלנו בצבא או הבוס שלנו בעבודה. מעניין, שכמעט תמיד כל הסיפורים האלה מסתירים מאחוריהם איזה משהו. חוסר ביטחון עצמי משווע והזדקקות כמעט נואשת לחיזוקו, כמיהה להערכת ולאהדת הזולת והיעדר יכולת להתמודד עם בעיות ועם החלטות ומעשים שאותם אנשים עשו בעבר. הסיפור מאפשר לאותם אנשים לעוות את המציאות באופן הנוח להם, להציג את עצמם באור חיובי, ולזכות בהערכת המאזין. אבל אותם מספרי סיפורים כפייתיים לא מודעים לכך שיש בנטייה הזאת שלהם זעקה גדולה לעזרה. ומה שהם צריכים זה שמישהו יעיר אותם ויגרום להם להבין שיש מציאות, ושהם צריכים להתמודד איתה. וזה מביא אותנו לאנדרו ואל הפרק הזה.

הפרק נפתח בתמונה מרשימה של חדר מפואר, באמצעו אח בוער ולידו יושב מישהו לבוש בגדים הדורים עם ספר ביד. מי זה יכול להיות? האם זהו שלמה אבס האגדי חוזר לרימייק של "שעת סיפור"? לא, זהו אנדרו! יושב ליד האח ופונה אל הצופים ישירות. אנדרו כאן כדי לספר לנו סיפור על באפי ועל ערפדים (במלעיל). אבל רגע! מה אנדרו עושה שם? אז זהו, שזו לא ממש המציאות. מהר מאוד מבינים הצופים שזוהי רק פנטזיה של אנדרו, והוא בסך הכל יושב בשירותים עם מצלמת וידאו ומדבר לעצמו, במקום פשוט לאונן כמו כל בני האדם הנורמליים, כמו שאניה טורחת להבהיר לו, עם הטקט המפורסם שלה.

הנה, אפשר לראות שאפילו במהלך האקספוזיציה של הפרק, ההצגה של אנדרו בדמות ה"מספר", היא בעצם חלק מעולם הפנטסיה שלו. הבחור שקוע בעולם החלומות עד כדי כך שכבר לא ניתן כמעט להבחין מה הוא מחשיב כמציאות ומה כדמיון. וזה אומר הכל.

מהר מאוד מגלים הצופים למה אנדרו חותר. אנדרו מחליט לצלם באמצעות ציוד ביתי את באפי והחבורה כדי שיהיה תיעוד לכל מעשיהם. את המניעים למהלך הזה של אנדרו, שנראה, לכאורה, קצת לא במקום ולא הכי הגיוני, צריך לבחון בשני מישורים שונים: המישור הראשון הוא של התסריטאים. למה לבחור בצעד הזה? למה דווקא עכשיו? מה המטרה שהם מנסים להשיג? התשובה פשוטה. המהלך הזה מאפשר להם לשים את אנדרו במרכז הפרק. לתת לו להיות כמעין דמות "מספר". מישהו שנמצא בריחוק מסוים מהסיפור, יודע כל, דומיננטי מאוד לכל אורך הפרק, והכי חשוב: להביא את עולם הפנטזיות שלו בפני הצופים, כדי שיבינו מה מניע אותו, כיצד הוא חושב ומדוע הוא פועל כך.

המישור השני הוא המישור התסריטאי. כדי להבין אותו יש לענות על שתי שאלות: ראשית, כיצד יוסבר המהלך של אנדרו באופן שייראה איכשהו הגיוני לצופים ויצדיק את עצמו? ושנית, מדוע אנדרו עצמו בוחר בצעד הזה? מה יוצא לדמות עצמה מהמהלך?

התשובה לשאלה הראשונה מתגלית די מהר. אנדרו מסביר לחבורה שסוף העולם מתקרב, ובאפי פועלת במרץ להצלת העולם ומתכוננת לקראת קרב גדול שבסופו יתכן שרבים ימותו ואולי גם באפי עצמה. באפי מעולם לא זכתה לתהילה או להכרה עולמית במעשיה (היא כן זכתה, כמובן, להכרת תלמידי בית הספר בפרק "The Prom"). התיעוד הויזואלי יביא לכך שכולם יוכלו לראות איזו גיבורה גדולה היא אחרי שהעשן יתפזר. ואם העולם ייחרב, ממילא אף אחד לא יחיה כדי לצפות בתיעוד. ההסבר הזה אולי לא נשמע סופר ריאליסטי, אבל הוא גם לא מביך מדי.



