אני באמת צריך לשבת לשיחה עם העורכים. איך זה שכל הסכפ"שים על פרקים של דון נופלים עלי? מה, אין אנשים אחרים שהיו פעם כדורי אנרגיה ירקרקים שיוכלו לכתוב על הטינאייג'רית השנואה על כולם?

דון נולדה (או, במקרה שלה, נוצרה) לתפקיד מאוד ספציפי: אחותה הצעירה של באפי. אפילו בעונה החמישית, שם היה לה תפקיד חשוב בעלילה העונתית, היא עדיין היתה האאוטסיידרית, זאת שמסתכלת על שאר הסקוביז מהצד. בעונה השישית המצב היה גרוע הרבה יותר, כאשר לסקוביז היו את הבעיות שלהם, בעיות של מבוגרים, ודון נשארה לבדה בבית הספר, רק ג'אניס לצידה. היא הרגישה זנוחה, שארית מהעלילה של גלורי, מה שגרם לה לפתח נטיות קלפטומניות קלות והרגל לצווח בקולי קולות.

הייתם חושבים שהעונה השביעית תביא עדנה לדון. אחרי הכל, תיכון סאנידייל נפתח מחדש, יש לה חברים חדשים וחבורת סקוביז משלה, עבודתה החדשה של אחותה מאפשרת להן להיפגש לעיתים קרובות ככל שירצו, בקיצור - היא מקבלת את כל תשומת הלב שהיא רוצה. אבל מצבה של דון לא השתפר כלל. נכון, היא נמצאת בחברת בני נוער בגילה - אבל היא לא בדיוק פופולארית, למרות רומן קצר עם כוכב נבחרת הפוטבול (הישג גדול ממה שנראה, בהתחשב בביקוש), והאחות הגדולה שלה? טוב, יש כאלה שיתייחסו לזמן הלימודים כהזדמנות טובה להתחמק מהמשפחה, לא לקבל תשומת לב.

ואז בא הקש ששבר את גב הגמל. ג'יילס הופיע על דלת משפחת סאמרס, סוחב מאחוריו חבורה של פוטנציאליות. חבורה של נערות, פחות או יותר בגילה של דון, בעלות סדר יום כמעט דומה (את הנערות מנסים לחסל ברינגרים, אבל זה לא קריטי), שעוברות לגור בבית סאמרס. וזה כבר יותר מדי. כי חבורת הפוטנציאליות שמסתובבות לדון בין הרגליים הן לא חברות פוטנציאליות. הן לא שותפות למסיבת פיג'מות ארוכה. הן פוטנציאליות. הן מיוחדות, הן עומדות להיות קוטלות. הן הפרויקט הנוכחי של באפי. ודון היא לא. אם בעבר, דון סבלה מכך שלא הקדישו לה שום תשומת לב מכיוון שכולם היו עסוקים, עכשיו לא מקדישים לה תשומת לב כי כולה מוקדשת לפוטנציאליות. דון לבד, בבית מלא נערות. אפשר לראות את זה, למשל, במבט האכזבה על פניה של דון כשבאפי מסיימת שיחה "מקצועית" עם הפוטנציאליות באמירה שהן נבחרות בעלות ייעוד, ופונה אל דון רק על מנת להזכיר לה לאכול משהו לפני בית הספר - כאילו שדון היא סתם עוד מישהו.



יש, בעיקרון, דרך אחת שבה דון תקבל את תשומת הלב שהיא רוצה, תפסיק להיות סתם עוד מישהו. אם דון תהיה פוטנציאלית, היא תחזור להיות השליטה של ביתה. יש לזה אפילו הסבר הגיוני - אחרי הכל, הנזירים שיצרו את דון מהמפתח עשו את זה תוך כדי שימוש בדם של באפי. אותו כלי עלילתי שאפשר לבאפי להקריב את עצמה במקום דון ב"המתנה", היה יכול לעזור לנו כאן - דון ובאפי חולקות אותו הדם, ולכן דון היא פוטנציאלית בדיוק כפי שבאפי היתה פוטנציאלית בגילה. ווילו מזכירה לרגע את הנושא הזה, שעלה גם על דעתם של צוות הכותבים בתכנונה של העונה השביעית.

