ליצור פיילוט לסדרת טלוויזיה זה לא עניין פשוט. גם אחרי שהצלחת לגרות את האנשים המתאימים עם הרעיון הסופר-מקורי שלך ולקבל גב ומימון, גם אחרי שעמלת לילות כימים על התסריט המתאים שיפתח את הסדרה ויציג את הדמויות בדרך הטובה ביותר בהתאם לחזונך, גם אחרי שגייסת טאלנטים שיהיו מוכנים לעבוד "על עיוור" מבלי לדעת אם יש עתיד לפרויקט, גם לאחר אינספור שעות צילומים ועריכה תוך הקפדה על הפרטים הקטנים והמשמעותיים ביותר, גם לאחר כל אלה שום דבר אינו בטוח - אתה עדיין צריך להיכנס לחדר מלא בחליפות מחויטות, להקרין את פרי עמלך ולחכות למוצא פיהן ולגזר הדין הסופי.

מה שקורה לפעמים, ובעיקר ברשת FOX, הוא שהחליפות, לאחר כל ההשקעה והבעת האמון כמובן, מחליטות לגנוז את יצירת הפאר שלך, הניצוץ המקורי שהתחיל את הסאגה, ומבקשות לראות תסריט חדש לחלוטין בטווח זמן בלתי אפשרי, או שכל העסק מבוטל. ואולי, רק אולי, אם נפל בחלקך לאחרונה גוש של מזל טוב, תוקרן היצירה שלך בסוף, שזה כמו ההתחלה אבל ההיפך, ורק לאחר שישודר סך כל הפרקים המתוכנן לשידור, ובסדר הלא נכון. כמו בכל ספר טוב, בו לאחר "סוף דבר" מופיעה ה"הקדמה", פשוט כדי לוודא שכולם אכן מכירים את הדמויות והעלילה כפי שחשבו. וזה יכול אף להוות משחק עבור הצופה הממוצע - לערוך רשימה של "דברים שניחשתי לבד" מול "דברים שלא הבנתי ורק עכשיו אני מבין", ולהשוות עם חברים.

לא רק שהעסק הזה לא מצחיק, ושהוא בפירוש סיוטו הגרוע ביותר של כל יוצר סדרת טלוויזיה, הוא גם די טראגי, כי הוא מבוסס על סיפור אמיתי. זה בדיוק מה שקרה לג'וס ווידון וטים מינייר, שיצאו מישיבת ההקרנה של "סרניטי" עם הוראה מפורשת לכתוב במהלך סוף שבוע אחד תסריט לפרק פתיחה אחר. פרק שאמור לדחוס את כל האקספוזיציה שניתנה במהלך שני פרקי "סרניטי" לגבי העולם הבדיוני, העיצוב שלו, המאפיינים הייחודיים שלו, ההיסטוריה שלו, יחד עם הצגה מחודשת של תשע הדמויות הראשיות על כל מאפייניהן ומניעיהן, וצריך שתהיה גם עלילה סוחפת וקצבית שתמשוך את הצופים למרקע. כל זאת מבלי לדעת בכלל מה יעלה בגורלו של "סרניטי" היקר והאבוד.

אז אפשר להיגרר ללופ אינסופי של ציניות והאשמות כלפי רשת FOX ומנהלי הפיתוח שלה, רק שלא ייצא מזה כלום מלבד גבב ארסי של מילים שיותיר מקום להתייחסות של שני משפטים וחצי בלבד ל"שוד הרכבת", וכמובן שמגיע לו הרבה יותר. לכן, מעתה ואילך, כאשר יופיע הסימן "FF" למשל, יש להבין כי לא מדובר בקיצור לשם Firefly, אלא לתזכורת בנוגע למקרה האומלל הזה. חסכון סכפ"שי עצום, האמינו לי.



