קיילי
קיילי מתגלה לנו כלאחר יד - כאילו ברור לכולנו שהיא שייכת לשם, כאילו הכרנו אותה מאז ומעולם. קיילי היעילה, החמודה, היא הלב. הרבה פעמים היא מגדירה את האנשים סביבה, כמו בעימותים שלה מול ג'יין, שמצטייר כטיפוס גס רוח ומחוספס במיוחד מול האופי האופטימי וה"שימשי" שלה; קיילי השמחה לקראת כל אדם חדש ופתוחה לכל הרפתקה, מול הקפטן הסגור, המריר. כשקיילי מתנהגת כאילו מל הוא האדם הכי לבבי בעולם, כשהיא אומרת "אני אוהבת את הקפטן שלי", אז גם אנחנו נוטים לחבב אותו. כשהיא אומרת לו "אתה אדם נחמד", אז אנחנו פשוט מאמינים לה, למרות שהוא עצמו מכחיש. מערכת היחסים ביניהם - אח גדול לאחות קטנה - מקסימה. ויש לה יחסים דומים עם דמות נוספת בסדרה:

אינארה
לעומת ההיכרות המיידית שלנו עם קיילי, דמותה של אינארה נפרסת מולנו בשלבים. בהתחלה מכנים אותה "שגרירה", ואנו מייד חושבים על מישהי מאוד מכובדת. מל ממשיך את הקו הזה כשהוא מכנה את מה שהיא עושה "An honest living" - עיסוק הגון, בניגוד לכל שאר אנשי הספינה, הפושעים. מדברים עליה כאל אשת עסקים עסוקה ומכובדת - אך כשאנו פוגשים אותה לראשונה היא בסופו של אקט מיני.

הסצנה בה אנו מתוודעים לאינארה מתאפיינת בצילומים מאוד "אמנותיים", שהם למעשה הסאב-טקסט של שיחתה עם הלקוח שלה. על אף שלפני רגע ראינו אותם שוכבים, ברור לנו שאין כאן שיחה בין שני נאהבים. יש משהו בסיפור של אינארה שנשמע כמו "אמנות הסמול-טוק", ואם לוקחים בחשבון את העובדה שהיא אישה שלמדה שנים באקדמיה את מקצוע הליווי, אז מאוד יכול להיות שזה נכון, ובין היתר היא מתמחה גם בהעברת דקות ארוכות בדיבורים חסרי עומק כדי להשרות על לקוחותיה תחושת נוחות בחברתה.

ככל שמתקדמת הסצנה, מעמדה של אינארה מידרדר. קודם שגרירה מכובדת ואשת עסקים הגונה, ואז "קומפניון" - מלווה יוקרתית, ולבסוף פשוט זונה, שמרמה את הלקוחות שלה וגוזלת מהם זמן יקר בחברתה. דבריו של הבחור, שאך לפני רגע רצה שתחיה איתו, הופכים אותה לזונה. למרות שהסירוב של אינארה להצעתו הוא סירוב אלגנטי, מלא רוך וסלחני כלפיו, הוא לא מצליח לעמוד בפיתוי לנקום בה נקמה קטנה, ולפגוע בה בדבריו. כאן באה לידי ביטוי הדיכוטומיה הקלאסית, שמחלקת את המין הנשי לשתיים: אמא או זונה. אישה צריכה להיות משהו לגבר: אימו, אישתו, אהובתו. אם היא לא הדברים האלה, היא הצד השני: המפתה, הערמומית, הזונה.

אם נתעכב קצת על הסאבטקט שמועבר לנו בצילום ובעריכה המחושבים, נגלה דברים על אינארה, בלי שנזדקק לדיאלוגים כלל:

כשאינארה מתארת את העיר הגדולה ממנה הגיעה, הלקוח מעיר: "אני לא יכול לדמיין עזיבה אי פעם", ואינארה מפנה את מבטה. ולנו ברור שהסיפור "רציתי לראות את היקום" הוא שקר, קלישאה שהיא מוכרת. הפניית המבט היא כל מה שאנו צריכים כדי להבין שיש פה איזה סוד, ושלמרות התיאור המופלא שלה, משהו רקוב בממלכת דנמרק. "אוקיינוס של אורות", מתארת אינארה, וזה מזכיר לנו את ספינת הברית, שכבר מתקשרת לנו עם ה-"Bad Guys", ובתת המודע הדבר מעצים את התחושה שהחיים לא היו טובים עבור אינארה באותה עיר גדולה ויפיפייה.