אבל זה יהיה פשוט מדי, לא? דון לא יכולה להיות שייכת. החל מהשנייה הראשונה שהיא מופיעה על המסך, היא מסתכלת על עולם הקסמים והקוטלות מבחוץ. היא המפתח שהופיע פתאום ונזרק לתוך עולמה של קוטלת. היא הנערה שחיה בבית מלא מבוגרים שמסתבכים עם החיים בזמן שהיא רק רוצה תשומת לב. והיא האחות של הקוטלת שמביטה על אחותה מאמצת נערות שחולקות איתה את אותו הייעוד אבל לא אותו הדם. יש לה יותר ידע בקטילת ערפדים ושדים, תיאורטי ומעשי כאחד, מכל הפוטנציאליות ביחד, אבל אין לה את המסורת, את האינסטינקט, שהופך מחסל ערפדים לקוטלת. דון היא אאוטסיידרית.

אמנדה לא. את אמנדה פגשנו לראשונה כשבאפי קיבלה את עבודת הייעוץ בתיכון. כבר אז היא היתה מוזרה, עם נטיות קלות לאלימות. אבל כולם היו מוזרים אז, בעיניה הבלתי מקצועיות של באפי. גם בפרק זה, כשאמנדה באה לשיחה, ומדברת על מערכת יחסים של משיכה ופגיעה, אפשר לראות את הדמיון בין מערכת היחסים הזאת לבין מערכת היחסים של באפי עם ספייק (למעשה, השיחה הזאת היא נקודת מיקוד של תחושותיה של באפי לגבי ספייק עם הנשמה, אחרי שקרב הדגמה קצר בהתחלה היה רחוק כפסע - וארבע פוטנציאליות - מלהפוך למזמוז), ובהשאלה - אם באפי נמשכת למערכת יחסים פוגענית, בין אויבים בנפש, נטייתה של אמנדה כלפי הנער שפוגע בה היא רמז מטרים נוסף לגבי אינסטינקט הקוטלת שטבוע בה, זה והעובדה ששתיהן נחשבות מוזרות בעיני הסביבה שלהן - כאשר במקרה של באפי, זה לא נעצר בסיום התיכון אלא המשיך בכל פעם שהיא פגשה מישהו ללא ידע על טבעי.

לדון יש את כל הידע על ערפדים, היא נשמה אותם מאז שבאפי הפכה לקוטלת (מאז גיל בת המצווה, בזיכרונה המזויף של דון), יש לה ניסיון קל בלחימה, כמה טריקים בשרוול (כמו השימוש במטף כיבוי שלא בהתאם להוראות) ואפילו כמה קטילות מסומנות על השאסי. אבל לאמנדה יש את האינסטינקט. אמנדה שרדה פגישה עם ערפד בבית הספר כאשר היא לא ידעה אפילו בפני מה היא עומדת, כשדון נפצעת באמצע הכניסה דרך החלון. כשאמנדה ודון חוזרות לבית הספר, דון היא זאת שמתכננת ומסבירה ונלחמת בערפד, אבל אמנדה היא זאת שמשפדת אותו בלי לחשוב ובלי ניסיון קודם, כאשר העזרה היחידה הנחוצה לה היא באפי וספייק שמרחיקים את הברינגרים ממנה. אמנדה היא זאת שהפוטנציאליות האחרות מעריכות כי היא קטלה ערפד לבדה (אולי בגלל שהוא לא ניסה לנשק אותה). כשדון חשבה שהיא פוטנציאלית, זה התבטא בניסיון טיפשי ולא מוצלח לחסל לבדה ערפד. כשאמנדה גילתה שהיא פוטנציאלית, היא עברה שינוי של מאה ושמונים מעלות, משיתוק קטטוני כמעט לקטילת אותו ערפד בדיוק. זהו בדיוק ההבדל שבין פוטנציאלית ובין דון. ודון יודעת את זה. לפני שכישוף גילוי הפוטנציאלית גרם לה לחשוב שהיא אחת, דון לא היתה חושבת אפילו לחפש ערפדים לקטילה, אפילו כשהראשון נמצא בנסיגה טקטית. זוהי המחשבה שהיא שייכת שנותנת לה את האומץ. וברגע שהיא מגלה שזאת לא היא השייכת, היא נכנעת ומפנה את המקום לאמנדה. דון היא חלק מהסקוביז (טוב, אפילו אנדרו משתתף בישיבות שלהם, אז זה לא הישג כל כך גדול), אבל זהו רק המערך תומך הקטילה. היא אף פעם לא תהיה בחוד החנית.