"שוד הרכבת", תוצר סוף השבוע של ג'וס וטים, מנסה (ומצליח) להתמודד עם המשקל הכבד המוטל עליו בכמה דרכים. קודם כל, את הרקע ההיסטורי ואת העובדות ה"יבשות" מספקת ההקדמה שנתווספה לתחילת כל פרק. בקריינותו של בוק שפרד, קול סמכותי ומבין עניין, נמסרים הפרטים החשובים על העולם החדש בליווי תמונות מתוך "סרניטי" - ניצול משאבי הארץ, החיפוש אחר עולמות חדשים, ההבדלים בין הכוכבים השונים, ההתנגדות לכוחות הברית, המאבקים היומיומיים של השורדים וכו'. אותה הקדמה, שלרוב מתווספת בסדרות שמתרחשות על רקע פנטסטי מורכב ומסובך, מגדירה למעשה את תחומי הסדרה ואת התמה המרכזית שלה - קבוצה של אינדבידואלים שפועלת במסגרת של עולם פטריארכלי, ומנסה לשרוד. בתנאים שלה.

שלושה דברים מובלטים במיוחד בהקדמה הזו, יחד עם הקשר ביניהם: חללית או ספינה (יחד עם המילים "קפטן", "צוות", "להמשיך לטוס"), עבודה ("Job", "Work", "Get By"), ואקדח (שמתקשר לנושא ההתנגדות, המלחמה, והתבוסה). המשוואה המוצגת היא כזו: ספינה + אקדח = עבודה. אבל מייד אח"כ מוצגת משוואה אחרת: עבודה + אקדח = ספינה, כי אם אין עבודה אי אפשר להמשיך לטוס. ואם אין אקדח, אי אפשר לשמור על העבודה, ושוב אי אפשר לטוס. ואם אי אפשר לטוס, אי אפשר להשיג עבודה, וכן הלאה. וזה, צופים יקרים, בעצם מה שנמצא בבסיס "פיירפליי" - שילוש ערכים קדוש שכזה, שכל הפרה של האיזון שלו גוררת בעיה, ולכן מעניין לכתוב עליה פרק.

לא פלא, אם כך, שכל שלושת המאפיינים הללו בעצם מתארים את הדמות הראשית, מלקולם ריינולדס, ואת כל מה שמעצב אותה - המלחמה בה השתתף והובס, החללית היקרה מכל שלו, והרצון התמידי למצוא עבודה ("I do the job, and then I get paid", אמר בסוף "סרניטי"). נטרלו גורם אחד, וערערתם את יסודות חייו של קפטן ריינולדס. בואו נלך אפילו צעד אחד קדימה - צלעות המשולש מרכיבות את "פיירפלי" הסדרה מבחינת ז'אנרים מאפיינים: ז'אנר המערבון (אקדח), ז'אנר המדע הבדיוני (חללית) וז'אנר האקשן וההרפתקאות (עבודה). זוהי הסדרה, אלו הדברים שבבסיסה, וזה מה שהופך את דקת ההקדמה הקבועה לכל כך אפקטיבית. היא מתווה את האווירה בכל פעם מחדש, ומכניסה את הצופה אל העולם הייחודי של "פיירפליי", גם אם מדובר ברמה מנטלית בלבד.

אבל עם כל הכבוד להקדמה הקבועה, עדיין לא מדובר בסדרה עצמה או בפרק שלם אלא באקספוזיציה שלו בלבד. לסצנה ראשונה בסדרת טלוויזיה, בדרך כלל, ניתן משקל רב, משום שהיא זו שקובעת, יותר מהכל, את הרושם הראשוני שמתקבל אצל הצופים, שברוב המקרים קשה לנער מאוחר יותר. סצנה ראשונה טובה צריכה להיות מגרה וסוחפת, לבסס את הסדרה ולהיות נאמנה למאפייניה. אבל מעל הכל, היא צריכה להכיל גורם חמקמק ובלתי ניתן להגדרה מילולית, את גורם ה"וואו". את ההתרשמות העמוקה של "דבר כזה באמת לא ראיתי", ואת הרצון להמשיך ולצפות בכיליון עיניים. על הסצנה הראשונה של "סרניטי" ומשמעויותיה כבר נכתב כאן, אך מכיוון שעבור רוב צופי "פיירפליי" לא זו היתה הסצנה הפותחת של הסדרה, FF, הרי שסצנת הפתיחה ב"שוד הרכבת" נרתמה למלא את התפקיד המחייב. ואם הסצנה הראשונה של "סרניטי" היתה סצנת מלחמה, אז סצנת הפתיחה של "שוד הרכבת" היא סצנת שיקוף שלה. ועל כך בהמשך.