ואשר לאנדרו עצמו, כפי שצוין קודם, אין ספק שהמהלך הזה מאפשר לו לעשות שני דברים: ראשית, להציג את עצמו כ"מספר", כ"עיתונאי" שנמצא מאחורי המצלמה ולא שייך לעניינים. כלומר: המהלך הזה הופך אותו במחי יד מדמות חשובה בתוך הסיפור שמשפיעה על העניינים לאיש מדיה שמנותק לחלוטין מהסיפור, ובסך הכול אחראי על ה"סיקור" של מהלך העניינים.

מה אנדרו משיג בזה? פשוט מאוד. ככה הוא יכול לברוח מהאחריות שלו לרצח של ג'ונתן, שהרי אם הוא לא חלק מהסיפור, אלא נמצא מאחורי המצלמה, הוא לא נושא בשום אחריות. הוא לא שייך בכלל לכל העסק הזה, הוא כאן רק כדי לסקר ולמעשה מנותק מההתרחשויות.

שנית, אנדרו מנצל את ההזדמנות כדי למשוך קצת תשומת לב. הוא נמצא מאחורי המצלמה, ולמרבית בני האדם יש משיכה למצלמה. כולנו אוהבים לעשות קצת "פוזה". כולנו רוצים שיראו אותנו במצלמה. גם זו דרך אנושית לזכות בתשומת לב. אפשר לראות שחלק מהחברים מביעים תחילה הסתייגות מהרעיון, אבל מהר מאוד מגלים שהם דווקא לא ממש מתנגדים לו באמת, ושהכל הצגה. זה בא לידי ביטוי כשאנדרו משכנע בקלות גם את אניה, אבל במיוחד את ספייק להצטלם. בסצנה משעשעת מאוד, נראה ספייק זועם על אנדרו ומאיים שיעיף ממנו את המצלמה, רק כדי לגלות שהכל היה משחק, ושבעצם אנדרו "מביים" את הסצנה הדוקומנטרית-עלק (מישהו אמר מייקל מור?). אבל יש בסצנה הזאת גם אמירה על הדמות ועל השחקן ג'יימס מארסטרס ועל הצופים - ספייק אמנם מגניב, אבל הוא רק דמות. ומאחוריה יש שחקן, שיכול לעשות דמות מגניבה, ויכול לעשות דמות פתטית. והצופים צריכים לזכור את זה, ולא לקחת את הדמות בצורה רצינית מדי. זו בסך הכל פוזה, ולא יותר מזה.

עוד אמירה קטנה עם קריצה לצופים טמונה בדרך שבה אנדרו מתייחס אל באפי. או יותר נכון אל הנטייה החדשה שלה לתת נאומים ארוכים. אנדרו ממהר "לברוח" מהחדר ולהתמקד בדברים אחרים כשהוא רואה שבאפי מתחילה לנאום לפוטנציאליות. אין ספק שהסצנה הזאת "מתכתבת" עם מעריצי הסדרה. באותה תקופה היתה ביקורת רבה של המעריצים על הנאומים של באפי, ורבים ראו בהם כטרחניים ומשעממים. אנדרו מתייחס לנאומים האלה בדיוק באותו אופן שאליו כיוונו המעריצים, והלעג שלו כלפי באפי ונאומיה הוא לא רק משעשע למדי, אלא מראה גם שהתסריטאים מודעים למה שקורה מסביב וליחס של הקהל אל הסדרה בכלל ולעונה הזאת בפרט. וזה נהדר. וזה לא משנה כרגע אם המעריצים צודקים או לא, כמובן.

אם נחזור רגע לענייננו, אפשר לראות את נקודת המבט של אנדרו על העולם כבר בתחילת הפרק. על באפי הוא מסתכל כמעין "נערת זוהר" בפרסומת לשמפו או לאוכל (גם קריצה קטנה לקהל, כי שרה מישל גלר השתתפה בפרסומת לשמפו), הוא מפליג בתיאורים על המתח המיני כביכול בין באפי לבין ספייק, נזכר בהתלהבות בתקופה "הישנה והטובה" שבה הוא היה חלק מהשלישייה והיה "סופר-נבל" ואפילו מעוות לחלוטין את הקרב בינו לבין "ווילו הרעה" מסוף העונה השישית ומציג את עצמו כסופר גיבור שעמד בגבורה מול כוחותיה של ווילו. בדרך הוא מקפץ ללא הפסקה מפנטזיה למציאות, מבדיה לאמת, כך שכאמור, אפילו הצופים כבר מתקשים להבין מה כאן המציאות ומה כאן הפנטזיה.





