הוא חזר. ובגדול. חיכינו כל כך הרבה לרגע הזה, והוא הגיע. והוא לא סתם חזר, אלא חד מתמיד ומניפולטיבי במיוחד. ולמרות ההיעלמות הארוכה וגילו המופלג דומה שהוא לא איבד שום דבר מהטאץ' המפורסם שלו. אכן, קאמ-בק לתפארת.

לא, הכוונה היא לא לצביקה פיק, אלא דווקא לאנג'לוס. אנג'לוס! זוכרים? "היצור הכי מרושע שראיתי" אמר עליו ה"מאסטר", יצור מרושע ומפחיד ביותר בפני עצמו. וזה אומר הכל.

אנג'לוס יודע כל מה שאנג'ל יודע (אם כי יכול להיות שהוא יודע על "החיה" משהו שאנג'ל לא יודע), אבל לו אין עכבות. הוא אומר את מה שהוא חושב ובצורה אכזרית ובוטה. הוא כנראה הערפד המסוכן ביותר בהיסטוריה של ה"באפי-וורס". חזק מאוד, חכם מאוד, אכזרי מאוד ויודע לנצל את חולשות היריב לטובתו. הוא אחראי למותם של מאות, אם לא אלפי אנשים, ויתר מעלליו, הלא הם מתוארים בספר דברי הימים של הערפדים המסוכנים בתבל.

בפעם האחרונה שראינו את אנג'לוס הוא הופיע למשך זמן קצר בפרק "נצח" מהעונה הראשונה, והספיק להתעלל קצת בחבורה, אבל עד מהרה פגה לה השפעת הסם שמספק אושר עילאי ואנג'ל חזר. למעשה, בפעם האחרונה שבה באמת ראינו את אנג'לוס הוא זרע הרס בסאנידייל וכמעט הביא לאפוקליפסה. והנה, עכשיו יש אפוקליפסה חדשה והוא שוב בסביבה. רק שהפעם הוא לא יצר אותה, אלא הובא על מנת לעזור לעצור אותה. למה לעזאזל שהחבורה תעשה דבר שכזה? הם בנחיתות מספרית, ומהלך כזה עלול ליצור אפקט מסוכן בעל השלכות בשני מישורים: במישור האחד, הוצאת הנשמה של אנג'ל גורמת להם לאבד את המנהיג שלהם והלוחם הכי חזק בחבורה. במישור השני, הם מקבלים אויב חדש, מסוכן ואכזרי מאוד, שלא כדאי להתעסק איתו. למהלך זה יש הסבר, כמובן, ברמה הסיפורית, אבל גם הסבר חשוב יותר, ברמה התסריטאית.

ברמה הסיפורית ההסבר הוא שאנג'לוס יודע, כאמור, משהו על "החיה" האחראי להיעדר השמש, ומאחר שהחבורה לא יודעת שום דבר על "החיה" ולא מצליחה להתמודד איתו, אין להם ברירה אלא לפנות אל אנג'לוס. אבל האם זו סיבה מספיק טובה כדי להצדיק מהלך כה מסוכן? לא בטוח. הם היו יכולים פשוט להשתמש בסם ולהחזיר אותו באופן זמני. זה היה מאפשר להם יותר שליטה על הסיטואציה ועל אנג'לוס. אבל הם לא עושים זאת. האם ווסלי וחבריו טיפשים? יכול להיות, אבל ברור שברמה התסריטאית יש סיבות מצוינות להחזיר את אנג'לוס: הוא מעניין, הוא שנון, הוא מכניס דרמה ומתח לעלילה, הרבה זמן לא ראינו אותו, ובעיקר - וזה נכון במיוחד לגבי הפרק הזה - אין לו, כזכור, עכבות. וזה נותן לו את החופש לומר בדיוק מה הוא חושב על כולם בצורה אכזרית, ומתוך מטרה לאתר את החולשות הפסיכולוגיות של הקורבן ולהתעלל בו רגשית. ומכיוון שהוא מאחורי סורגים וזו הדרך היחידה שלו לפגוע, הוא משתמש ביכולת הזו במשנה מרץ. הנה כי כן, אנג'לוס יוצר לתסריטאים אפשרות נוחה וקלה לחקור קצת את הדמויות, להיכנס לנבכי נפשותיהן, לבחון מה מניע אותן, מה הם הפחדים שלהן, איזה טראומות ואירועים גדולים סייעו לעצב את האישיות שלהן, אילו שינויים עברו הדמויות לאורך הסדרה ומה נשאר מה"אני" הקודם שלהן, אם בכלל, באישיות ה"חדשה שלהן".

חלקו הגדול והמשמעותי של הפרק מתרחש דווקא באחד החדרים שפחות הוצגו בפרקי העבר - מרתף המלון, שם מוחזק אנג'לוס.