זה מתחיל בפאב, עם צילום גב של רקדנית בטן, ומוזיקה אוריינטלית - כולם סממנים תרבותיים שנועדו לאפיין את מקום ההתרחשות ואת העולם החדש. באותה הסצנה נשמעת גם לא מעט סינית, וגיישות עוברות ברקע, ובקיצור, ערבוב התרבויות האתני זועק מעבר למסך עבור תשומת לב הצופה. כי FF, אין הרבה זמן לבזבז, צריך לרכז כמה שיותר דברים ולהעביר כמה שיותר מידע. אנו מלווים את רקדנית הבטן, ומגיעים לשולחן בו יושבים שלושת הגיבורים, הלוחמים, ומשחקים משחק כלשהו. רקדנית הבטן, שאולי נראתה לנו כמו צורת בידור זולה על סמך הידע התרבותי שלנו, מקבלת מעין ערך מוסף כשהיא מוסרת למל חפץ בחשאיות, מה שיוצר תחושה חזקה של "דברים מתחוללים מתחת לפני השטח, ואינם כפי שהם נראים", תחושה שמחבב עד מאוד מיודענו ג'וס, ותחזור עוד כמה וכמה פעמים בהמשך. במסגרת המשחק הגיע תורו של מל ("מהלך שלך" אומר לו ג'יין, ואם קוראים זאת כמילים הראשונות שפותחות את הסדרה, הרי שהן מתאימות להפליא), וכשהוא מבצע אותו, מתרשמת זואי מאומץ ליבו. "I live on the edge" הוא עונה לה. מלבד העובדה שמדובר בהכנה לבדיחה המילולית שתבוא מייד ("חשבתי על לעבור מהשוליים למקום אידיאלי באמצע"), המשפט הזה מהדהד להקדמה מפי בוק ולדבריו בנוגע לאנשים שנדחקו לשולי המערכת ונאלצים להסתדר עם טכנולוגיה בסיסית, שזה תיאור די מדויק של מלקולם ריינולדס עצמו. גם ב"סרניטי" השתמשו בביטוי דומה כדי לרמז על מיקומו הפיזי ואולי אף הנפשי של מל, כשבאדג'ר טוען כי הגלגל המסתובב משנה רק לאנשים שבשוליים.



בכל מקרה, עוד לפני שהספקנו להבין מה קורה, האיש השיכור שעל הבר מחליט להרים כוסית לכבוד הברית, וזהו בעצם הטריגר לסצנה כולה. מל מרגיש צורך עז במשקה נוסף וניגש לבר, אך בניגוד לציפיות של "הקשוח שהולך להתחיל מריבה", הוא נוהג באיפוק ובריסון. נראה כאילו מל מחפש את העימות, אבל מחכה אך ורק כדי לשמוע את המילים הנכונות, כמו כספת שמחכה בסבלנות לקוד הספציפי שיפצח אותה. הקוד לא מבושש לבוא, בדמות העלבות והשמצות על העצמאיים ומעיליהם החומים, ושוב נראה כאילו מל הולך להתפרץ ולפצוח בקטטת בארים. אך כמובן שהציפיות נשברות כשאת המכה הפותחת נותנת זואי, האישה בחבורה, שגם ניצחה את מל במשחק הקטן שלהם קודם. מל, שחיפש את המריבה, מצא אותה. מאוחר יותר תרמוז זואי על חוסר המקריות בכך שבכל 'יום איחוד' מוצא את עצמו מל בבר של הברית. את הדפוס הזה די קל להבין - יום האיחוד מסמל בשביל מל יותר מכל את התבוסה הצורמת שלו במלחמה, ואולי גם את האגו הפגוע. אז בשביל לפרוק תסכולים, וסתם כדי לנסות ולהוכיח עליונות נואשת ולשמור על תחושת כבוד, הוא מסתובב בבארים בימי איחוד ומלבה את חמתם של שיכורים. הוא לא בחור רע, מל, באמת שלא. הוא לא התגרה בשיכור ולא התחיל רשמית את העימות, פשוט יצר מצע נוח שאיפשר אותו, אבל עשה זאת ביודעין. כי אם במלחמה הגדולה הוא הפסיד, אולי בקרבות הקטנים הוא ינצח.