העריכה המקוטעת מגבירה את העלבון בדבריו של בחור, מדגישה את התהליך של הפיכת אינארה מדמות מכובדת, נערצת, שעד לפני רגע היתה ניצבת עבורו על "pedestal" - לפשוט, זונה. המבט האחרון שהוא נותן לה, הוא מבט עם רמז לבוז, ההפך מהמבט המעריץ של קודם, מבט (שכל אישה מכירה) המודד אותה מלמעלה למטה בצורה משפילה ביותר.

לוקח לאינארה שנייה לחזור לעצמה, אך היא עושה זאת, במין צער מעורב בהשלמה. זו לא הפעם הראשונה שנהגו בה כך ובטח לא האחרונה. במיוחד מכיוון שהיא בדרכה אל סיפונה של "סרניטי", בה הקפטן שלה נוהג לזרוק לעברה עלבונות על בסיס יומי. ובכל זאת היא שמחה לטוס לשם, שואבת מכך נחמה, כמו לחזור הביתה.

כניסתה של אינארה לחללית מגדירה את היחסים שלה עם שאר הצוות: יחסים ידידותיים, קורקטיים עם זואי ("שלום, שלום" במסדרון); יחסי חיבה בין אחיות עם קיילי (הן מכנות זו את זו mei mei - אחות קטנה), ויחסים בעייתיים ובלתי ברורים עם הקפטן, שנעשים ברורים מהר מאוד. בעזרת מבטים בלבד מוצגים בפנינו כל הרגשות הרלוונטיים שלא נאמרים בקול רם, וכבר בסצנה הראשונה בין מל לאינארה ברור לגמרי שיש פה פוטנציאל לשיפ קונבנציונאלי נפלא... או במילים שאינן מעולם הפאן-פיקשן - שמשהו קורה ביניהם אבל הם לא מודים בכך. המתח המיני\רומנטי שכל סדרה צריכה. מל ואינארה הם, אם תרצו, הסטאר-קרוסד-לברס של "פיירפליי", רק שבמקום שיהיה זה היקום שמפריד ביניהם, נראה שהם מביאים את זה על עצמם. קשה לראות דרך שבה הם אי פעם יורידו את ההגנות מספיק כדי להיות באמת זו עם זה.

ההבדל בין אינארה למל הוא כמו ההבדל בין פרספונה שממנה באה אינארה, שכולה גורדי שחקים, אוטוסטרדות, תנועה ואורות, לבין פרספונה "תחתית", לשם שייכת "סרניטי" - הנמל, הרעש, העוני, האבק, הלכלוך (והתרנגולות, עליהן הכריז ג'וס כעל כוכבות הסדרה). המקום בו הם נפגשים הוא כמו המעבר שלה בין חדרה היפיפה, המפואר, והאינטימי, לחדר ההגה האפרורי והפונקציונלי.

ועוד מילה קטנה על החדר: לאינארה יש מעין שעון חול על השידה, ומתחתיו כתובה מילה בסינית שמשמעותה "a short interlude" - הפוגה קצרה. זוהי עוד אחת מאותן נגיעות קטנות של המעצבים, תשומת הלב שלהם לפרטים הכי קטנים, שעושים את ה-verse למה שהוא. דוגמא נוספת לכך היא הלוגו של Blue Sun שניתן לראות ברחבי פרספונה. ל"שמש כחולה" היתה אמורה להיות משמעות בהמשך הסדרה, והסימנים נשתלו מראש גם אם לא זכינו ממש לראות את הרעיון מתבצע, מכיוון שג'וס ידע שהצופים ידעו לחזור ולחפש את הקישורים הקטנים האלה.