אלא שבינתיים קורים דברים משונים בבית הספר. התלמידים מתנהגים בצורה משונה, והתחושה היא שמשהו עומד להתפוצץ. ואכן, משהו מתפוצץ. תלמיד. מסתבר שהפתח שנפתח ב"פי השאול" גורם, כמו בעבר, לרגשות האינטנסיביים של אנשים לפרוץ החוצה ולהפוך למציאות, רק שהפעם זה קורה באופן נרחב הרבה יותר, וכל התלמידים מתחילים לסבול מהאפקטים. זו הזדמנות נפלאה לתסריטאים לקרוץ שוב לצופים, והפעם עם תזכורת למרסי רוס, אותה נערה שחוסר תשומת הלב של התלמידים אליה גורם לה להיעלם בפועל. אלא שהפעם באפי כבר מכירה את השטיק וממהרת לספק לה את תשומת הלב הנדרשת. למרבה הצער, גורלו של אחד התלמידים שמאיים להתפוצץ מרוב לחץ בלימודים לא שפר עליו, כאמור, והוא אכן מתפוצץ. מהר מאוד מבינה באפי שהעניין קשור לפתח שנפתח באמצעות דמו של ג'ונתן, והקישור אל אנדרו לא מאחר להגיע. זה בעצם הצידוק התסריטאי למה שיבוא אחר כך - אנדרו הוא עכשיו איש המפתח שיכול להביא לסגירת הפתח, שכן רק הוא היה שם כשדמו של ג'ונתן פתח את הפתח, ורק הוא יוכל להביא לסגירתו.

אבל אנדרו עסוק בדברים אחרים. במיניות המודחקת והמפוקפקת שלו, ובעיקר בהערצה מרחוק של זאנדר. ביטוי ראשון לזה אפשר לראות כשהוא מצלם את ווילו וקנדי מתנשקות בלהט. כל גבר הטרוסקסואל בר-דעת (לרבות כותב שורות אלה) היה מתקשה שלא להתמקד במחזה המלבב, ונראה שגם אנדרו עושה כך. אלא שמהר מאוד מתברר שהוא בכלל מתענג על עבודת השיפוץ שזאנדר עשה לחלון שנשבר בפרק הקודם.



ביטוי שני ניתן למצוא בדרך שבה הוא מתאר את היחסים המתוחים בין ווד לבין ספייק. מה שנראה כמו עוינות, בעיקר מצד ווד, מהולה בחשד, בעיקר מצד ספייק, מתפרש ע"י אנדרו כ"מתח מיני שאפשר לחתוך בסכין". כמובן שהפרשנות הזאת אינה מקרית. יש דינמיקה בין שתי הדמויות, והפרשנות למה שקורה ביניהן היא בעיני המתבונן. כל אינדיבידואל מפרש את מה שהוא רואה באופן סובייקטיבי, לפי מערכת הערכים שלו, התכונות שלו, האינטלקט שלו וכו'. אנדרו בוחר לראות את זה כ"מתח מיני".

ביטוי שלישי, מעניין במיוחד, ניתן למצוא אחר כך, כשאנדרו משחזר את הדיאלוג המרגש בין זאנדר לאניה (שאליו נגיע אחר כך). אנדרו יושב עם סרט הוידאו, תוך כדי מלמול לא ברור, ומריץ אותו שוב ושוב קדימה ואחורה. תחילה נדמה שאנדרו הוא סתם רגשן, שאוהב להתענג על הדינמיקה הנפלאה של זאנדר ואניה. אבל מבט מעמיק יותר מגלה דבר מעניין. אנדרו משחזר רק את השורות של אניה, אלה שמביעות מילות אהבה נרגשות כלפי זאנדר. היו כבר רמזים בעבר בסדרה על כך שאנדרו מעדיף את בני מינו, רובם היו בנימה הומוריסטית, אבל נדמה שזהו הרמז הברור יותר - והיפה והעמוק ביותר - לכך שאנדרו חושק בזאנדר. די ברור שהיה לו משהו כלפי וורן, אבל האם יתכן שהוא התגבר על זה והתאהב בזאנדר? לפחות דבר אחד אפשר להגיד - זאנדר הוא מציאה גדולה הרבה יותר מוורן. על כל מגרעותיו, זאנדר תמיד היה בחור טוב ואמיץ ומיוחד. ואכן, אנדרו משתמש בכינוי "מיוחד" כדי לתאר את זאנדר. עוד רמז עבה.