ומייד אנחנו רואים שלא כך המצב. עם כל הרעש והצלצולים שעשה מל, הוא זה שבסופו של דבר נזרק החוצה מהחלון הוירטואלי של הבר, הוא הלא-יוצלח של הקרב הזה. הוא אולי התחיל כשידו על העליונה וגורם ההפתעה לצידו, אבל היתרון הזה הלך לאיבוד מהר מאוד והוא מוצא את עצמו אוכל עפר, נלחם מתוך עמדת נחיתות. ובכלל, אם מסתכלים על סגנון הלחימה של החבר'ה שלנו, כל העניין נראה יותר כמו לוחמת גרילה מאשר לחימה מקצועית: מל מנסה להטעות ולבלבל את האויב על ידי הסחות דעת מטופשות, זואי זורקת להם חול בעיניים וג'יין הודף אותם עם כיסא בר. וכשמישהו שולף אקדח, ישר נשמעת התלונה מצדם כי מדובר ב"חוקים לא כשרים". השלושה מצטיירים כנלחמים בכל האמצעים שברשותם למען הישרדות והמשך מחייה, בעוד ההמון הרב מבקש לכלותם. ובסופו של דבר, ממש כמו במלחמה ההיא, הם מוצאים את עצמם על סף תהום, מעטים מול רבים כפי שמואיל בטובו מל להזכיר לזואי. ולכן הסצנה כולה, החל מהמשחק התחרותי הקטן בו מפסיד מל בגלל שחי על הקצה, וכלה בתבוסה הצורמת בקרב שמותירה אותו על אותו קצה, היא למעשה המחשה של מלחמת העצמאים בברית ומפלתם הכואבת. כי היי, אם לא ראינו את הדבר האמיתי (FF), לפחות קיבלנו מושג לגבי מה שהיה שם. ואם לא חווינו בעצמנו את הרגע המשמעותי ביותר בחייו של מלקולם ריינולדס, הרי שקיבלנו הצצה קטנה להתגלגלות העניינים שעיצבה אותו כמי שהוא.

אם חושבים על זה שמל בעצם מחפש את הקרבות הללו, וככל הנראה תמיד מפסיד בהם, נוצרת תחושה מטרידה של דפוס חוזר. כמו קורבן של טראומה שחוזר על אותו אירוע שוב ושוב מתוך תקווה לתוצאה שונה, ובסוף תמיד מתבדה. כמו אדם שלא מסוגל להרפות מן העבר ועל כן לא לומד ונידון לחזור על אותן טעויות שוב ושוב. אבל זו רק אשליה. כי כאן מתבטאת הגדולה האמיתית של הסצנה - היא עוד לא נגמרה. הקרב אולי כן, וכך גם המלחמה, אבל הסיפור, והסדרה, רק מתחילים. ולכן כשמציע השיכור למל ולחבריו המתת חסד ושואל אותו לדעתו, עונה לו מל "I'm Thinkin' we'll rise again" מתוך עמדה של עליונות מפתיעה שמגובה על ידי זווית הצילום, ומיד מגיחה מאחור, בכניסה מרשימה מאין כמוה, "סרניטי" הספינה, ומצילה את היום. סרניטי מוצגת כאן כמקור לתחייה מחודשת, הישועה לה נזקק מל נואשות, גם אז, וגם עכשיו. וממש כמו אז, היא הגורם היחיד בחייו של מל שמונע ממנו מלהידרדר אל התהום, ומעניק לו חוזק ועוצמה. גם היא לא בדיוק מה שהיא נראית - היא בכלל ספינת תובלה נטולת כלי נשק, אבל בשביל מל וכל השאר, זה מספיק. כי לפעמים, ובמיוחד בעולם ה"אדם לאדם זאב" של פיירפליי, חשוב יותר כיצד דברים נראים מאשר מה שהם באמת. לא סתם הפגיעות האמיתית מסתתרת מאחורי חזות קשוחה, ולא סתם מאפיין התיאור הזה את רוב הדמויות בסדרה, כשמל בראשם.