כל התיאור הזה מזכיר סיפור אחר, מפורסם מאוד - "שתיקת הכבשים". בסרט ובספר, עליו הוא מבוסס, זקוקה סוכנת ה-FBI קלריס סטרלינג למידע חיוני מחניבעל לקטר, רוצח אכזר שזולל לתאוותו את בשרם של קורבנותיו. לקטר, שנעול מאחורי סורגי כלא, לא מתלהב לעזור לה תחילה, אבל כשהוא מזהה את ההזדמנות לנתח את אישיותה של הסוכנת המבריקה, הוא מתחיל לגלות עניין, ולאט לאט מתחיל מסע מרתק לתוך אישיותה של סטרלינג, שמשתלב עם המידע שמביא לקטר. למעשה, קשה שלא לחוש שהפרק הזה מהווה מעין מחווה לספר / סרט המפורסם או שלפחות הושפע ממנו בצורה עמוקה.

קיים דמיון רב בין שתי הדמויות האלה, אנג'לוס וחניבעל. שניהם מהווים איום גדול ברמה הפיסית, מאחר שהם חזקים מאוד ופיקחים מספיק כדי לנצל את יכולתם בצורה אופטימלית. אבל, מעבר לזה, שניהם ניחנו ביכולת להתעלל בקורבנותיהם בפן הרגשי-נפשי, באופן מרשים לא פחות מהכישורים הפיסיים שלהם.

מה שבולט עוד יותר הוא, שנראה כי שניהם נהנים יותר מההתעללות הנפשית בקורבנותיהם מאשר מהפגיעה הפיסית בהם. דומה כי הם יוותרו לפעמים על אפשרות לפגוע פיסית בקורבן לצורך התעללות פסיכולוגית טובה (זוכרים, למשל, איך אנג'לוס נכנס לחדר של באפי בלילה בלי שהיא תרגיש וצייר אותה? סביר להניח שהוא יכול היה להרוג אותה כבר אז, אבל מה שעניין אותו זה הפרצוף שלה בבוקר כשהיא תראה את התמונה. ולקטר? הוא לא באמת מנסה לפגוע פיסית בסטרלינג, לא זה מה שמעניין אותו אצלה).

יותר מזה, אפשר להגדיר את המהות שלהם בצורה הרבה יותר פשוטה: שניהם ניזונים מהקורבנות שלהם, גם במובן הפיסי וגם במובן הנפשי. במובן הפיסי, הם ניזונים מהבשר של הקורבנות. במובן הנפשי הם ניזונים מהפחד, מרגשי הנחיתות ומהפגיעה בביטחון העצמי שהם גורמים לקורבנות שלהם. ללא היכולת להיזון מהקורבנות אין לדמויות האלה תכלית קיום.

אלמנט משותף אחר בין שתי הדמויות הוא "שיטת העבודה" שלהן. שניהם אוהבים לבחור את הקורבנות שלהם בקפידה, לאסוף עליהן מידע רב ככל האפשר ואז לפעול באכזריות. הם עושים שימוש ביכולת הפיסית שלהם כדי לפגוע פסיכולוגית בקורבנות. כך למשל, אנג'לוס רוצח את ג'ני קלנדר בעיקר כדי לפגוע בג'יילס וחניבעל, מצידו, משאיר קורבנות בחיים למרות שאכל את בשרם, במטרה להפוך את חייהם לסיוט.

שתי הדמויות גם חולקות את היכולת לתמרן את הצד השני לשיחה איתן למקום אליו הן רוצות להגיע. הם אלופים בזה. הם לא יאפשרו לצד השני להיות הדומיננטי במאבק המוחות. הם תמיד יצליחו למצוא את המניפולציה שתיגע בנקודה הכי רגישה של הצד השני, תביך אותו מאוד ותגרום לו להירדם בשמירה. זו התכונה שהופכת את שניהם לכל כך מסוכנים וכל כך מוצלחים כרשעים. ובכל זאת, למרות קווי הדמיון הרבים בין שתי הדמויות, קיימים הבדלים מהותיים ביניהן.



אחד ההבדלים המשמעותיים הוא הגורם המניע אותם לאכול את קורבנותיהם. אצל אנג'לוס מדובר בצורך קיומי. הוא זקוק לדם האנושי כדי להתקיים. זהו סם החיים שלו. ה"ציד" שלו אחר קורבנותיו בא מתוך דחף להתקיים. לעומת זאת, חניבעל עושה זאת יותר מתוך תחביב, מתוך סטייה מטורפת כלשהי. הוא יכול להתקיים ממאכלים אחרים, מבשר "רגיל" של חיות (והוא אכן ידוע כ"אנין טעם" שחובב "ארוחות גורמה"), אבל זלילת קורבנותיו מספקת לו הנאה פרברטית מיוחדת. לכן, בעוד אנג'לוס זקוק למנות דם בזמן שהוא מאחורי הסורגים, אחרת יהפוך למעין זומבי חסר תוחלת, חניבעל יכול להתקיים ללא בשרם של קורבנותיו.

