בסצינת הירי בקיילי באה לידי ביטוי עבודת ההכנה המדהימה שנעשתה לאורך הפרק עד כה. יש כל כך הרבה דמויות, ולכל אחת מהן יש את המניע שלה, את התגובה הספציפית שלה: סיימון ירפא את קיילי, אבל רק אם יעזרו לו לברוח. הצוות מוכן להרוג אותו אם משהו יקרה למכונאית שלהם, שהיא כמו האחות הקטנה של רובם. ג'יין רוצה אלימות מיידית נגד הסוכן שירה בה, ואילו בוק מנסה להרגיע את הרוחות. אינארה מנסה לפתור את הבעיה אבל עצותיה מתקבלות לא טוב אצל מל, שרואה בהן איום, כאילו היא נכנסת לו לטריטוריה. הוא עצמו חייב לחשוב בבהירות תחת לחץ ולתמרן בין כל הרצונות של כולם כדי להשיג את מטרותיו שלו.

בקיצור, כפי שאמרה קיילי: Everybody's so mad...

המצב מוציא עוד כמה אמיתות על היחסים הבעייתיים בין מל לאינארה. מצד אחד, הם עומדים שניהם כמו הורים מודאגים מעל המיטה של קיילי הגוססת, ובטריק הטלוויזיוני הותיק, מביטים זה בזו לנחמה, אבל לא בטיימינג הנכון. מצד שני, מל ממשיך להרחיק את אינארה מעליו, גורם לה להרגיש חיצונית לחבורה ("את לא חלק מהעסק הזה"). כשהיא מאיימת שתעזוב הוא לא יכול להרשות לעצמו להתייחס לזה בצורה אישית. באיזשהו מקום, יהיה לו יותר קל אם אינארה תעזוב, לא תהווה מטרד בחייו ולא תנסה להשפיע על ההחלטות שלו (בכוח שכנראה שיש לה עליו).

השניים משחקים זה עם זו כל הזמן. בהזדמנות הראשונה שיש לה, מחזירה אינארה למל על התגובה שלו כשאמרה שתעזוב, ומן הסתם גם על הפגיעה בה במפגש עם בוק. היא מנצלת את סיימון כדי להחזיר למל, כשהיא רומזת שהיא העניקה לסיימון משירותיה הטובים, כשלמעשה היא רק נתנה לו את תיק העזרה הראשונה שלה. ואז מנצל מל את אינארה, כדי לשחק לסיימון על רגשות האמפתיה שלו כלפיה, כדי לאיים עליו.

וכמובן, שמייד אחר כך הוא סתם משחק עם הרגשות של סיימון, כשהוא מספר לו שקיילי מתה, רק כדי לראות את המבט על פניו.

הרגע בו קיילי "מתה" הוא עוד טוויסט ווידוני שנהרס בצורה דומה ל"נערה בקופסא!". מי שזוכה לראות את "סרניטי" כפרק הראשון בסדרה, נותר (כך אני יכולה לשער בדמיוני, וגם שמעתי אנשים אומרים), שמוט פה לנוכח החוצפה להרוג את קיילי. הרי אנחנו יודעים שג'וס מסוגל להרוג לנו דמות בפרק הראשון, ואין לו בעיה לרצוח באכזריות דמות כלשהי מייד אחרי שהוא דאג שנהיה לגמרי לגמרי מאוהבים בה (אוי לא! הם הרגו את הבחורה החמודה ההיא! מאנייקים!).



הרגע עשוי בצורה מושלמת ומצמררת: המבט על פניו של מל כשהוא מספר לנו שקיילי מתה, הרעד בקולו, המנגינה הנוגה, הריצה בסלואו-מושן אל הבלתי נמנע, הדרך בה סיימון יוצא מפוקוס. ג'וס יודע את כל הטריקים הטלוויזיוניים כדי לגרום ללבנו לעצור, לשכנע אותנו שהלא יאמן אכן קרה. הבנאדם פסיכוטי. כמובן, שאם איתרע מזלכם להיות צופי FOX וראיתם את שאר הסדרה לפני שזכיתם לראות את הפרק הראשון שלה, אז כל האפקט נהרס ובשביל מה אנחנו בכלל טורחים.