ובדיוק כשהאמנו שביקום הזה, להיות זונה נחשב למקצוע ממש זוהר ומגניב, נפגשת אינארה עם הכומר בוק, ואנו רואים שהעולם עדיין לא עד כדי כך פתוח.

בוק
כמו דברים רבים בעולם החדש הזה, בוק הוא לא מה שהוא נראה. האדם הראשון שפונה אליו - מעין גרסא עתידנית לנהגי המוניות הפו?ש?רים ביציאה מכל שדה תעופה או תחנת רכבת - עושה את הטעות ומקטלג את בוק לפי מראה עיניים. הוא רואה אדם מבוגר, וקורא לו Grandpa - סבא. תשובתו של בוק המתחכמת והמעט מעוצבנת, היא האינדיקציה הראשונה (ולא האחרונה) לכך שיש פה משהו מעבר. לעומת זאת, קיילי רואה משהו אחר, לא רק את החיצוניות. הגישה שלה שונה לחלוטין מזו של אותו פו?ש?ר. היא לא משתדלת במיוחד, לא רודפת אחרי לקוחות - היא יושבת על כיסא וקוראת את האנשים שעוברים - כך היא קולטת את בוק. ושוב, כשקיילי אומרת "אתה תבוא איתנו", אנחנו מאמינים לה. בוק מוקסם מקיילי - כמו כולם, והיא מוקסמת ממנו. כי קיילי מוקסמת מכל דבר, מסוגלת ליצור שיחה עם כל אחד.

בוק מפתיע אותנו כמה פעמים במהלך הפרק, כשבמהלכו אנו מגלים שהוא לא מה שחשבנו, אבל בסיומו איננו יודעים מה הוא כן. בתחילת הפרק הוא כומר מבוגר וחביב, שיצא מהמנזר בפעם הראשונה, ולא לגמרי מעודכן בהילכות העולם. במהלך הפרק נראה שיש לו איזושהי היכרות עם העולם של הברית - הוא מצליח לגלות מי החפרפרת על הסיפון שניה לפני כולם. הוא גם מפגין בקיאות בתפעול מנוע הספינה, שזה לא עניין של מה בכך.

כשבוק פוגש את ה"שגרירה", יש לנו הזדמנות לראות את גישתה של הכנסייה לנושא הזנות החוקית, וברור שהמקצוע הזה עדיין כלל לא מקובל על אנשי הדת, למרות הלגיטימציה וההאדרה שלו בעולם הזה.

הפגישה בין הזונה לבין הכומר היא עוד רגע מביך בחסות מל ריינולדס הפקות. אם לוקחים בחשבון את העובדה שמל היה פעם אדם מאמין, ככל הנראה רוב חייו, הדבר שופך עוד קצת אור על היחסים המסובכים שלו עם אינארה. למרות שהוא חושב שהשאיר את הדת הרחק מאחוריו, ברור שהערכים של הנצרות עוד מוטמעים בו. מל, שמתנגד לאיש האמונה כמייצג הדת שזנח, אך גם מתנגד למקצוע של אינארה מתוך אותה אמונה עצמה, נהנה לעמת אותם זה מול זו כדי לראות מי יובך יותר (נראה שזו קיילי).

בפגישה הבאה של אינארה ובוק, נכנס הכומר לחדרה בדיוק כשהיא מבצעת טקס היטהרות. זהו עוד אחד מאותם רגעים "אומנותיים" המציגים לנו את אינארה כחידה, כמעט כמשל. התמונה נקטעת, קופאת, וממשיכה ממקום אחר לגמרי. הקפאת הפריים יוצרת תחושה חושנית מאוד (לא שזה קשה כשמולנו אישה יפיפייה מתרחצת), וגם תחושת עצב עמוק אצל אינארה. היא מבצעת אקט של התנקות, התחדשות, היטהרות לצורך דחייה ושכחה של ההשפלות שעברה באותו היום, קודם על-ידי הלקוח, ואחר כך על-ידי הקפטן.