הבדל חשוב נוסף נעוץ במקום שממנו מגיע הרוע שבשתי הדמויות. אנג'לוס הוא שד חסר נשמה. אין לו שום עכבות או מצפון. אין בו גרם אחד של אנושיות ("שני אלה מסריחים מאנושיות" אמר "השופט" על דרוסילה וספייק ב"באפי", "אבל זה - אין בו טיפת אנושיות" אמר על אנג'לוס). אין לו רגשות. אין לו תחושות. הוא פועל במטרה לפגוע, לרמוס ולהרוג. שום דבר אחר לא מעניין אותו. לעומתו, חניבעל אנושי. הוא מונע מהרגשות ומהתכונות המאפיינות אותו. הוא אמנם בן אנוש מרושע במיוחד, אבל המהלכים שלו מוכתבים לא פעם מהאנושיות שלו. גם החיטוט בנימי נפשה של קלריס נובע מהדחף האנושי שלו, וגם מהמקצוע שלו בחייו, לדעת כמה שיותר על האחר, לחטט בחייו הפרטיים. יותר מזה, בניגוד לאנג'לוס, בחירת הקורבנות שלו מושפעת, במידה מסוימת, מהדחפים האנושיים שלו, ובראש ובראשונה הדחף לנקום. חניבעל אוהב להתעלל במי שפגע בו, התייחס אליו בזלזול או שלל את החירות שלו. אנג'לוס? מי שבא - ברוך הבא. למרות זאת, חשוב להדגיש שהוא נותן דגש מיוחד לאויבים הגדולים שרודפים אחריו ומנסים לחסל אותו (הולץ, באפי, ווסלי), אבל הוא עושה זאת יותר מתוך התגוננות טבעית ופחות מתוך דחף לנקום. כמובן שכשהוא מתחיל לפעול הוא כבר ממש לא מתגונן, אלא מתקיף, אבל המניע שלו לפעול הוא המגננה.

שוני מהותי בין שתי הדמויות הללו מתקשר לידע ולזיכרונות שלהן. מאחר שאין לו מידע מוקדם, חניבעל זקוק לאיסוף המידע על הקורבן, והוא אכן עושה זאת בצורה אובססיבית ומדויקת להחריד (קטעי עיתונים, תיקים אישיים וכיו"ב). לעומתו, אנג'לוס נהנה מכך שהוא נושא עמו את הזיכרונות והידע של אנג'ל. כך הוא יכול לפגוע באנשים הקרובים לאנג'ל, שכן אנג'ל מכיר את כל חולשותיהם על בורין (אבל נמנע מלדבר על זה, מתוך רגישותו לכבודם ומאחר שאין לו עניין לפגוע בהם), והוא גם נהנה ממאגר המידע העצום על עולם השדים ועל העולם בכלל שאסף בתור עצמו ובתור אנג'ל במשך מאות השנים בהן חי.

ההבדל המשמעותי האחרון בין שתי הדמויות נובע מהדרך שבה הם מחטטים בנפש הקורבנות כדי לפגוע בהן. חניבעל עושה את זה באופן מאוד מתוחכם ועדין. הוא אוסף את המידע מהקורבן, נותן לו להרגיש בנוח ולפתוח את ליבו בפניו, נוגע לאט לאט בנקודות הרגישות, מחפש את הנקודה הרגישה ביותר, מסמן את המטרה, "מרדים" את הקורבן ואז מגיע אליה ועובר להיות בוטה יותר, עד שהקורבן מבין את הנקודה והופך לפגיע. אנג'לוס הרבה יותר בוטה. אין בו גרם אחד של עדינות. הוא מטיח את הדברים בפני הקורבן באופן הגס ביותר. הוא לא בוחל במילים. הוא לא נותן לקורבן לברוח אפילו לרגע. כמובן שההבדל הזה עשוי להיגזר גם מההבדל שצוין קודם באשר למקורות המידע שלהם. חניבעל זקוק לקבלת המידע ופועל בצורה מתוחכמת כדי להשיגו, ולכן הוא רוצה "להרדים" את הקורבן כדי שזה ייתן לו את מה שהוא צריך בעצמו, בעוד שאנג'לוס בדרך כלל כבר יודע מה שהוא צריך לדעת, ולכן אין לו עניין להתחכם או לפתות את הקורבנות שלו לתת לו את המידע, והוא יכול להרשות לעצמו להתנפל על הקורבן ללא עכבות ובאופן בוטה.

אין ספק שקיים שוני מהותי בין הדמויות, אבל קשה להתעלם מן הדמיון ביניהן, בייחוד לאור מעמדם כמקור מידע יחיד עבור החבורה / קלריס.