אם כבר מדברים על חוסר השייכות של דון, אפשר להשוות את תחושתה לתחושתו של אנדרו. כשבאפי לוקחת את הפוטנציאליות לטיול (אחרי שיחה ארוכה על כלי נשק, שמראה שדון יודעת את התיאוריה טוב יותר מכל פוטנציאלית), יש שני אנשים שמביטים בישבניהן של הנערות המתרחקות: דון ואנדרו. דון רוצה להיות שייכת לחבורת בעלות הייעוד, ואנדרו רק רוצה להיות שייך, שלא יתייחסו אליו כאל מישהו שמספיק שיעמוד לידו שד בשביל שיתחיל לסגוד לו, ומוכן אפילו לקלל את הרצון החופשי שלו על כך שבאופן מסובך, הפך אותו לרשע.

חוסר השייכות של דון הוא אולי הנושא הראשי של הפרק, אבל הוא לא קו העלילה היחיד בו. העונה השביעית היא חזרה למקורות. העלילה של הרוע הראשון והפוטנציאליות משמשת ככלי שבו אנו מביטים על באפי, על הסקוביז ועל כל העולם של סאנידייל מהזווית הבוגרת, האחראית, זאת שהתפתחה במהלך העונה השישית. שני מרכיבים עיקריים בפרק הנוכחי מפגינים זאת היטב: האימונים של הפוטנציאליות על ידי באפי, שלוקחת את תפקיד הצופה של כולן, וההשוואה בין דון האאוטסיידרית ובין זאנדר.

אימוני הפוטנציאליות הן הקו העלילתי המקשר של הפרק. הם מתאפשרים על ידי הנסיגה שבה נקט הראשון לאחר חיסול האובר-וואמפ, נסיגה אשר מאפשרת לפוטנציאליות לצאת מהבית ללא חשש, מלבד ברינגר אחד או שניים - ובאלו באפי מסוגלת בהחלט לטפל. האימונים מקבעים את באפי כמעין צופה, מדריכה ראשית של הפוטנציאליות, כאשר ג'יילס, הצופה האמיתי, משוטט בעולם. האימונים גם מחזירים אותנו לימיה הראשונים של הסדרה, ליסודות הקטילה, ומסכמים את כל מה ששש העונות הקודמות לימדו אותנו. כשהפוטנציאליות פוגשות לראשונה את עולם הערפדים, הן לא רואות את העולם השחור והלבן שבאפי ראתה בתחילת העונה הראשונה - הן פוגשות עולם מלא בגווני אפור, אפור שהתפתח במהלך שש עונות של "באפי" (אפילו שהוא רחוק מהאפור של "אנג'ל", כאשר בעולמה של "באפי" תמיד יש רוע אמיתי והחלוקה בין שד לאדם היא תמיד חדה, רק בעלת יוצאי דופן). אבל היסודות לא השתנו, ועכשיו אפשר לראות איך שינוי נקודת המבט משפיע.