ואם בזאנדר עסקינן, הרי שעלילת המשנה המרכזית של הפרק עוסקת ביחסיו עם אניה. מאז החתונה-שלא-היתה, משהו ביחסים בין שתי הדמויות מרגיש חסר. הם כמעט לא מדברים ביניהם באופן ישיר על מה שהיה ועל מה הם רוצים שיקרה, ויותר מזה, ברור לכולם ששניהם עדיין אוהבים האחד את השניה ולהפך, אבל שום דבר לא קורה. שניהם לא מצאו אהבה חדשה מאז, וברור ששניהם מקנאים האחד לשניה ולהיפך. דווקא אנדרו מספק את ההזדמנות לקחת את שתי הדמויות וללבן את העניינים.

מה שמעניין הוא שדווקא אנדרו, שמציג את הדברים בצורה שטחית ומוגזמת בדרך כלל, הוא זה שמצליח לשאול את השאלות הנכונות באמת. כל הסיטואציה של אנדרו שיושב עם המצלמה ושואל את זאנדר ואניה שאלות נוקבות ואמיתיות מזכירה קצת, ולא בכדי, ישיבה אצל יועץ נישואים. התחושה היא שלמרות שהם לא "ביחד", ולמרות שלא התחתנו, כמובן, זאנדר ואניה הם כמו זוג נשוי שנקלע למשבר בזוגיות. זאנדר, שמופתע מהישירות של אנדרו ונדחק לפינה כשגם אניה ממהרת לנצל את ההזדמנות ולנסות להבין מה הוא חושב ורוצה, נפתח סוף סוף.

הוא מודה בפני אניה שהוא עדיין אוהב אותה והיה רוצה להיות איתה (ואניה מודה שגם היא עדיין אוהבת אותו), אבל מסביר, בה בעת, שהמצב אינו פשוט כל כך, ושהוא עדיין אינו מוכן לחתונה, ושהוא לא יודע אם זה מספיק כדי שהם יחזרו להיות יחד.



למרבה ההפתעה, ולמרות שנדמה היה שהעניינים ביניהם לובנו, פתאום אנו מגלים את זאנדר ואניה יחד במיטה. אחרי שעשו דברים לא יפים כל כך. האם זהו הקאמבק לו ציפו וייחלו? אז זהו. שלא. למרות שלא ברור אם הם באמת מתכוונים לזה, ולמרות שברור מהמבטים שלהם שיש בליבם איזושהי תקווה לחזור להיות ביחד, שניהם מסכימים שהסקס הזה היה משהו שהיה צריך לבוא למען ימים עברו, כדי לחוות את זה "עוד פעם אחת", אבל עכשיו הם יודעים שזה באמת נגמר ביניהם. במובן מסוים, הם היו צריכים את החוויה המשותפת והמהנה הזאת, ואת הנוכחות של הצד השני, כדי להגיע למסקנה הסופית שזה לא יכול להימשך. האקט הזה סייע להם להשתחרר קצת מהתחושות הקשות שליוו אותן, מהכעסים ההדדיים ומהרגשות המודחקים. עכשיו, אחרי שהכל השתחרר, הם יכולים לחזור ולחבב האחד את השנייה ולהיפך, להיות חופשיים יותר בהתנהגותם ולצאת לדרך חדשה בלי כעסים ומתחים. ואגב, בפרקים הקודמים אפשר היה לראות שאניה נראית ממש נואשת למצוא מין מזדמן עם כל מיני יצורים שונים. נראה שיש בכך רמז לכך שהיא מפחדת שאולי זאנדר לא רצה אותה בגלל שהיא לא משכה אותו מספיק, שבעצם היא זאת שאשמה במצב. אפשר לראות את חוסר הביטחון שלה בעצמה ובמיניות שלה. הסצנה הזאת מאפשרת לה להגיע למסקנה הנכונה שלא בה האשם, ולהכיר קצת בערך של עצמה ושל המיניות שלה.

בעצם, יש בסצנה הזאת איזושהי אמירה מתריסה כלפי חוגים דתיים ושמרניים שרואים במין כמשהו שצריך להתבצע בתוך המסגרת המשפחתית, בין זוגות נשואים בלבד. מה שג'וס וחבורתו ניסו להגיד בסצנה הזו הוא שמין יכול להיות גם משהו משחרר. הגבר והאישה הם בני אנוש ויש להם רגשות ותשוקות, ולפעמים המין הוא כלי יעיל לשחרור המתחים והכעסים, והוא יכול לשמש כחוויה משותפת ומענגת לשני הצדדים למשוואה, ולא רק ככלי להשרצה של בני אדם.