עם כל ההשוואות, חשוב לזכור שאנג'לוס הוא נבל מרושע ואכזר בזכות עצמו. מה קורה איתו באמת מאז שהוא חזר? הממ... עושה רושם שהוא רעב. ושהוא שמח לחזור. הנה, הוא אפילו מפזם לעצמו שיר בהנאה. "אם תלך לתוך היער הלילה, לא תאמין למראה עיניך. אם תלך לתוך היער הלילה, צפויה לך הפתעה גדולה". השיר מהווה משל לסיטאציה בה נמצאת החבורה. הכניסה ליער בלילה מקבילה לעימות הפסיכולוגי עם אנג'לוס, אליו מתכננים חבריה להיכנס.

אבל רגע. לפני שאנחנו נכנסים ליער החשוך, בואו נבין את הסיטואציה. אנג'לוס נתון מאחורי הסורגים במרתף, אוצר בתוכו מידע חשוב, והחבורה צריכה להוציא את זה ממנו. איך עושים את זה? כמובן שלא תהיה ברירה, אלא להתעמת איתו. מאחורי הסורג מנוטרל האיום הפיסי, אבל, כזכור, האיום הפסיכולוגי עדיין גדול. שניים מהחברים מכירים היטב את אנג'לוס ומעלליו - ווסלי וקורדיליה. ושניהם מסבירים לשאר החבורה על היכולות האינטלקטואליות שלו ומזהירים אותם לשמור על הפוקוס ולא "להירדם על המשמר".

אבל לפני שמישהו יורד למטה כדי לדלות את המידע, יש עוד נתון חשוב מאוד במשוואה שצריך לקחת בחשבון. כל מה שקורה למטה מצולם במצלמה בטלוויזיה במעגל סגור. גם לכך יש הצדקה ברמה הסיפורית וברמה התסריטאית. ההצדקה ברמה הסיפורית היא הצורך לראות כל הזמן מה קורה עם אנג'לוס, להשגיח שלא יימלט, כמובן. אבל התכלית התסריטאית חשובה הרבה יותר. אם וכאשר יטיח אנג'לוס דברים קשים בדמויות, הדברים לא ייוותרו רק בינו לבינה, אלא כל החבורה, או מי שיטרח לצפות בעימות באותה עת, יידעו על זה. ואנג'לוס יודע כמה סודות כמוסים ואפלים שלא כל החבורה יודעת עליהם... כמובן שזה מוסיף לאפקט הדרמטי והופך את העסק להרבה הרבה יותר מעניין.

אז בואו נתחיל. הפסיכולוג כבר יושב על הספה ומחכה לפציינטים. הנה יורד ומגיע פציינט מספר 1 - ווסלי ווינדהם פרייס!

עוד לפני שהוא מנסה לדלות מאנג'לוס מידע, מתוודה ווס שהוא חיכה לעימות הזה כל חייו והתכונן אליו (בפני החבורה הוא אף הודה קודם שהוא לא בטוח שהוא בכלל מוכן, למרות כל ההכנות, מה שרומז על ביטחון עצמי נמוך למדי מצדו).דברים אלה לא כל כך מתיישבים עם העובדה שווס כבר התעמת עם אנג'לוס בפרק "נצח" ולא נראה כה נרגש ונפעם מעצם העימות איתו, כמו עכשיו. בכל אופן, העימות מתנהל הפוך ממה שהיינו מצפים. דווקא אנג'לוס הוא זה ששואל את השאלות, בעוד ווסלי הוא זה שמחפש תשובות. אנג'לוס מנסה להבין את פשר החלום של אנג'ל, ואפילו מספק קצת מידע חשוב לווס כשהוא מגלה לו שבחלום אנג'ל הרג את "החיה" עם חרב. אבל מהר מאוד מתעשת אנג'לוס ומתקיף את נקודות החולשה של ווס, ובראש ובראשונה את הנקודה הכי בולטת - פרד.