אבל בואו לא נהיה מרירים. אנחנו באנו לכאן כדי לעשות עסקים.

המשא ומתן עם פיישנס מראה איך מתנהלים העניינים בעולמות שבקצה: עסקים זה עסקים, גם אם ירו בך פעם. כולם מבינים איך זה עובד ומכירים את חוקי המשחק, וכך הבין מל מיד שפיישנס משקרת, ווש וג'יין הבינו גם הם, וזואי מעירה את מה שכולם כבר יודעים: "מקום טוב למלכודת".

מל מנתח את כל המצב כמו איש צבא ותיק. הוא יודע לנחש בדיוק מה ואיך יהיו הצעדים של ה"אויב", ובכל זאת הוא מכניס את עצמו לסיטואציה הבעייתית, מתוך ביטחון בצוות שלו ותקווה שאולי, בשם המקצועיות, דברים יתנהלו אחרת מהמצופה.
"You got to have faith in people" אומרת לו קיילי, ומגדירה את אחת הבעיות שלו. מעבר לאנשים "שלו", מל לא בוטח באף אחד. הוא מאוכזב מהעולם, ורוב האנשים שאנו פוגשים בצמד הפרקים הזה מוכיחים לו שהוא צודק. אף אחד מהם לא אמין במיוחד.

עוד אדם לחלוטין לא אמין, הוא סוכן הברית, לורנס דובסון. כמו בשיחה מול באדג'ר, גם כאן יש היפוך מתוחכם של ערכים, באמצעות השוואה בין דובסון לריינולדס. שוב הפושע הוא האיש המצפוני והאצילי, בעוד איש החוק, מי שהיה אמור להיות "הטובים", מתגלה כשפל במיוחד. אנו רואים את דובסון מכה את בוק, שכלל אינו מהווה איום עבורו (בניגוד למל שזה עתה הורה לג'יין לא להרוג את האנשים שהתכוונו להרוג אותם). בוק הוא האיש היחיד שהגן עליו בספינה, אבל הוא מכה אותו שוב ושוב, אחרי שווידא שאין איש בסביבה, ומפגין איזה איש שפל ופחדן הוא מאחורי הפנים החביבות. בקומנטרי מעיר ג'וס, שהסצנה הזו היא הצידוק לכך שזה בסדר לירות בדובסון ללא היסוס ואז להשליך אותו לתוך השממה. בתור צופים, זה מסדר לנו אזור נוחות. נכון, מה שעשו לדובסון היה נוראי, אבל הוא בעצמו היה איש ממש מגעיל, אז זה מסתדר.

בעולם של דובסון החוק הוא שחשוב, והוא לא רואה כלום מלבד המעמד שלו כסוכן של הברית, שכפי שראינו כבר, מצטיינים ביהירות שנובעת מהידיעה שהם החזקים ביותר, הגדולים ביותר, מעצמת-על שלקחה על עצמה לשלוט בכל העולמות (מזכיר למישהו איזושהי מדינה מכדור-הארץ-שהיה?), והיא קצת כמו דינוזאור - חיה כה גדולה שאין לה אויבים טבעיים. מלבד דינוזאורים אחרים.

דובסון שואל את סיימון: "אתה מסוגל לירות באיש-חוק בדם קר?", ואנו יודעים שהוא עצמו לא היה מהסס לירות בכל אחד מהם - מלבד בריבר שעבורה יש לברית תוכניות אחרות. דובסון לא רואה את החיים שלו כשווים לחיים של האחרים. הוא 'ברית'. הוא סוכן של הפדרציה. הוא מעליהם. Better than. "אני לא רוצה לפגוע באף אחד, יש לי עבודה לעשות", הוא ממשיך, וזהו שקר, כי כולנו ראינו איך הוא נהג בבוק. "לשמור על החוק, בזה מדובר כאן. אין מקום אליו תוכל לקחת אותה שהחוק לא ימצא. אף אחד לא יפגע בה. אלא אם כן תפגע בי", הוא מזהיר, וסיימון מאמין לו, כי סיימון מגיע בדיוק מאותו עולם.