ברצועת הקומנטרי לפרק, מציין ג'וס שכדי לערוך היכרות טובה עם הדמויות והקלה בזיהוין (בכל זאת, תשע דמויות חדשות לחלוטין זה די הרבה לקלוט בבת אחת), הן נכתבו כשהן מכנות זו את זו לרוב בשמותיהן הפרטיים ולפי תפקידיהן על הספינה. כל העניין יוצר אווירה רחוב-סומסומית קצת מטופשת (בסגנון "הנה את, אשתי", "הנה אתה, בעלי", "איפה קיילי, המכונאית שלי?", "היי, כומר", "זה סיימון, סיימון הוא הדוקטור"), ונראה כאילו היה עדיף לו היו פונות הדמויות ישירות לצופים ומסבירות רגעית מי הן ומה תפקידן, ובכך סוגרות את העניין אחת ולתמיד. אבל FF, לכן צריך לנקוט בצעדים שכאלו. כך למשל, סיפורם של סיימון וריבר ששמענו מפי סיימון בצורה כה מרגשת ב"סרניטי", נמסר כאן בצורה אקספוזיציונית מתומצתת על ידי בוק.

ואחרי שהכרנו את כל הדמויות בשמן וזיהינו אותן, הדבר הבא שצריך לדעת עליהן הוא מה המניע שלהן. מה גורם להן לתקתק, וחלק בלתי נפרד מכך הוא למה הן בכלל כאן, על סיפון סרניטי? אנשי הצוות מספקים את התשובות הברורות ביותר - זו העבודה שלהם. הם מקבלים על זה כסף, אוכל, מגורים. מעבר לכך, זואי כאן עקב נאמנות למל עוד מימי המלחמה. ווש הוא בעלה, שמן הסתם חי לצדה. קיילי פשוט מאוד אוהבת את העבודה שלה, את החיים בסרניטי, את שאר הנוסעים ואת המין האנושי בכלל, קשה לדמיין אותה נשארת במקום בו היא לא מאושרת. ג'יין לעומת זאת הוא תעלומה לא קטנה. הוא לא נראה כמו אחד שאמינות היא תכונה חזקה שלו, הוא תקיף, דעתן ועקשן, קבלת מרות וחיים כפקוד ודאי לא עושים לו יותר מדי טוב על הנשמה, ורובנו זוכרים את נושאי הנאמנות שלו מ"סרניטי". עושה רושם שהמניע החזק ביותר שלו הוא כסף. הוא זה שמציין כי כולם יהיו עשירים יותר אם יסגירו את ריבר. הוא זה שדוחף לסיים את עסקת הרכבת למרות שמל וזואי נעדרים. ובכל זאת, יש בג'יין איזושהי מידה של נאמנות. הוא יודע היטב מה מקומו ומה תפקידו, ובסופו של דבר כן אפשר לסמוך עליו במידה מסוימת. למרות שלא היה חייב ולמרות מצבו המסומם, ירייה שלו היא זו שמצילה את מל ברגע האחרון מאנשי ניסקה. בדיוק כמו בקרב הפותח, שבתחילתו הפגין אדישות ובסופו של דבר הצטרף למערכה. יחד עם זאת, ג'יין מסתמן כחוליה החלשה והרופפת בצוותו של קפטן ריינולדס.