"אתה מנסה להיות גיבור ולהרשים את הבחורה" הוא מטיח בווסלי, שמתקשה להכחיש את הדברים. גאן, שרואה את העימות בטלוויזיה, משתולל מכעס, במיוחד אחרי שקורדיליה מסבירה לו שאנג'לוס מומחה בשימוש באמת לצורך עיוותה לשקר מוצלח. הנה, בקושי התחלנו, וכבר אנג'לוס מצליח "לחמם את האווירה" בתוך החבורה ללא מאמץ רב. הוא נשאר אדיש למצבו מאחורי הסורגים ולאיומיו של ווסלי, ואף מביע שעשוע מכל העניין. את נסיונות חילוץ המידע הוא הודף בהתקפות נוספות על ווסלי. ווס מנסה לתקוף חזרה ולגעת בנקודה הכי רגישה של אנג'לוס - אנג'ל. "זה בטח מפוצץ אותך מבפנים לראות שהוא נלחם ברוע", הוא אומר בצדק. אבל אנג'לוס חכם מדי ולא נותן לווס להיות הדומיננטי בשיחה אפילו לרגע. הוא מתנפל על ווס ומטיח בו שלמרות המראה החדש והתדמית החדשה, הוא נותר אותו לוזר שהיה. הוא מונה את כישלונותיו של ווסלי ברשעות: מערכת היחסים שלו עם אביו שמעולם לא הכיר ביכולותיו, הכישלון בתור ה"צופה" של פיית', החטיפה של קונור. כל ניסיון של ווסלי לתקוף חזרה, נענה בתשובה מהירה, שמעידה עד כמה לא אכפת לו, לא מאנג'ל, לא מקורדי ולא מקונור.



לבסוף, חושף אנג'לוס את דבר מערכת היחסים הרומנטית בין קונור לבין קורדי. כשקונור חוזר מעוד קרב מתיש עם הערפדים הרבים שצצו מאז היעלמות השמש הם מתקשים להסתיר את המבטים המשונים שהם מפנים כלפיו. אלא שבינתיים אנג'לוס מודיע שהוא זקוק בדחיפות לדם, ומישהו יצטרך לספק לו אותו. מי כבר יכול להתנדב למשימה כה מסוכנת? שורו, הביטו וראו! הרי זה פציינט מס' 2 צ'ארלס גאן ופציינטית מס' 3 וויניפרד ברקל! סחתיין על הפגנת האומץ!

אנג'לוס לא מתרגש כמונו מהאומץ של גאן ופרד. הוא מקדם את הצמד בברכה ומכנה אותם "אותלו ודסדמונדה". יש כאן רפרנס למחזה הידוע של שייקספיר, שבו אותלו, שחשד שדסדמונדה ניהלה רומן עם אדם שלישי בשם קאסיו, רצח אותה בדם קר, ואחרי שגילה שהכל היה שקר גדול, שולח יד בנפשו. אלא שאנג'לוס מוסיף טוויסט קטן ומרושע לרפרנס שלו: "אלא שדסדמונדה לא באמת היתה מאוהבת בבחור השלישי", ובכך רומז לגאן שפרד בעצם מאוהבת בווס. המטרה ברורה: להוציא את גאן משלוות רוחו ולגרום למהומה גדולה. אנג'לוס ממשיך להתגרות בגאן ושואל אותו לגבי "הבוס שלו", כשהוא רומז לווס. וואלאק, הוא יודע את העבודה האנג'לוס הבן אלף (ליטרלית...) הזה. הוא נוגע בנקודה רגישה אחרת של גאן - המאצ'ואיזם וחוסר היכולת שלו לקבל מנהיגות של אחרים. לאורך השנים, גאן סירב להשלים עם העובדה שהוא צריך לקבל פקודות מאחרים, ולא פעם התעמת עם החבורה בנוגע לסוגיה הזו. הוא התקשה לקבל אפילו את מנהיגותו של אנג'ל, וכמובן שהעובדה שווס לקח פיקוד בעונה השנייה (או סתם כשאנג'ל לא היה בסביבה) לא עשתה לו טוב. עכשיו, כשהוא סבור שווסלי מנסה לגנוב ממנו את אהובתו, המחשבה עליו בהקשר של "מנהיגות" יכולה להוציא אותו מדעתו. והוא אכן ממהר להזכיר שאין לו שום "בוס". אנג'לוס, מצדו, ממהר לציין שאולי כדאי שהוא יגיד את זה לווסלי... אאוץ'! זה פגע בעצב רגיש.

וכעת מתפנה אנג'לוס לטפל קצת בפרד, ואומר לה שלמרות שהיא נשמעת עדינה ורכה, בלילות עם גאן היא נשמעת אחרת לגמרי. גם כאן הוא נוגע בנקודה רגישה. פרד אוהבת להיראות תמימה ונערית, אבל היא קצת יותר מתוחכמת ויותר "עממית" ממה שהיא נראית. העובדה שאנג'לוס חושף את הצד הבוגר יותר והמיני יותר באישיותה גורמת לה מבוכה גדולה ותחושת אי-נוחות בולטת.