היהירות תעלה לדובסון בחייו, מפני שמה שהוא לא מבין זה שכאן, בשוליים, הברית הם לא האלפא והאומגה, שהממשלה והחוק שלה לא תופסים פה, היכן שאנשים איבדו קשר עם האנושיות שלהם והפכו ל"ריוורס". החוק פה שונה לגמרי. הברית הם כמו מועצת הצופים ב"באפי", שאיבדה קשר עם מה שבאמת קורה בשטח, כמו גנרלים שמנהלים מלחמות מתוך חדרים ממוזגים, מחליטים החלטות שאינן קשורות למציאות בשדה הקרב, ונוטשים חיילים למות בבוץ.

סופו של דובסון נראה די הגיוני, כי כשבורחים מריוורס אין זמן לשטויות של איזה fed. הכל עניין של סדר עדיפויות ובאותו הרגע היה עדיף לירות בו ולזרוק אותו החוצה מאשר להתעסק עם האגו שלו. מל עושה מה שצריך לעשות באותו הרגע כדי לשרוד. הוא עושה בחירות קשות מאוד תוך שבריר שניה, ומרגע שעשה אותן הוא אינו מתחרט עליהן. אינארה אמרה עליו שהוא אוהב להישאר אבוד ביער, והוא תיקן אותה - רק ביער הוא מסוגל למצוא דרך ברורה. מל מצא את עצמו בעולם שאין בו היגיון, כאוטי ולא עונה לחוקי המוסר שלו. הדרך היחידה לשרוד היא להפוך לפרטיזן ביער הזה, להפוך לפורע חוק.

אז מל מנסה בכל כוחו להיות איש עסקים, אבל העולם כל הזמן מחזיר אותו לתפקיד החייל. "אל תהרוג אף אחד אם אתה לא חייב", הוא מורה לג'יין, "באנו לעשות עסקים". אחר כך הוא יעדיף לוותר על הכסף כדי למנוע פגיעה בחיים, יעדיף לברוח מלמות. לכאורה, מל ריינולדס ממש לא מתאים לעולם העסקים במערב-פרוע. יש לו סטנדרטים מסוימים שאין לאנשים שמולם הוא עובד, ולכן, לדבריו, לכולם תמיד יש יתרון עליו. ועם זאת, הכשרון של מל זה לנצל כל מצב, אפילו הגרוע ביותר, לטובתו, וכך להפוך את חסרונותיו ליתרונות.

אז למרות שפיישנס כל הזמן מנסה להרוג את מל, הוא עדיין לא יורה בה ישירות, גם כשכל הקלפים בידיו ויש לו הזדמנות. הוא מחליט החלטה אסטרטגית ויורה בסוס שלה, ומייד נושא נאום.

והנה פילוסופית החיים של קפטן מל ריינולדס במשפט אחד: I do the job, and then I get paid.



אבל רק לכאורה. ככה הוא היה רוצה לחיות: בלי סיבוכים, בלי הזדהות עם צדדים, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. אם מל היה יכול, הוא היה טס בלי צוות, בלי אנשים להיות אחראי עליהם. בטח בלי סיבוכים רומנטיים בדמות קומפניון. במקום זה, היו לו רק צרות מאז שלקח את העבודה, וגם אמרו עליו כמה מילים לא יפות. הוא בסך הכל רוצה לדעת - למה לא יכולים כולם להיות מקצועיים כמוהו? נראה שכולם סביב מל רוצים לכבוש שטחים, רוצים אדמה, רכוש, ורק הוא מסתפק בשמיים. ארעיות, תנועה, בלי צורך להתחייב לשום דבר ואף אחד. גם זה נשאר לו כמזכרת מהמלחמה, בה ראה אלפים מתים תחת פיקודו.