באפי, כדרכה בקודש בעונה הזו, כולה ביזנס. היא יודעת שאנדרו הוא הדרך היחידה לסגירת הפתח, והיא פונה אליו בחוסר סבלנות מופגן, תוך שהיא מבהירה לו שכדאי מאוד שהוא יעזור לה. ומהר. אנדרו מבין שהוא צריך לשתף פעולה, ועושה את מה שהוא הכי אוהב לעשות - לספר סיפור. מתברר שכבר במקסיקו, יצר "הראשון" קשר עם אנדרו באמצעות התחזות לוורן. מדוע ש"הראשון" ירחיק עד מקסיקו כדי לשכנע מישהו להרוג מישהו אחר? לא חסרים קליינטים בסאנידייל? יכול להיות ש"הראשון" יודע כמה אנדרו חלש אופי, ויודע שיהיה קל לשכנע אותו להרוג את ג'ונתן, ויכול להיות שיש משהו בדם של ג'ונתן שמסייע בפתיחת הפתח. לא ממש ברור. ובכל זאת, מה שברור הוא ש"הראשון" לא בחר באנדרו לחינם. הוא אינו יכול לפעול בעצמו מאחר שאינו גשמי, אבל הוא יודע בדיוק את מי קל לשכנע ואת מי לא. ואנדרו הוא באמת טרף קל עבורו. לאנדרו היו מעט מאוד מעצורים פסיכולוגים / מוסריים ש"הראשון" פרץ בקלות לפני שהפך לרוצח. אנדרו תמיד רואה את האנשים שמסביבו בתור אובייקט ולא סובייקט, הם תמיד חלק מסיפור גדול, חלק מהעולם שלו. הוא לא חושב בצורה רציונלית ואינו מבין את זה שלאנשים אחרים יש אינטרסים ורגשות משלהם. הכול סובב סביבו. לכן, קל מאוד לשכנע אותו שג'ונתן הוא רק כלי, ושאם יהרוג אותו, הוא רק ירוויח מזה.

יותר מזה, לא לחינם בוחר "הראשון" לפנות אל אנדרו בתור וורן. וורן תמיד היווה נקודת חולשה אצל אנדרו. הוא תמיד נראה כאילו הוא חפץ לרצות אותו. כל מה שוורן אמר היה קדוש, גם אם לא בהכרח מוסרי. כפי שצוין קודם, נראה שאנדרו היה גם מאוהב בוורן, בצורה זו או אחרת. הוא העריץ אותו, שירת אותו נאמנה והתעצב מאוד כששמע על מותו. לכן, כשהוא רואה מולו את "וורן" דווקא, קל הרבה יותר לרתום אותו למשימה השטנית, מאשר אילו היה רואה את באפי, למשל.

מה שעוד יותר מעניין הוא שאחר כך אנדרו עצמו יודה שהיה מודע לכך שהדמות שעמדה לנגד עיניו אינה וורן, וזאת למרות שהוא התייחס אליה כאילו היתה וורן. וזה מראה יותר מכל שהיתה לו מודעות למעשיו גם אז וגם עכשיו, מה שהופך את האקט שלו לחמור עוד יותר, ורק מראה עד כמה הוא חלש אופי. לא רק הפחד מ"הראשון" או מה שהוא לא חשב שעמד מולו הניע אותו, אלא גם ובעיקר ה"פרס" שהובטח לו. להיות אל בשמיים יחד עם שני חבריו. כמובן שה"פרס" הזה הוא קשקוש מוחלט שאין לו שום קשר עם המציאות, אבל אנדרו הוא האיש הנכון בשביל למכור לו לוקש כזה. אצלו ממילא המציאות והדמיון מתערבבים, והוא בהחלט חשב שזה אפשרי. סביר להניח שאדם רציונלי יותר לא היה נופל בפח הזה, אבל אנדרו הוא לא אדם רציונלי, אלא פנטזיונר. והדברים האלה מדברים אליו יותר מדברים מוחשיים, כמו פרס כספי גדול.



באפי מחליטה, בעצת ווילו, לקחת את אנדרו אל הפתח. הרעיון הוא שאולי בעצם הנוכחות שלו שם ובזכות הידע שלו בשפות, הוא ימצא דרך לסגור את הפתח. ווד וספייק נלווים אליהם כדי לסייע להם שם, מאחר שהם בעלי הברית החזקים ביותר של באפי כרגע, וכזכור, בית הספר מלא בתלמידים שמתנהגים באופן אלים ומסוכן.

