האסוציאציה האולטימטיבית של כל צופה נאמן ב"באפי", למשמע שם הפרק, מובילה לפרק המחזמר. שם, אחרי שבאפי מוכנה לצעוד לתוך האש, והחבורה אחריה, נשמע סוויט אומר בסיפוק: "Showtime". והסיפוק שלו נובע מכך שבאפי תבער עד שתכלה, ובקרוב.

אם נתייחס לכך שהוא היווה את הרוע באותו פרק, הרי שהדו שיח ביניהם יכול להיות, מילה במילה, מיוחס לפרק הנוכחי.

סוויט: I love a good entrance
באפי:How are you with death scenes?a

באפי:You got a name?a
סוויט: I've got a hundred

ואכן, בפרק שלנו, יש לנו כניסה מרשימה של באפי, סצנת מוות מפוארת (בפרק המחזמר דווקא אין), ורוע קדום, שיש לו אלף שמות ואלף פרצופים. במחזמר הבעירה של באפי נובעת ממנה עצמה, וגם בפרק הזה אנו רואים איך הפחדים והחששות שלנו הם אלו שעלולים להביא עלינו את סופנו - אלא אם כן מישהו יעצור אותנו בזמן.

אבל אם ב"מההתחלה, עם רגש", הציל ספייק האוהב את באפי שהחלה לבעור מול מבטיהם הנדהמים וחסרי האונים של חבריה, המשותקים מאימה ומהאמת הנחשפת, הרי שכאן, בסוף הפרק מצילה באפי את ספייק. ואמת אחרת נחשפת.

אבל בל נקדים את המאוחר. הפרק הזה מתחיל בעצם בפרק הקודם, עת הודיעה באפי לחבורת קוטלות צעירות ומפוחדות שהן הפכו לצבא. צבא שנלחם ברוע קדום, שאי אפשר להרוג ואי אפשר לזהות אותו, כי כאמור, יש לו הרבה שמות ופנים. מה שהיא קצת שכחה, זה שצבא כזה, המגויס בכוח ולא מרצון, לא ממש שש אלי קרב.



כשווילו מודיעה על עוד פוטנציאלית שבדרך, וטוענת שהן זקוקות לכל העזרה שיוכלו לקבל, מתמרמרת דון ובצדק. "קוטלות פוטנציאליות מפוחדות הן לא מה שהייתי מתרגמת כעזרה", מבחינתה - הן עוד מיטה שצריך להציע ועוד פה להאכיל. והן גם כפויות טובה. הן נכנסות לבית סאמרס, עושות בו כבשלהן ועוד מלאות טענות כרימון. קשה שלא לחוש כעס כלפי הנודניקיות הללו. חבורה עלובה שכזו לא ראינו מזמן. קשה להבין איך חבורה של בנות שסומנה (על ידי מי, בעצם?) ושאמורה להיות בעלת כוח וידע מולדים של מלחמה בכוחות האופל, מתגלה כחסרת כל רצון מינימלי להילחם.

לדוגמא, רונה, הצעירה השחורה שמגיעה לסאנידייל, לא ממש מתרשמת מהעובדה שבאפי מצילה את חייה. להיפך, זה גורם לה לבעתה. מבחינתה, ומבחינת יתר הפוטנציאליות (מלבד קנדי), הן שם מכורח. הן עזבו בית חם כי משהו מאיים על חייהן, הן צריכות להצטופף בבית אחד, רע להן, הן עייפות, ובאפי צריכה לתקן את המצב. זוהי חובתה של באפי להגן עליהן, להציע להן מיטה, אוכל ומחסה, לארח אותן ולהרגיע את חששותיהן המרובים. כי אחרי הכול, הכל בגללה.

רגע, יגיד הקורא הנבון, מה זאת אומרת הכל בגללה? היא בסך הכל הקוטלת הנוכחית (וגם זו לא היתה הבחירה שלה), לא אמא שלהן. היא לא הביאה אותן לעולם, הן נכפו עליה. באפי לא חייבת להן כלום. היא לא אשמה במצב האפוקליפטי שנכפה עליהן.

או שבעצם, כמו שרומז לנו הפרק, היא דווקא כן?