התעלומה האמיתית מתחילה כשעוברים לבחון את הנוסעים. שפרד בוק, למשל, שמצליח להתחמק משאלתו הישירה של מל לגבי מעשיו על הסיפון ועונה שיש לו מספיק עובדי אלילים גם כאן, שעליו להחזיר בתשובה. קצת קשה לקנות את התשובה הזו. או אינארה, שבכלל מסובבת את תהייתו של בוק בעניין נוכחותה ב"סרניטי" ועונה לו משהו בסגנון "זה לא כל כך נורא, רק כשמתרחקים מהכוכבים המיושבים, קשה למצוא עבודה". האמת היא, שמערכת היחסים בינה ובין מל מספקת אולי חלק מן התשובות. גם למי שרואה את הדינמיקה ביניהם לראשונה, ברור לחלוטין כי יש משהו בין השניים, איזושהי מערכת פאסיבית-אגרסיבית של יחסי אהבה-שנאה, ועקיצות הדדיות שמסתירות חיבה עמוקה - הוא מושך לה בקוקו והיא זורקת עליו קוביית לגו. גם אחרי שהוא מקניט אותה במה שנראית כמו הפעם המאה ואחת בנוגע לעסקיה, הם חולקים רגע מסוים והוא מביע דאגה לה ולביטחונה בצורה הכנה ביותר. היא, בתמורה, מתפללת עבורו בסתר מבלי להגיד לו, למרות שכפי שהיא עצמה מציינת, היא לא באמת בטוחה שהיא מכירה אותו. מאוחר יותר, מתוקף תפקידה כבעלת הסמכות שמצילה אותו ואת זואי, היא יוצרת סיפור כיסוי "נוח" בו מל בתפקיד משרתה וכפוף לה בכל צורה שהיא (?Wishfull thinking). היא משפילה אותו, סוטרת לו, ולא נשארת חייבת על כל העלבונות שהטיח בה קודם לכן. אינארה יודעת להשיב באותו המטבע ונראה שהיא היחידה שאינה מאוימת מסמכותו של הקפטן, מה שאולי הופך אותם לשווי ערך ועל כן מתאימים. בכל אופן, רגשותיה הברורים למל יכולים להוות את הסיבה האמיתית להימצאותה על הספינה.



אצל סיימון וריבר העניינים די פשוטים. הם פליטים במנוסה, בורחים מכוחות הברית ומוצאים בסרניטי מקלט. מה שבאמת מעניין אצל סיימון וריבר הן לא הסיבות שבגללן הם על סרניטי, אלא הסיבות שגרמו למל לשכן אותם אצלו מלכתחילה. כמה אופציות עולות במהלך הפרק, אבל אף אחת מהן לא נשמעת משכנעת מספיק. הראשונה, שעלתה גם בסוף פרק הפיילוט - סרניטי צריכה רופא. אבל יש ביקום הרבה רופאים פחות בעייתיים מבחינה חוקית, בטח כאלו שמל יכול לסמוך עליהם יותר. סיבה שנייה - התשלום. ושוב, אפשר לאסוף נוסעים פחות בעייתיים, מה גם שריבר וסיימון משלמים הרבה פחות מרווחי העבודות של צוות סרניטי. סיבה שלישית - "כי זה הדבר הנכון לעשות" אומר מל לבוק. יה, רייט. מי בדיוק מאמין לזה? הוא לא סומך על סיימון ונרתע מריבר, אין סיבה אמיתית שהמצפון שלו ינחה אותו לכך. סיבה רביעית נרמזת על ידי ג'יין, שטוען כי הקפטן מחזיק אותם על הסיפון כדי להסגיר אותם לכל המרבה במחיר, טיעון שממהרת קיילי לדחות בכל תוקף. כאמור, כרגע אין לעניין תשובה מספקת.