ההחלטה לקחת את אנדרו איתה ולהשאיר את הערפד ואת הבן של הקוטלת להילחם זה לצד זה קצת בעייתית, לפחות מבחינתו של ווד, שלא טורח להסתיר את העוינות שלו כלפי ספייק. אין ספק שהרגש, היצר לנקום את מותה של אמו, משתלט עליו, למרות המודעות של ווד לחשיבות של המשימה. העניין הוא שבשלב מסוים הוא לא מצליח לשלוט על עצמו. הוא מזהה הזדמנות שבה ספייק לא שם לב ומגיע עם חתיכת עץ (אולי לא במקרה קראו לו "ווד"?) כדי לאבק את ספייק. רק ברגע האחרון מונע תלמיד אלים את המעשה. אחר כך הוא כבר לא מצליח לשחזר את ההזדמנות, ואפשר לראות על ווד שהוא לא מרוצה מכך שספייק עדיין חי ובועט (ודי חזק). שוב, כמו בפרק הקודם, אפשר לזהות אצל ווד נטייה לשים את הרגשות האישיים שלו, את האג'נדה האישית שלו, מעל המשימה. אפשר להבין אותו - ספייק הרג את אמא שלו, אותה אהב מאוד. אבל הוא נמצא עכשיו במלחמת קיום. במצב כזה צריך לשתף פעולה גם עם אויבים כדי לשרוד.

ווד לא מבין את זה, אבל באפי כן. ווד עצמו לא מבין את באפי. הוא לא אומר את זה בקול רם, אבל אפשר לזהות את מה שהוא מרגיש באמת בקטע מסוים בפרק שבו הוא עומד עם באפי ליד הפתח, ולפתע מתחיל לדבר בקול מוזר ובצורה מפחידה. אין ספק שהפתח השפיע עליו, וברגע שבאפי מרחיקה אותו ממנו, הוא חוזר לעצמו, אבל קשה להתעלם מהדברים שהוא אומר לה ונשמעים מאוד אישיים ומאוד נוקבים: "את שוכבת עם הערפד הזה. המרושע הזה. יא ז... מלוכלכת". אין ספק שהפתח הוציא ממנו צד אפל, דברים שהוא נמנע מלהגיד בקול רם. אלו דברים קשים, שמסתירים טינה כלפי באפי. עושה רושם שלמרות העניין הרומנטי שהוא גילה בה, היחסים שלה עם ספייק מעניינים אותו יותר מהכול. הדברים הללו, אגב, גם מגלים פן שוביניסטי למדי. כאילו שיש רק צד אחד למערכת היחסים הזאת, וכאילו שהעובדה שהיא שוכבת, לכאורה, עם ספייק הופכת אותה לזונה. למזלו של ווד באפי עדיין לא יודעת מה הוא ניסה לעשות, אבל עושה רושם שמערכת היחסים במסגרת המשולש באפי-ווד-ספייק מאיימת להגיע לסף פיצוץ בקרוב מאוד.

אבל באפי עסוקה במשהו יותר חשוב עכשיו. אנדרו. בעצם, ממתי אנדרו חשוב? משום מה באפי הופכת אותו לחשוב. או לפחות נותנת לו להרגיש כאילו עתיד העולם תלוי בו. כשאנדרו נמצא עם באפי אפשר לראות כמה חשוב לו שהיא תבין שהוא לא אשם במותו של ג'ונתן. הוא יודע כמה המוסר חשוב לה, והוא מנסה למצוא חן בעיניה. הוא רוצה שהיא תעריך אותו. שוב, הוא רואה בה כאובייקט ולא כסובייקט. תחילה, נוטה באפי להאמין לו, אבל הנטייה של הברון מאנדרוהאוזן להפליג בגוזמאות שלו עולה לו ביוקר. הוא משנה פעמיים בתוך שתי דקות את הגרסא שלו לגבי מותו של ג'ונתן, ובאפי מבינה מייד שהוא מבלבל את המוח.