האימון הראשון, בבית הקברות, הוא שיעור בנושא הסתמכות על האינסטינקטים של הפוטנציאלית (בניגוד לאינסטינקטים של דון, למשל) וניצול האינסטינקטים של הערפד כנגדו. כמו כן, האימון מאפשר לנו לראות שאת מה שהיה בין באפי לספייק קשה למחוק, וכניסה למצב אינטימי אחד עלולה להוביל להידרדרות, ובמקביל אנו לומדים קצת על הפוטנציאליות - כאשר רונה הפוטנציאלית האפרו-אמריקאית הראשונה צועקת "קיפוח" (אין לי כוח של קוטלת! זה לא הוגן! ספייק תקף את הכושית ראשונה!), וויי הג'ינג'ית מבועתת בידיו של ספייק, ומייד נכנעת.

האימון השני, בבר שדים, הוא שיעור על כך שלמרות שלשדים יש חיים משלהם, הם עדיין האויב (דיברנו על גווני האפור של "אנג'ל"? לא כאן). זה מתחיל משד שמתייחס לפוטנציאליות כאל חטיף וההכרח של ספייק להבהיר שהן באחריותו, ומסתיים בקלם. השימוש בקלם נועד למען הצופים, יותר מאשר למען הפוטנציאליות: קלם הוא שד חברותי, ידידותי, כזה שבכל השנתיים בהן היכרנו אותו נראה בלתי מזיק לחלוטין. אפילו בפרק הזה הוא חברותי לבאפי (מה שגורם לפוטנציאליות לחשוב שבאפי שכבה גם איתו). אבל אפילו לקלם יש יכולת שלא היתה ידועה קודם, יכולתו להפוך את פניו למשהו מבחיל. אפשר לומר שהתכונה הבלתי ידועה הזאת הומצאה סתם בשביל הקטע, אבל היא יותר מכך. אם לקלם יש יכולת שלא ידענו עליה (גם אם מבחילה ולא מסוכנת), עד כמה שדים אחרים שחשבנו שהם בטוחים יכולים להתגלות כמסוכנים? לקחים נוספים שלמדנו מהשיעור: אלכוהול זה רע. אלכוהול בבר שדים זה מגעיל, ובמקרה הזה - גם יקר.



האימון השלישי, במאורת הערפדים, הוא שיעור מעשי. הוא שיעור בזיהוי מאורות ערפדים (אי אפשר לזהות. ערפדים יכולים לגור בכל מקום. אפילו בכוך קבורה נוח כמו של ספייק), ובזיהוי שמי שהיה קודם מת - שאריות - הוא עכשיו האויב. באפי נלחמת עם ערפד השאריות שהושאר במאורה (כמה נוח), ובמקביל מתחילה לזרוק ראשי פרקים על תיאוריה של קרב - האיסור לטעות, השימוש בכל דבר כנשק, הכרת הסביבה וכו' (כל משפט מלווה בהדגמה חיה על ידי דון והערפד בבית הספר, בעריכה קצבית). סיכום השיעורים מתרחש כשבאפי וספייק עוזבים ומשאירים את ארבע הפוטנציאליות לבד עם הערפד: כל קוטלת צריכה לעבור טבילת אש, כל קוטלת צריכה להרוג ערפד לבדה, ועל החיסרון של עובדת היותן רק פוטנציאליות הן מחפות במספרים. רק כאשר באפי היתה בטוחה שארבע הפוטנציאליות למדו את כל התיאוריה, שהן מוכנות נפשית להילחם בערפד אמיתי, היא משאירה אותן לבד. במקרה של אמנדה לא היה אפילו צורך בזה - האינסטינקטים של הפוטנציאלית הם כל מה שצריך.

הפרק כמעט נגמר. הפוטנציאליות (עכשיו חמש) סיימו את האימון, כאשר קטילת הערפדים מסמלת את סיום הלימודים הבסיסיים: מכאן והלאה מדובר רק באימונים ובשיפור יכולתן להילחם. אמנדה נטמעה באופן מלא בקנדי, רונה, ויי והרביעית, ובית סאמרס מוכן לנום את שנתו.