אחד הנושאים החשובים, אם לא החשוב ביותר, שעולים בפרק הוא רמת המוסר של מל, ועקב כך של כל גיבורי הסדרה. "מל. רע." מציינת ריבר בעלת היכולות הסייקיקיות שאנו נוטים להאמין להן, ומייד מוסיפה, "בלטינית". פיו, איזה מזל. מל הוא לא רע, זה רק תרגום השם שלו. האומנם? ואולי זה בכל זאת אומר משהו? "יש לנו פשע לבצע" הוא מכריז בפתיחה, ומציב מראש גבולות מוסר מפוקפקים המשויכים לדמויות. מי שראה את "סרניטי" בכלל יודע ש"פשע" היא לפעמים מילה נרדפת ל"עבודה", ובדרך כלל אחת נחשקת. "אנחנו לא גנבים" מכריז מל בסוף הפרק, ומייד חוזר בו, "אבל אנחנו כן". אפילו קיילי התמימה שלא מסוגלת לפגוע בזבוב, מוציאה את המילה מפיה בשיא הטבעיות והסתמיות כשהיא מתארת לסיימון את תוכנית הפעולה. מל לא שואל את ניסקה מה הוא צריך כי לא ממש אכפת לו. ככלל, הוא רק עושה את העבודה. וזה אפילו יותר חריף: ניסקה שואל אותו "לא אכפת לך לגנוב מהברית, נכון?", ואף מציין כי זה המוניטין שיצא לו. מילת המפתח "מוניטין" נראית חשובה מאוד לניסקה, ומל לא טורח לתקן אותו, משמע - מדובר באמת. אין למל בעיה לבצע פשע, בטח שלא כנגד הברית. להיפך, הוא אפילו נהנה מזה. העובדה שקרון הרכבת שורץ בחיילי הברית הופכת את העסק להרבה יותר כייפי מבחינתו, לגנוב את השלל מתחת לאפם. זו כמעט עבודה שהיה עושה בחינם. שוב מדובר באלמנט ההתגרות, ובטינה העמוקה שהוא רוחש כלפי הברית. כל העניין הזה יוצר בעייתיות מבחינת ההזדהות עם דמותו של מל. איך אפשר לעודד ולאהוב פושע, גם אם יוצאים מנקודת הנחה שהברית היא האויב האמיתי והחוקים לא צודקים? איך אפשר להצדיק את פעולותיו אם הן נובעות מאדישות מוסרית ומחוסר מצפון? איך אפשר לסמוך עליו אם לא אכפת לו משום דבר אחר מלבד עצמו? איך הוא יכול להוביל על כתפיו סדרה אם הוא נמצא בצד הלא נכון של הצדק המוסרי?

"שוד הרכבת" פותר את הבעיות הללו בצורה מאוד פשוטה. הוא מוכיח לצופים שהאידיאות של מל, נחושות ויציבות ככל שיהיו, פשוט לא עומדות במבחן המציאות. הוא יכול להתעקש עד מחר שלא אכפת לו מה יש במטען, אבל ברגע שהוא מגלה שמדובר בתרופות לנזקקים, רכוש של הברית או לא רכוש של הברית - כל המוסר החבוי שלו נכנס לפעולה והמצפון שהוא מנסה להסתיר בקנאות, אולי כדי לשמור על המוניטין, מתחיל לעבוד שעות נוספות. הוא מקלל את ניסקה, ומציין "זה סיוט". והוא לא מתכוון לסכנה שהוא וזואי נתונים בה עכשיו.