אנג'לוס מנצל זאת. בזמן שפרד מקרבת אליו מנת דם, הוא מצליח להטעות אותה ולחטוף אותה כפרי בשל מוכנה לטעימה. גאן מתגייס לעזור לה במהירות, אבל מי שמציל את המצב הוא ווסלי, שמגיע משום מקום ויורה חץ שפוגע באנג'לוס ומותיר אותו מחוסר הכרה. כמובן שזה הופך את העסק לעוד יותר מורכב ומעניין. גאן ניסה להציל את פרד, אבל דווקא ווס "הציל את היום". התסכול של גאן, שממילא היחסים שלו עם פרד אינם כתמול שלשום בזמן האחרון, צפוי רק לגבור, מה גם שווס מזכיר לו, בהתנשאות קלה, שאסור לו להירדם בשמירה לעולם. פרד מזהה את זה וממהרת להרעיף על גאן מחמאות ולהודות לו על עזרתו בהצלת חייה.

אבל בהמשך, כשהם לבד למעלה, פרד מודה לווס על הצלתה ומספרת לו שהיא וגאן יודעים על רגשותיו כלפיה. ווסלי, שסבור שגאן לא בסביבה, מתקשה לעצור בעצמו ומנשק אותה בלהט. רגע אחרי הנשיקה נכנס גאן לחדר. הוא אמנם לא ראה את האקט, אבל מבין שמשהו קרה, וזה מעצבן אותו כפליים. לא די בכך שהוא מרגיש שקרה משהו, ווסלי ופרד מסרבים להודות בכך. זה מוציא אותו מדעתו, ומביא לעימות חריף בינו לבין ווס, שאף גולש לפסים אלימים. הנה, אנג'לוס השיג בדיוק את שרצה. הוא הסית את החבורה נגד עצמה, וגרם לחברים לצאת לחלוטין מאיפוס ולבזבז אנרגיות בעימותים פנימיים. "זה היה מהר", ממלמל לעצמו אנג'לוס אחרי שהוא חוזר להכרה ושומע מה קורה למעלה. אפילו הוא לא חלם שהם יהיו כל כך טיפשים ונמהרים.



בתוך כל המהומה, מישהו אחד נשכח. קונור. פציינט מס' 4 מגיע למרתף לעימות עם אביו, או לפחות האלטר-אגו של אביו. קונור מזכיר שאנג'ל הסביר לו על כך שאנג'לוס הוא לא באמת אביו, אבל אנג'לוס לא מתרגש, מזכיר לקונור שבסיום אותה שיחה הוא, קונור, הבטיח להרוג אותו. הוא מבטיח להתאבד בעצמו רק כדי לברוח מאופיו המעצבן של קונור, כפי שעשו בעבר, לטענתו, דרלה והולץ. כמו שקורדי הזכירה קודם, אנג'לוס הוא אמן השימוש באמיתות קיימות לצורך עיוותן לשקר גס ואכזרי. וזה עובד. קונור מתקשה לשלוט בעצביו, ומוכן לעימות פיסי עם אנג'לוס, שמצידו לא מתרגש. אבל לפני שהעימות יוצא לדרך, מגיעה פציינטית מס' 5 ומונעת אותו.

קורדיליה צ'ייס. קורדי מצווה על קונור לעלות לחדר, מה שמניע את אנג'לוס להטיח בו שהוא "ילד פחדן של אמא". קונור עוזב בתסכול, ואנג'לוס מתפנה לטפל בקורדי. אבל רגע! מה קורה פה? קורדי לא נראית כמי שבאה להתעסק בניתוחים פסיכולוגיים. היא מכבה את האודיו במערכת הטלוויזיה במעגל הסגור, ופונה באסרטיביות אל אנג'לוס. מה היא רוצה? הנה הטוויסט: קורדי באה אליו עם הצעה מפתיעה. תן לנו את המידע המבוקש, ואני אתן לך משהו שישמח אותך מאוד. אותי!

אפילו אנג'לוס, שכידוע קשה להפתיע אותו, נראה מופתע מהמהלך. אבל מהר מאוד מתעשת, ומחליט לקחת את ההצעה, אחרי שהוא רואה את הפרצוף של קורדי (מה יש בפנים שלה שגורם לכולם להיות מאמינים?...) ומבין שהיא רצינית. היא מוכנה להקריב את גופה בידיו למען המידע המבוקש! מתאים לו.

הנכונות הפתאומית של אנג'לוס לשתף את החבורה במידע מותירה את החבורה מופתעת. הם מבינים שהדבר קשור במשהו שקורדי אמרה לו, אבל היא מסרבת לגלות להם במה מדובר לעת עתה. הם מניחים לה ועוברים לאנג'לוס. פציינט מס' 1 חוזר לכורסא, והפעם כמי ששואל את השאלות ומקבל את התשובות. ואכן, אנג'לוס מספק את הסחורה, ומספר סיפור שנשמע אמין על כך ש"החיה" היה זקוק לעזרתו בשנת 1789 בחיסולן של כוהנות שאיכשהו הצליחו למנוע מ"החיה" מלפגוע בהן. כשאנג'לוס סירב, "החיה" היכה אותו בזעם ונעלם. אנג'לוס טוען שאין לו מושג לגבי הכוהנות ומה קרה איתן. זה מספיק לחבורה כדי לגלות מידע על מקום הימצאן, מתוך תקווה שהן תדענה איך לטפל ב"חיה" ותעזורנה להם. אבל כשהחבורה מגיעה למקום היא מגלה ש"החיה" הקדים אותה, וטבח בכוהנות באכזריות. החבורה, שסבורה שאיחרה את המועד בזמן קצר ביותר, מנסה להבין איך ייתכן ש"החיה" ידעה על מקום הימצאן של הכוהנות ומעלים סברה לפיה יש ל"חיה" מישהו מבפנים שמסייע לו, אבל מהר מאוד מתברר שהכוהנות חוסלו, כנראה, לפני זמן מה, והאפשרות הזאת נשללת.