"אתה עדיין חייל", אמר לו באדג'ר, ומגדיר אותו כפי שעושה כמעט כל דמות בצמד הפרקים הזה. וגילינו שהוא צודק - שלמרות כל העדויות נגד, מל עדיין נלחם במלחמה ההיא. כל ההגדרה העצמית שלו כרוכה במלחמה ובתפקיד שהיה לו שם. כשסיימון רומז שמל מתאים לפרופיל של אלה שעובדים עבור הברית, הוא מייד זוכה לבוקס לפנים. מל נלחם, כל הזמן, על הזכות להיות עצמאי. לא לחינם הם נקראים ה"אינדיפנדנטס".

וכך מתקיימת במלקולם ריינולדס סתירה פנימית מבלבלת: מצד אחד, הוא מנהיג, מוכן למות ולהרוג עבור שלום הצוות שלו. מצד שני, הוא דוחה את הקירבה שלהם אליו, משאיר את כולם במרחק, מאחורי חומה. מצד אחד הוא מראה סימנים של אדם אצילי ומוסרי, ומצד שני הוא ממש לא מתחשב ברגשות של האנשים סביבו - אין לו בעיה לפגוע ברגישות הדתית של השאר כשהם נושאים תפילה לפני הארוחה ואילו הוא ממשיך לאכול בהתרסה; קל לו לפגוע באינארה, אז הוא עושה זאת, תוך שהוא מביך אותה, את בוק ואת קיילי; והוא מסוגל להגיד לסיימון שקיילי מתה רק כדי ליהנות מהתגובה. הסתירה הזו נובעת מכך שמל נוהג לראות בעיקר את הצד של עצמו בכל מקרה (ולכן כדאי תמיד להיות בצד שלו).

"אתה איש נחמד", אמרה לו קיילי. אחרי כל מה שידוע על דרכו המפוקפקת של מל ריינולדס, קיילי (זאת שאנחנו מאמינים לכל מה שהיא אומרת, זוכרים?) עדיין חושבת שהוא פשוט נפלא. וזה נכון. מל עשה הרבה דברים ואמר הרבה דברים לא נחמדים במהלך הפרק, ועוד יעשה דברים לא נחמדים בהמשך הסדרה, אבל אף אחד לא יתווכח עם העובדה שמדובר כאן באדם טוב.


עוד משהו קטן וחשוב
אנו מקבלים מחווה אחרונה למערבונים כשמל חושף את הסחורה (ואת האקדח) ע"י הסטת המעיל, ובאותה הזדמנות חושף גם את המשמעות האמיתית שלה. לא, אלה לא מטילי זהב, לא סמים וגם לא אוצר של פירטים. מדובר כאן במצרך היקר ביותר בעולם של "פיירפליי" - אוכל. מתחילת הפרק שזורים לנו רמזים לעניין - אם זו התרומה הנדיבה של הכומר לספינה, בצורת שק מלא ירקות ופירות, היחס הכמעט-ארוטי של קיילי לתותי-שדה, ואפילו התפוח של באדג'ר שמדגיש כמה הוא עשיר (ועם זאת, משתמש בצורה מקסימה במכשיר פרימיטיבי ביותר לקילוף תפוחים). וכמובן, אותה הסחורה שמל מנסה למכור לבאדג'ר ואז לפיישנס, שהיא בכלל מזון מרוכז, שיכול להאכיל משפחה שלמה למשך חודש (או אולי אפילו יותר, אם הם לא מחבבים את הילדים שלהם במיוחד). מדובר פה בתזונה, כלומר בהישרדות - עוד נושא שעובר כחוט השני לאורך הסדרה.


סצנות סיום
פרק הפיילוט נסגר ברצף של תמונות יפיפיות, שמסכמות בצורה זו או אחרת נושאים שעלו במהלכו, וסוגרות מעגלים.