מסתבר שגם באפי עצמה קצת הטעתה את אנדרו. כשהם מגיעים אל מול הפתח, היא מסבירה לו שבעצם הוא לא שם בגלל הידע שלו בשפות ולא בטיח, אלא בגלל שרק הדם שלו יוכל לסגור את הפתח. אנדרו מבין מהר שהמשמעות של הדברים היא שהוא עלול למות בדרך. ומייד הוא מתחיל לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב לעשות - לספר את סיפור ה"גאולה" שלו. שוב, הוא מנסה להציג את עצמו כמסכן, כאחד שנקלע לסיטואציה לא באשמתו, אבל כאחד שיש לו כוונות טובות ורוצה באמת לכפר על מעשיו. אבל לבאפי נמאס מהמעשיות שלו. היא מעמידה אותו באופן הבוטה ביותר והנוקב ביותר שאפשר מול המראה. היא מסבירה לו שאין לה שום ברירה, שהיא חייבת להרוג אותו כדי להציל את העולם, ושמדובר כאן בחיים של אנשים רבים מדי על הפרק, ולכן היא לא יכולה לחשוב אפילו על לרחם עליו. ברגע שאנדרו מבין שהוא עומד למות, פתאום יוצא ממנו סוף סוף וידוי אמיתי. הוא מודה שהוא הרג את ג'ונתן למרות שידע ש"וורן" הוא לא הראשון. הוא מודה שהוא יודע איך ג'ונתן הרגיש רגע לפני שהוא הרג אותו במו ידיו. ואז, בשיא הוידוי המרגש, נוזלת דמעה מעינו לתוך הפתח, ולתדהמתו של אנדרו הפתח נסגר. אבל באפי לא מופתעת בכלל. היא ידעה שזה מה שיקרה. הפתח היה צריך דמעה, לא דם. בעצם, באפי תמרנה את אנדרו למצב הזה ביודעין. היא ידעה שרק אם יעמוד מול האמת הכואבת ומול סכנת חיים הוא ימצא את הכוחות להודות במעשיו. כי לפעמים אנשים צריכים ש"יעירו" אותם כדי שיתחילו לפעול ולהתמודד עם האמת. בעצם, באפי עשתה לאנדרו את מה שהוא עושה לאחרים טוב כל כך - היא עיוותה את המציאות וסיפרה לו סיפור מעשיה מצוץ מהאצבע על הדם שלו שיציל את העולם. ואנדרו נפל בפח, אבל רק הרוויח. כי עכשיו הוא סוף סוף הצליח להודות בפשעים שלו ולהכיר במציאות הכואבת. הוא מקשקש הרבה על "גאולה", אבל רק עכשיו, סוף סוף, הוא עשה את הצעד האמיתי הראשון בדרך לגאולה הנכספת.

מדוע שהפתח ייסגר באמצעות דמעה? הרי הוא נפתח עם דם. ובכן, מבחינה רעיונית זה באמת קצת מאולץ. אבל מבחינה מטאפורית זה הפתרון המושלם. יש כאן סמליות רבה. הדם הוא הסמל לאקט המתועב שפתח את הפתח, שהוא הסמל לחטא, ואילו הדמעה היא הסמל לחרטה ולהכרה בחטא, והיא זו שסגרה את הפתח. רק ההכרה והחרטה יכולות לסגור את הפתח שיצר החטא הנורא. ורק כך ניתן יהיה "להציל את העולם". זהו מסר יפה וחשוב מדי מכדי לתת לעובדה שהוא נעשה באופן קצת מאולץ להפריע לעצם הביצוע ולהכרה בחשיבות הרעיון.



בסצנה האחרונה של הפרק אנדרו מדבר אל המצלמה שוב, אבל הפעם באופן רציונלי וכן הרבה יותר. הוא מודה שהרג את חברו הטוב ביותר, ושהמלחמה קרבה ובאה ושהרבה אנשים ימותו. סביר להניח שגם הוא עצמו. ואז הוא מוסיף ומודה שאולי בעצם זה עדיף כך.

הסצנה הזאת חשובה מאוד לסגירת הפרק משתי בחינות: ראשית, כדי להראות שההכרה של אנדרו במעשיו היא מיתית ולא נעשתה רק בגלל שהיה בסכנת חיים. ושנית, כדי להראות שאנדרו עדיין אוהב את המצלמה, ואת הרעיון שעומד מאחוריה, ואת עולם הפנטזיה, אבל עכשיו הגישה שלו השתנתה. הוא כבר לא ישתמש בה כתירוץ לבריחה מאחריות, אלא רק כתחביב. אבל למרות זאת, עדיין אפשר לזהות משהו מאנדרו הישן במשפט האחרון שלו. האמירה הזאת "אולי עדיף שאני אמות", היא גם סוג של בריחה מאחריות. כולנו אוהבים להגיד ש"אנחנו אשמים" וש"מגיע לנו להיענש", אבל לאחל לעצמנו דברים רעים זה לא פתרון. החכמה היא לחיות, לא להישבר, להתמודד ולהכיר בעצמנו. המוות אינו פתרון. מי כמו באפי יודע את זה. השאלה היא אם אנדרו ילמד את הלקח הזה, ואת זה ניתן יהיה לראות רק בפרקים הקרובים.