בסופו של דבר, החבורה מגיעה למסקנה שהחזרתו של אנג'לוס מיצתה את עצמה וקורדי מודיעה חגיגית שהגיעה העת להחזיר את אנג'ל. מהעסקה של אנג'לוס היא מתחמקת בטענה שהעולם לא ניצל. היא אף מוסיפה ומתגרה בו על כך שהוא יחמיץ את האפוקליפסה ושהוא לעולם לא יחזור שוב. אנג'לוס, כרגיל, לא מתרגש ומבטיח נקמה. אבל מה זה כבר משנה? אנג'ל תיכף חוזר ממילא, ואנג'לוס ייעלם למחשכי תת-המודע של אנג'ל. הנה, ווס מוציא את הנשמה מהכספת ו... רגע! משהו חסר פה! איפה הכלי עם הנשמה? לאן הוא נעלם?! מי יכול היה לקחת אותו? ומה יהיה עכשיו עם אנג'ל? האם הוא ייעלם לנצח? תשובות - רק בפרק הבא, כמובן...



סיכום קצר של הפרק מעלה כי היו לו שלוש מטרות עיקריות: האחת, לחגוג את שובו של אנג'לוס ולהציג את המאורע ואת הדמות כמשהו "גדול מהחיים". השנייה, לקדם את העלילה, והשלישית, והחשובה מכולן, לחקור את הדמויות לעומק, באמצעות ניתוחיו של אנג'לוס.

המטרה הראשונה הושגה ללא ספק. אנג'לוס חזר חד כמו פעם, שנון כמו תמיד, אכזרי, מסוכן ומניפולטיבי כל כך. העובדה שהנשמה של אנג'ל נעלמה בסוף הפרק יוצרת לא רק אפקט דרמטי גדול, אלא הופכת את חזרתו של אנג'לוס למשהו הרבה מעבר לאירוע קצרצר. מישהו חושב שהוא הולך להישאר מאחורי הסורגים עוד הרבה זמן?

המטרה השנייה הושגה גם היא. במהלך הפרק קורים דברים משמעותיים לעלילה העונתית. הצופים יודעים יותר על "החיה" ועל העבר שלו ושל אנג'לוס; ווסלי ופרד מתנשקים והפיצוץ בינו לבין לגאן מגיע לשיאים חדשים; החבורה מגלה על הרומן האסור בין קורדיליה וקונור; וכמובן, הנשמה של אנג'ל נעלמה.

מה לגבי המטרה השלישית? גם היא הושגה, כמובן, ובגדול. למדנו הרבה מאוד על הדמויות בפרק הזה. הבה נעבור דמות אחר דמות ונראה מה גילינו עליה:

ווסלי - למרות החזות הקשוחה החדשה, נותר ווס אדם חסר ביטחון שטרם התגבר על כישלונות העבר, עדיין רוצה ליישר את ההדורים עם אביו ודלוק קשות על פרד. הנשיקה שווס מדביק לפרד היא מהלך שדי מנוגד לאישיות הבריטית העצורה שאפיינה אותו, וזה מצביע על העובדה שלמרות הכל, הוא כבר לא אותו אדם שהיה, והוא מוכן לעשות היום דברים ולקחת סיכונים שאותם לא היה לוקח מעולם.

גאן - הפרק הזה חושף כמה מהצדדים הפחות יפים והיותר אנושיים באישיותו של גאן. הרכושנות כלפי פרד, כאשר הוא מזכיר לווס שוב ושוב שהיא הנערה שלו בצורה פטרונית ומאצ'ואיסטית. חוסר הנכונות לקבל עליו מנהיגות והתחושה שהוא יודע יותר טוב מכולם ולא זקוק לעזרה מאף אחד, תחושה שמקורה, כמובן, בסביבה בה גדל והעובדה שנאלץ להגן על עצמו ולהוביל את המאבק של חבריו מבלי שסמך מעולם על מנהיג אחר מלבדו. יותר מזה, הכישלון שלו להציל את יחסיו עם פרד ולהציל אותה מזרועותיו של אנג'לוס (וכמובן שכל הסיטואציה ההיא היתה רק סמל למצב היחסים בין שלוש הדמויות) מוציא את הצד האלים שבו והוא תוקף את ווס באגרסיביות ללא עכבות.