בשלב הראשון, יש לנו את סצנת המחילה המדהימה בין בוק לאינארה. הכומר, סמל המוסר העילאי, מקבל תמיכה נפשית ומוסרית מהזונה, זו שהיא כביכול חסרת מוסר, או בעלת מוסר מפוקפק. בוק, שכל ערכיו עמדו בפני אתגרים ביומיים שבהם היה על סיפון הסרניטי, מצא את עצמו לפתע במקום שדורש ממנו להשתמש באלימות, להתרועע עם פושעים. הוא נכשל במטרות שהציב לעצמו. הוא אבוד עכשיו, כבר לא בטוח לגבי המשך דרכו - "I think I'm on the wrong ship". ואינארה, כמו אוראקל, היא מעל לכל זה. היא בעלת התשובות, בעלת החמלה.

חלוקת המדונה/זונה באה לידי ביטוי שוב בפרק. הזונה הופכת לאשת וידוי, הפגישות אצלה כמעט דתיות, פולחניות, היא רוחצת את ראשו, אקט טיקסי, תנ"כי, ולבסוף סולחת לכומר - מעניקה לו מחילה על חטאיו.



ריבר וסיימון, האח והאחות שאיבדו את דרכם ביער ואז מצאו זה את זו שוב, מביטים זה בזו באהבה ללא תנאים. ריבר נוגעת בפניו של סיימון - היא צריכה דברים מוחשיים, לדעת שהוא אכן שם, שהוא בא לקחת אותה מהמקום הרע שבו היתה, שהוא מציל אותה.

סיימון ומל מגששים אחרי יחסי עבודה נוחים. סיימון מחפש דרך להיות יעיל, לעזור בדרך שבה הוא יכול - כרופא. מל מפתיע אותו כשהוא מציע לו לעשות את זה באופן קבוע, ובעצם מציע לו ולריבר מקלט. למרות הרצון של מל לחיים פשוטים, האופי שלו גורם לו לעשות את הדבר הנכון גם אם זה הורס לו הכל. ואם עדיין לא הבנו מי ומה הוא מל ריינולדס, לאחר שני פרקים שלמים שבחנו אותו בכל דרך אפשרית, היללו אותו וקילסו אותו, אז הנה עוד מל-איזם אחד לסיום: "אם אני אי פעם אהרוג אותך - אתה תהיה ער, תפנה אלי, ותהיה חמוש".

ג'יין הוא ההפך הגמור מהמשפט הזה, מפני שהוא בוודאי יעדיף להרוג מישהו בשנתו, או מהגב, או בכל דרך אחרת שתתן לו עצמו יתרון. שיחת הסיכום בינו לבין מל סובבת סביב ההבדלים האלה בין שני הגברים. העניינים מאוד לא פתורים ביניהם. עד עכשיו לא ברור היכן בדיוק נמצאת הנאמנות של ג'יין, מה היתה רמת המעורבות שלו בבריחה של איש החוק, האם עשה דיל עם האויב או לא, ואם כן, כמה יצא לו מזה? בעולם של ג'יין הכל קשור לכסף, וברמה מסוימת הוא בדיוק מסוג האנשים שבהם נתקל מל כל הזמן, הבאדג'רים והפיישנסים בעולם, אלה שמסרבים לעשות עסקים הוגנים ופשוטים. הכל קשור לכסף, והיום שבו יציעו לג'יין מספיק כסף... יהיה יום מעניין.

ובעיני מל, גם יום שבו הוא נאלץ לברוח מהברית, מהריוורס ומפיישנס, אנשים נורו והיו על סף מוות כמה פעמים, והוא לקח לו פליטים שבורחים מהחוק לסיפון שלו - אם בסופו הוא עדיין בתנועה, עדיין טס - זה יום טוב.

וזו עוד שורה תחתונה של הפרק, של מל ריינולדס, ושל "פיירפליי".