תראו. תראו מה זה. בישראל זה לא היה עובר, ואם זה היה עובר תמיד היה מי שעומד על הגג וצועק שמשהו כאן לא בסדר. שזה לא יתכן. שהתקשורת אולי מגויסת, אבל התקשורת לא צריכה לעמוד עם שכפצי"ם ולשלוח צווי 8 לאוכלוסייה, בטח שלא לארגן הסעות, ודאבל-בטח שהיא לא צריכה, לא ככה, להכריז על מלחמות. אבל בתרבות הישראלית, אמריקה, על כל צדדיה, מוארים יותר ואפלים פחות, נתפסת, באשר היא נתפסת, כמחדשת, כקולעת, כמשהו שצריך ללמוד ממנו. כי ככה זה אצל האח הגדול. כי ככה זה באמריקה.

הציונות כבר הפכה למילה גסה, אולי בצדק, אולי קצת פחות. אמריקה, מנגד, לא נכנסה לפוסט ולא נכנסה לאמו, כי באמריקה, כמו באמריקה, פטריוטיות לא רק לא גסה, הפטריוטיות, למעשה, מקודשת. באור הדמוקרטיה, ארה"ב מקיימת מארג תרבותי שמחנך, דור אחרי דור, בן אחרי אב, לאהוב את המדינה, ויותר מאשר לאהוב את המדינה, את מה שעומד מאחוריה. את האיקונים, את דור המייסדים, את, לעזאזל, תביאו לנו את כל המשוגעים. זה לא תמיד קשור למציאות, אבל זה בהכרח מה שהם מנסים לעשות. נאומי הנשיא, ההמנונים בבתי הספר, הפטריוטיות הזו לאנקל-סאם. להרבה מן האמריקנים, אמריקה היא-היא העולם הגדול. כי מלבד טקסס יש שיממון. כי מלבד ארה"ב יש שלטון של חושך, ומי אם לא אנחנו,
צריכים להביא את האור.

וסי.אן.אן, כמעט כמו כל שאר הרשתות, התגייסה למאבק. הויכוח הישן לא מסוגל להחליט אם התקשורת מובילה או נגררת. מעצבת או מתעצבת. וכי התקשורת היא אנשים, שלומדים, שנלמדים, ולא תמיד אפשר לדעת מי אחראי כאן לביצה, ומי שחט את התרנגולת. אבל, בין לבין, התקשורת אמורה לשמש כגרום ממתן. להקרין את תמונת הלינץ` ברמאללה היה הכרחי למען שהציבור, בארץ ובעולם, יידע עם מי הוא מתעסק, אבל להקרין את התמונות בפעם ה-100 היה מיותר. סיפסור של המוות.
והנה, רשתות השידור בארה"ב, ישר נגררו לתוך המלחמה.
או. אה. מי זה בא.

בכותרות זועקות. בצעקות חמאס. בשלהוב יצרים ובזרוע נטויה. כשפוגעים בכבוד, גם של מעצמה, נפגעים האנשים, ואלו מהם, שעושים את התקשורת, שלא יכולים לירות, שלא מזיזים טילים, בוחרים את הדבר היחיד שנשאר. כי אמריקה במלחמה. למען כל ילד, ילדה, מלחמת האור בבני החושך, מלחמת קיום, כי ארה"ב זה 20 אלף איש, מלחמה של החיים ועל המוות. כאן כולם יודעים מי הם הרעים. ומה הטובים צריכים לעשות. כי הגיע ארמגדון, והסוללות מוכנות.
אש. אש. אש.
יש הרוגים?

יש כאלו שיידעו לקרוא בין השורות, ויש כאלו שיקנו עוד שני רובים.
באמריקה, אתם יודעים, זה דווקא קל.
גם יש המון מוסלמים.




אחרי שיפטרו את כל ראשי המנגנונים, יוציאו את הסוסים לטיול וינקו את האורוות, יצטרכו למצוא, כשיתאפשר, לפחות רגע או רגעים מספר, ולהעניק תעודות של כבוד לסוללה של יועצים, שלמרות חומר הגלם שיש להם (נשיא ארה"ב) הצליחו, איכשהו, ברמה זו או אחרת, להוציא אותו מספיק נהיר. ופרזנטציה היא משחק הביבים, וזה לא באמת חשוב כמה הוא עובר מסך, ואיך הדברים נראים, כל עוד הוא עושה, כל עוד יש מי שנוהג. אבל, כשמתקבלת התמונה שאין מי שנוהג, שמקסימום זה אבא בוש, ועוד כמה יועצים, אז צריך את הנשיא, שיוציא כמה מילים. וגם אם ידוע לאן נוסעים, ומה הולך לקרות, אמר קירשנבאום ואמר נכון, נשיא זה כמו אבא. צריך שיבוא. שיסביר. נשיא צריך לדעת לתת ביד אחד סטירה לרעים, ביד השנייה לחבק את המשפחה. לבוא להסביר. שיהיה בסדר. שיראו שהחיים ממשיכים. אמריקה הייתה צריכה את אבא, אבל "שירותי הביטחון" החביאו אותו, אבא לא יכל לבוא. כי, אתם מבינים, בארה"ב, שמה, איפה שמתחבאים, אין מתקני שידור. אי אפשר להקליט. אבא. אוי אבא.
מה שעובר על המסכן.

מאשימים את אריק שרון שהוא נחבא לאגרטלים. שהוא בקושי מתראיין, וגם כשהוא מתראיין, הוא לא אומר יותר מדי מילים. ומה היה קורה אם המצב היה בישראל? שכאן נהרגו, בהערכה ראשונית, אלפי בני אדם, שכאילו המדינה חשכה, במצור, שנגמרו החיים? מישהו מהתקשורת, מישהו בכלל, היה מקבל את שורת הסיסמאות העלובות, התלושות, הקופירייטריות, ההוליוודיות והאומללות שהוא מנפיק לאוויר? נוציא אותם מהחורים שבהם הם מתחבאים? אמריקה לא תוותר? הטוב שבאדם? והתקשורת בארה"ב, כי גם היא בהלם, סובלת את עליבות המילה, את תאטרון האבסורד, את כל השטויות האלו, ואפילו לא מנדבת מילה לכאפרה. יום יבוא ילמדו את התרגיל הזה בבתי הספר לעיתונות. לתקשורת.
לצעירים בסי.אן.אן.
יום יבוא.

אומרים.