אניה וג'יילס הולכים לחפש מידע אצל ה-Beljoxa’s Eye. מהפגישה מסתבר להם שהרוע הקדום בלתי ניתן להריגה, ושהעובדה שהוא הצליח להתחזק כל כך באה בשל מותה והחזרתה לחיים של באפי. מאזן הכוחות בקוסמוס השתנה, ומי שאחראים לשינוי הזה, כמו שמציינת אניה, זה הם. היא, וילו, טארה וזאנדר. מסתבר שלא לחינם אנו נזכרים ב "מההתחלה, עם רגש". שם, לראשונה, האשימה באפי את חבריה על שהחזירוה לחיים ומנעו ממנה חיי נצח של שלווה מחוסרת לבטים ודאגות. פה עולה שאלה אחרת: האם היה לעולם, ולא רק לבאפי, טוב יותר אם היתה נשארת מתה? אחרי הכל, מאז חזרתה לחיים הצילה באפי את העולם ולא מעט אנשים, וב"מיקוח" ראינו איזה סוג של עולם היה פה אם לא היתה חוזרת. היינו רוצים להאמין שהחזרתה התאפשרה על ידי הכוחות שהינם, שמודעים למעלותיה הרבות של באפי בעולמינו, אבל אפילו ב"קבר" - שם כבר נראה היה כאילו באפי חזרה לעצמה ובחרה בחיים - היא שואלת את ג'יילס מדוע אפשרו לה לחזור. האם חזרתה מהקבר התאפשרה על ידי הרוע הקדום, כדי שיוכל להחריב את העולם? או שהרוע הקדום רק ניצל הזדמנות קוסמית שהתגלגלה לידיו?

עצם ההליכה למפגש מתבצעת למורת רוחה של אניה. אין לדעת מה מפחיד אותה במפגש הזה (אולי היא חוששת מעין הרע), אבל ברור שהדימוי העצמי הנשי הירוד שלה, מקבל מהלומה נוספת. אפילו השד שבעבר שברה את ליבו לא מוכן לשכב איתה. העובדה שהיא אנושית נשמע לה כתירוץ לא משכנע. היא עדיין בטוחה שזה השיער. ג'יילס, כמו הג'נטלמן המושלם שהוא, משתדל שלא להקשיב, אבל האם זה אכן ג'יילס? למה לעזאזל הוא לא נוגע בכלום? מדוע הרוע מצליח לתעתע כל כך באנשים ישרים?



ואם כבר אנחנו מעלים שאלות טריוויאליות ופילוסופיות, הרי שגם אנדרו מוסיף לנו אחת: "למה הקוטלת היא תמיד אישה?". התשובה של דון - "אולי כי נשים יותר קוליות" - לא ממש מהווה הסבר, אבל כשהרע על סף דלתך, למי יש זמן להעלות השערות. על סף הדלת אמרנו? זאנדר ובאפי מגלים שהוא קרוב הרבה יותר. הוא נמצא ממש אצלם בבית, בדמותה של איב. אין כמו אויב מבית כדי לערער את המאזן העדין של אמון המתחיל להיבנות. והרוע בדמותה של איב פוקח זוג עיניים תמימות וגורם אפילו לקנדי, הנלהבת מכולן, להרגיש חסרת אונים. הוא מעלה את כל הפחדים שהן מנסות לקבור מתחת לחזות אמיצה של "בואו נתאמן" ושואל מי מהן בכלל ראתה ערפד, איך הן חושבות להתמודד עמו כשהן כל כך צעירות, ומסיים בלקח האולטימטיבי: "אנחנו פשוט נחכה זו למותה של האחרת".

כשבאפי נכנסת פנימה, היא עושה את הדבר הנכון היחידי: משתיקה ומגרשת את הרוע. אבל הרוע, כידוע, לא מוותר בקלות. הוא מנסה לזרוע עוד קצת הרס ואימה במילותיו, אבל באפי יודעת שאסור להקשיב לרוע. אסור אפילו להיקלע עמו לדו שיח. גם כשהוא פונה אליה באמירה אישית כמו: "לא יכולה להציל את כולם, אה, באפי?" היא לא מתפתה. ברגע שאתה פותח בדו שיח עם רוע, התוצאה היא אחת - ערעור שלך. לכן, הדבר היחידי הנכון זה להשתיק אותו ולגרש אותו מהבית. ואולי גם את הלקח הזה למדה באפי מהדיאלוג עם סוויט, שכמעט עלה לה בחייה.

אגב, לא לחינם נקראת הדמות המדיחה איב, חוה, האישה הקדומה, אם כל חי והדמות שפיתתה את אדם וגרמה לגירוש מגן עדן. יש כאן אמירה על נשים וכוחן הרב, להיטיב ולהזיק. ואולי זו הסיבה שהקוטלת היא תמיד אישה.