אבל אנדרו הוא רק סמל בפרק הזה למשהו גדול יותר. כפי שצוין לעיל, הפרק מכוון הרבה לקהל של הסדרה, אולי יותר מכל פרק אחר. עושה רושם שהפרק מכוון איזשהו מסר לקהל הנאמן והמסור באמצעות אנדרו. הקהל של הסדרה הוא קהל שנהנה מאוד מפנטזיה, שנסחף בקלות לתוך סיפורים יפים על הרפתקאות, גבורה, גאולה וחשבון נפש. אבל הקהל הזה צריך לזכור שמדובר בסך הכל בסדרת טלוויזיה. שהחיים הם לא פנטזיה. שהצפייה בסדרה היא תחביב נחמד לשעות הפנאי, אבל אסור לתת לסיפורים היפים שמסופרים במסגרתה לסחוף אותו ולגרום לו לחשוב שהבעיות שלו בחיים תיפתרנה בקלות, בדיוק כמו בסדרה עצמה. העובדה שאנדרו מזכיר כל הזמן עלילה מתמשכת של "גאולה", כאילו הוא כותב לעצמו "קשת עלילה" כמו בטלוויזיה, רומזת לצופים שקווי עלילה של "גאולה" הם חלק מהסדרה, וחלק חשוב בה, אבל זה לא אומר שהצופים צריכים לחשוב שככה זה בחיים. החיים הרבה יותר מורכבים מזה. והעובדה שאנדרו הגיע למסקנה הנכונה בסוף הפרק אינה אומרת בהכרח שעכשיו הכל יהיה בסדר. הפרק נגמר והטיפול בנושא הסתיים, אבל בחיים זה לא ככה. אנחנו צריכים להתמודד עם הבעיות 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע. עם כל הכבוד לסדרה, ולמרות שכל מיני אנשים נוטים לנתח אותה לעייפה בסיכומי פרקים ארוכים מאוד, היא עדיין רק סדרת טלוויזיה. נפלאה, מדהימה, פורצת דרך ומיוחדג'ת. אבל רק סדרת טלוויזיה.


כמה הערות קצרות נוספות
סצנת הפתיחה היא מחווה ל"Masterpiece Theater", תוכנית טלוויזיה בריטית שבה הוצגו מחזות משובחים בליווי הקדמה ופרשנות-תוך-כדי-הצגה של המנחה הבריטי המעונב. הצופים הותיקים של "Saturday Night Live" בוודאי זוכרים מערכון קבוע בכיכובו של ג'ון לוביץ' שעשה גם הוא מעין מחווה פארודית לאותה תוכנית.

ג'יין אספנסון, שכתבה את הפרק, כתבה גם את "סופרסטאר". כמה לא מפתיע.

הפוזות שספייק עושה מול המצלמה מאוד מזכירות את הפוזות שהוא עושה במהלך החלום של ג'יילס בפרק "Restless". עושה רושם שהמטרה היא להראות לצופים שספייק דווקא די נהנה להיות ערפד. הוא אוהב את הפוזה, את השיניים, את ה"רוע" ואת הקשיחות. הוא יכול לספר סיפורים לעצמו ולנו, אבל הוא נהנה מכל רגע.

זה לא הרמז היחידי ל"Restless" בפרק הזה. צופים חדי עין יכולים להבחין שבחלום של אנדרו, במיטה עם ג'ונתן במקסיקו, אפשר לראות לשניה את "איש הגבינה" המפורסם.

בכלל, יש בפרק הזה הרבה מאוד אזכורים לפרקים מהעונות הראשונות, מה שמראה שהעונה הזאת באמת מנסה "לחזור להתחלה", כמו שנטען בפרק הראשון שלה. הנה מספר דוגמאות: המשפט "כולם שונאים את המעודדות" מתייחס לפרק "The Witch" מהעונה הראשונה. ההתייחסות למרסי רוס היא כמובן אזכור לפרק נוסף מהעונה הראשונה, "Out of Mind, out of sight". האזכור של "מפלצות נבחרת השחייה" קורץ כמובן ל"Go Fish" (הידוע יותר כ"יאללה דג") מהעונה השנייה. האזכור של הכלבים הרצחניים שהביא טאקר לנשף הסיום הוא כמובן לפרק "The Prom" מהעונה השלישית.

כתוביות הסיום עם ה-"גררר... ארגגג..." המפורסם הוחלפו בסיום הפרק עם השירה של וורן, אנדרו וג'ונתן "We are Gods" ששעשעה כל כך במהלך הפרק.