בסופו של דבר, כשהוא מחליט להחזיר את התרופות לבעליהן החוקי ומתעמת עם השריף, זה אומר: "צדקת. אלו זמנים קשים. אם אדם מקבל עבודה, הוא עלול לא לבדוק מקרוב מהי, אבל כשאדם לומד את כל הפרטים של סיטואציה כמו שלנו, יש לו ברירה" ולזאת עונה מל, "אני לא מאמין שיש לו". אותו מוסר חזק ותקיף של מל, הוא זה שבסופו של דבר מכוון אותו לפעול לפי צו הלב, מבחינתו אין שום דרך אחרת. הערכים החזקים של מל, אם כך, הם שהופכים אותו לגיבור, או יותר נכון לאנטי-גיבור ראוי. מושגים כמו "טוב" ו"רע" אינם משמעותיים ב"פיירפליי". מה שמבדיל את מל מאדם כמו ניסקה, שמסוגל לענות באכזריות את אחיינה של אשתו מבלי להניד עפעף, היא לא יכולת ההבחנה בין טוב לרע או בין צדק לאי צדק, אלא ערכי-מוסר תקיפים ונאמנות עצמית גבוהה. למל יש גבולות מוסריים שהוא לא מוכן לחצות, אפילו במחיר סיכון חייו וחיי צוותו האהוב. וזה, בעצם, מה שמעלה אותו לדרגת אנושי בעולם החייתי של "פיירפליי", ועל כן בר הזדהות.



אבל אם יש דמות אחת שהופכת את "פיירפליי" לסדרה של ג'וס ווידון, הרי זו ריבר. ריבר היא זו שמוסיפה לסדרה את אלמנט האניגמה. המסתורין שאופף אותה משרה אווירה של תעלומה שיש לפתור, משפטיה הסתומים ורבי המשמעות, שלא ניתן לדעת לחלוטין אם יש מאחוריהן אמת אותנטית או אי שפיות, יחד עם אבחנותיה המדויקות ופעולותיה התמימות-אך-מהפנטות, יוצרים מתח ועניין רב בכל הקשור אליה, אל עברה ואל עתידה. כמעט לכל הדמויות ב"פיירפליי" יש שלדים בארונות, אך ריבר היא היחידה שעברה רודף אותה בצורה אקטיבית - אותם "זוגות זוגות, ידיים כחולות" שמחפשים אחריה בנרות, ולמען האדרת הפרופורציות גורמים למושא הפרק הנחשק, ארגזי התרופות היקרים, להישמע כמו חבילה של פלסתרים. בתחילת הפרק היא חווה סיוטים והזיות לגבי קורותיה באקדמיה, ולאף אחד, גם לא לה, ברור לחלוטין מה קרה שם ולמה, מה שמעצים את החידה. "הם לא יעצרו, ימשיכו לבוא עד שתחזירו מה שלקחתם" מתפרצת ריבר לדיון הסוער לגבי תוכנית הפעולה בנוגע למל ולזואי הנעדרים. האם מישהו חושב שהיא מדברת על התרופות הגנובות? המרדף אחר ריבר, הנחישות שמאפיינת את רודפיה והמסתורין בכל הנוגע אליה ואליהם, הם אלו שכנראה יהפכו את סיפורה המעניין לעלילה העונתית של "פיירפליי". ומי כמו ג'וס וטים יודע שגיבור שרדוף על ידי עברו היא נוסחה מוצלחת שבהחלט יכולה לשמש בסיס מבטיח לסדרה, FWB.

יש עוד כמה נושאים מעניינים בפרק שלא נידונים בהרחבה רבה מדי. למשל, כיצד יתכן שכומר כמו שפרד בוק מכיר את שמו של פושע מהולל כמו ניסקה, מה מקור הטינה האמיתי של ג'יין כלפי סיימון וריבר, וכל נושא יחסו של מלקולם כלפי הדת ("אתה מוזמן לספינה שלי, אלוהים לא" הוא אומר לבוק). אבל יש מספר מוגבל של אייטמים שניתן לדחוס בפרק פתיחה אחד, ובניתוח שלו. בשביל זה יש את שאר הסדרה, או לפחות חצי עונה שלה.