הגירוש מצליח, אבל האם מישהי מהקוטלות הפוטנציאליות מתרגשת מעוז רוחה של באפי? מיכולתה לעשות את הדבר הנכון? מסתבר שלא. הן רק מפוחדות ומודאגות יותר. שלא כבאפי, הן טרחו להקשיב לרוע. לשוחח עמו, והארס והספק שנזרעו אצלן מכים שורשים. מה גם שהן יודעות שהערב יגיע אליהן אורח לא מוזמן. בניגוד לווילו, שגם היא מלאת פחדים ממה שעליה לעשות אך מתמודדת עם פחדיה בעצמה, על ידי המחשה שלהם בדרך של כישוף, הן מבטאות את הפחד בטרוניות כלפי באפי.

באפי מבינה שצבא כזה, לא מגובש וחסר אמון במפקדת, לא יצליח לעולם. כדי להצליח להניע אותן היא חייבת לרכוש את אמונן, להראות להן שהיא אכן מסוגלת להוביל אותן ולנצח בקרב. היא פונה לשני חייליה הותיקים והנאמנים ביותר, אלה שבוטחים בה ללא סייג. ומארגנת איתם, בצורה טלפתית מרשימה, את מופע האימים של באפי.



מעניין לציין שדווקא ווילו וזאנדר, עוד בימי התיכון, עת היו חנונים מצויים, הפגינו רצון להצטרף למלחמותיה של באפי וחוסר פחד במלחמה מול השדים והמפלצות. לא פעם אנחנו זוכרים את באפי ממש מנסה להניא אותם מלהצטרף אליה - לשווא. ושוב אי אפשר להימנע מהמחשבה שזה לא משנה מה הפוטנציאל הגלום בך, משנה מה שאתה עושה איתו.

מופע הקולנוע של באפי מסתיים באופן שמשאיר את כולן פעורות פה. היא הצליחה להוכיח, בעזרת חבריה הנאמנים, כי היא זו שהמפלצות פוחדות ממנה. ושכל הערפדים הם, בסופו של דבר, אבק. היא מנסה להבהיר לחבורת נערות מפוחדות שהדרך הטובה ביותר להתמודד היא להילחם בדבר שמפחיד אותך, לחשוף אותו לאור הזרקורים, לא להתחבא מפניו.

פניה הזעופים של איב, המסמלת את הרוע הקדום, מעידים שהצליח לה, לבאפי. שהשיעור הובן. אבל משימתה של באפי טרם הושלמה. היא עוזבת את הבנות, והולכת לשחרר את ספייק, האסיר המוכה ששבוי בידי הרוע הקדום.

בתחילת הפרק שואלת איב את באפי מדוע היא בכלל רוצה לשחרר את ספייק שהרג אנשים, ובאפי מסתבכת עם המילים עד שהיא עונה: "זה מסובך". אנדרו מעלה את אותה שאלה באוזני דון: "ספייק יותר רשע ממני" הוא אומר. ההסבר של דון קצת יותר מפורט: "הוא הרג בשליטת הרוע הקדום, הוא בעל נשמה..." ולפני שאנדרו מספיק לומר "גם אני", היא מוסיפה: "הוא יכול לעזור".

אבל רק כשאנחנו רואים את הסצינה שבה באה באפי לשחרר את ספייק, אנחנו מבינים כמה מערכת היחסים הזו מורכבת. ועד כמה, עבור באפי, זה אכן מסובך.

הוא פצוע, גופו מדמם, עינו האחת כה נפוחה עד כי איננו מסוגל לפקוח אותה. בזמן השבי שלו הוא אמנם הצליח להילחם, אבל עמדת הנחיתות בה הוא נמצא, לא ממש אפשרה לו ניצחונות מזהירים. שבוי, כבול, כשהרוע הקדום מתעלל בו גם מנטאלית בדמותה של באפי, הוא מנסה לאטום את אזניו ולמלמל כמנטרה: "היא תבוא בשבילי". יותר מכל, מחזיקה אותו בחיים העובדה שהיא מאמינה בו. שיש תקווה ליחסים ביניהם.



כשהיא כבר באה, הוא איננו מזהה אותה. כל כך הרבה פעמים ייחל לה וקיבל את הרוע הקדום בדמותה, קשה להאשים אותו על שהוא חושב שאותו רוע מכין לו עינוי חדש. "סכין עכשיו, אה?", הוא אומר ובקולו התרסה. "לא חשוב, את לא יכולה לפגוע בי..." היא מתקרבת, שותקת, על פניה סימן מהקרב הקודם, אבל רק כשהוא נוגע בה הוא מבין שזו אכן היא. שהיא באמת באה לשחרר אותו. באה בשבילו. היא לא אומרת דבר, אבל הדמעות בעיני שניהם והחיבוק התומך בדמותו הכושלת מביעים יותר ממה שמילים יכולות להגיד.

ההצגה הסתיימה.