פרד - בפרק הזה נחשפים מספר צדדים מפתיעים באישיותה של פרד. הגילויים של אנג'לוס על מעלליה בחדר המיטות מפתיעים למדי ומצביעים על כך שהיא אינה כה תמימה וחסודה כמו שהיא רוצה שנחשוב. העובדה שהיא לא ממש מונעת מווס מלנשק אותה מעידה שגם לה יש רגשות מודחקים כלפיו. העובדה שהיא מסתירה את האמת לגבי הנשיקה מגאן, מעידה שוב שלמרות החזות התמימה, היא יודעת גם לשקר ולעוות את האמת כשצריך.

קורדיליה - קורדי פועלת בפרק הזה באסרטיביות רבה, ובאופן שקצת סוטה מהאופי הרגיל של הדמות. היא מורה לקונור לעזוב את אנג'לוס, פונה לאנג'לוס באופן סמכותי ומצליחה להכתיב את התנאים שלה לעסקה, ואפילו להביך אותו אח"כ כשהיא מודיעה לו שהעסקה מבוטלת. חשוב מזה, עושה רושם שכשהיא מדברת עם אנג'לוס אין אפילו טיפה אחת של פחד בפניה. וזה מרשים, כי כל האחרים בהחלט מתקשים להסתיר את הפחד שלהם ממנו. היא גם טורחת להסביר לכולם מיהו ומהו אנג'לוס ומורה להם שלא להירדם בשמירה. יותר מזה, היא לא משתפת אף אחד בהחלטה שלה להקריב את עצמה למען המידע של אנג'לוס. קורדי מפגינה בפרק הזה מנהיגות ואסרטיביות שלא ראינו ממנה כל כך בעבר. קורדי תמיד הציגה חזות מלאת ביטחון עצמי, אבל עושה רושם שבפרק הזה הביטחון העצמי שלה מרקיע שחקים.

קונור - דווקא קונור מגלה צדדים יפים יותר באישיותו בפרק הזה. מצד אחד, הוא נאלץ להילחם בעצמו בכל הערפדים בעיר, עכשיו שאנג'ל איננו, וזה מעייף אותו פיסית ומנטלית. מצד שני, הדברים שאנג'לוס מטיח בו פוגעים בו קשות, והוא מאבד את הביטחון העצמי שלו ומתחיל להאמין שאולי הדברים נכונים. אולי בכל זאת אף אחד לא רוצה אותו בעולם? זו מחשבה עצובה למדי. אבל אם זה לא מספיק, המראה של הכוהנות שנטבחו נוגע ללבו במיוחד, והוא מקיא את נשמתו מרוב התרגשות ופורק את אשר על לבו בבכי מר. "זאת היתה משפחה" הוא אומר, מתייפח, לקורדי, וחושף בעצם את המניע לבכי שלו. המחזה הזה של משפחה שנטבחה באכזריות מזכיר לו את עצמו, את העובדה שאין לו משפחה ושאף אחד לא רוצה אותו בעולם. העובדה שעוד משפחה נעלמה מהעולם רק מחזקת את התחושה הקשה שיש לו בנוגע למוסד המשפחה. כל מה שהוא רוצה זו משפחה אמיתית. אבא נורמלי ואמא חיה ונורמלית שירעיפו עליו אהבה ויאפשרו לו חיים נורמליים. הידיעה שזה לעולם לא יקרה, כנראה, מעציבה אותו עד מאוד. דווקא בפרק הזה, מתגלה קונור כדמות שאפשר להזדהות איתה, ולרחם עליה לא מעט.



הנה כי כן, נחשפנו לגורמים שמניעים את הדמויות הראשיות לפעול. את מה שמציק להן מתחת לפני השטח, את החולשות שלהן ואת הפחדים שלהן. ראינו שכולן גילו צדדים מפתיעים באישיות שלהן, כולן פעלו באופן טיפה שונה ממה שהורגלנו לחשוב עליהן לאחרונה. כולן השתנו במהלך הזמן, אבל בעצם חלק גדול ממה שהיו בעבר קיים בתוכן ומשפיע על התנהגותן.

כמו שאפשר לראות, כל הדמויות שונות אחת מהשניה, לכולן יש יתרונות אחרים וחולשות אחרות, אבל דבר אחד משותף מאחד את כולן - כולן אנושיות. הפעולות והאופי של כולן נגזרים מהאלמנט הזה. לכולן יש נשמה. ואיך למדנו על האנושיות שלהן? על הנשמה שלהן? בזכות אנג'לוס. יצור לא אנושי ו"חסר נשמה".