רק דון יושבת בצד, אאוטסיידרית יותר מהרגיל. היא פינתה את הבמה לאמנדה, ואמנדה הפכה לחלק מהחבורה בזמן שיא, בעוד דון נשארה עדיין מחוץ לה.

יש רק עוד אדם אחד בבית סאמרס שמרגיש בדיוק את מה שדון מרגישה. בתיכון סאנידייל היו קוטלת, ומכשפה, ושדה לשעבר, ואיש זאב, וכלבה. רק זאנדר, למרות אפיזודה צבאית קצרה וערב זפו אחד, היה תמיד אדם פשוט. הוא אמנם הלב של הסקוביז, ואין כמוהו בתיקוני הנזקים שהלחימה בכוחות השאול יוצרת, אבל במובן מסוים גם הוא היה תמיד אאוטסיידר. ואין כמו זאנדר בשביל להסביר לדון שהיא לא לבד. יש עוד מישהו שמרגיש בדיוק את מה שהיא מרגישה, עוד מישהו שחי מחוץ לחבורה, שתורם בדרכו (ואין כמו העובדה שהשיחה נעשית בזמן שדון יושבת על מחקר בשביל להדגים זאת) למרות שאין לו כוחות. זאנדר למד לחיות עם התסכול של היותו הנורמלי, של מי שמביט בכל השאר צוברים כוח ועוצמה, של היותו האיש היחיד שרואה בממלכת העיוורים - האיש שמבחין במה שאחרים לא רואים אבל אף פעם לא יגיע לעמדת שליטה כי יש הרבה יותר מוכשרים ממנו.

זאנדר הוא היחיד שיכול לשפר את הרגשתה של דון. היא יודעת שהוא היחיד שמרגיש מה שהיא מרגישה, ורק לו היא היתה שומעת. לכן באה השיחה בין זאנדר לדון, שמקשרת בין שני המביטים מבחוץ: אחרי שבמהלך כל הפרק ראינו עד כמה דון לא רק מרגישה לא שייכת, אלא באמת מחוץ לעניינים, צריך להזכיר לנו שמצבו של זאנדר היה רוב הזמן זהה לחלוטין. הוא תרם לחבורה, אבל הוא תמיד עשה זאת ללא כוחות על טבעיים. וכאשר זאנדר מפרט עד כמה אאוטסיידר הוא היה, בנאום מרגש שמהווה את אחת מנקודות השיא שלו העונה ובהכרזה שדון היא יחידה במינה, דון מפסיקה להיות אאוטסיידרית. היא כבר לא לא-שייכת: היא חולקת את מצבה עם זאנדר.



שם הפרק, מלבד ההתייחסות (באנגלית) לפוטנציאליות - שהן עיקר ההתמקדות העלילתית שלו - בא לומר שלדון יש פוטנציאל. לא מדובר בפוטנציאל להיות קוטלת, אלא בפוטנציאל להיות פוטנציאלית, בפוטנציאל להיות שייכת, פוטנציאל שלא ממומש בסופו של הפרק, אלא מוחלף במשהו גדול הרבה יותר, בייחודיות. פוטנציאליות יש הרבה בייקומה של באפי. אנשים פשוטים באים אחת לדור.

ובפינת "כך חולפת תהילת עולם": כנראה שהסקוביז שכחו לחלוטין מפיית' המשוקמת. אחרת, קשה להבין איך הם משוכנעים שרק מותה של באפי יהפוך פוטנציאלית אחת לקוטלת, כאשר כבר הובהר במותה של קנדרה ובמותה השני של באפי שאת שרביט הקטילה באפי כבר העבירה הלאה. זאת לא הפעם הראשונה או היחידה שבה מתעלמים מפיית', אבל כאן מדובר במקרה מציק במיוחד, כאשר אחד מהטיעונים שנועדו להסביר את מצב רוחה של דון בהיוודע דבר הפוטנציאל שלה הוא שאחותה תהיה חייבת למות על מנת שדון תיקרא.