כשבוק מגיע, ברור שמאמציו של מל היו לשווא. השניים מתגברים על המבוכה הראשונית, ונראה שהם מסתדרים מצוין. אינארה אולי חשבה שתקבל הרצאה, אבל בוק הוא הרי לא מה שהוא נראה. מהר מאוד השיחה נסובה על מל, מכיוון שבוק כבר קלט שיש משהו בינו לבין ה"שגרירה". אינארה לא מכחישה שמל מרתק אותה והסיבה: גברים מעטים מאוד הם מסתורין עבורה. אחרי הכל היא זונה, אבל יותר מזה - היא "קומפניון". כלומר, היא הקדישה את חייה ללימודי מקצוע הליווי, וניתן להניח שהיא יודעת לקרוא גברים בצורה אופטימלית כדי לדעת מה יספק את הלקוח שלה בכל רגע. זוהי גם התכונה שגורמת לה להיות כל כך חדת אבחנה לגבי כל האנשים סביבה, ולשמש בפרק הזה גם כפסיכולוגית וגם ככומר מוודה. אינארה רואה במל משהו, שהופך אותו לשונה מגברים אחרים, איזושהי חידה. בדבריה, היא מוסיפה למיתוס של מל כגיבור-המערבונים הקלאסי.

אבל כמובן, אצל ג'וס כמו אצל ג'וס, כל דבר שבונה על מיתוס קיים צריך גם לשבור אותו, ועל כן מייד לאחר דבריה של אינארה, אנחנו זוכים לראות את הגיבור שלנו עוסק בפעילות בסיסית ביותר - משתין.

ועוד על שבירת המיתוס הקלאסי של הגיבור העשוי ללא חת - בהתנהלות של ריינולדס מול איש עסקים מכובד אחר...

באדג'ר
באדג'ר הוא דמות מקסימה של אדם קטן ונוכל, ששמו - גירית, אותה חיה קטנה, הרסנית וחמקנית - מתאים לו מאוד. במקור כתב ג'וס את התפקיד עבור עצמו והתכוון לשחק אותו, אך מסיבה לא ידועה ויתר על השאיפה. לא נורא, קיבלנו את מרק שפרד המצוין במקום.

המשא ומתן מול באדג'ר מגלה לנו עוד טפח לגבי התנהלות צוותו של ריינולדס בעולם העסקים המפוקפק, ומחזק את התחושה שלא מדובר פה בגיבורים הגדולים מהחיים שאליהם הורגלנו. אמרנו שמל הוא סוג של גיבור מערבונים קלאסי? אז זהו, שלא. קודם כל, הוא פושע. ודבר שני, הוא אפילו לא פושע קו?לי, חסר-מעצורים שאף אחד לא יכול עליו. כשהוא מביא את הסחורה הגנובה אל האיש ששכר אותו להשיג אותה, ברור פתאום כמה בעייתי מצבו. לצוות שלו אין פה את היתרון, להפך - האיש הקטן והמצחיק שעומד מולם ודורש כבוד, מחזיק את כל הקלפים. לבאדג'ר יש יותר כוח, כסף ואנשים, ידו על העליונה, ושוב אנחנו - כלומר הם - האנדר-דוג.

מה שמעניין הוא, שלמרות כל היתרונות שיש לו על מל וצוותו, באדג'ר מרגיש נחות. חוסר הביטחון שלו הוא זה שגורם לו לא לחבב את מל, ולבטל את העסקה ביניהם בתוך שנייה. אמנם התירוץ שלו הוא שהברית הוציאו צו חיפוש נגד "סרניטי", אבל מהנאום שלו ברור שמה שמפריע לבאדג'ר באמת זו העובדה שלמרות כל מה שיש לו, כל הכסף, הכוח והנשק, כשהוא עומד מול מל - הגנב, הנרדף, חסר האמצעים - מל עדיין טוב ממנו.

החזות של באדג'ר כאיש עסקים מכובד, בעל "קשרים בקהילה" וכובע מצויין, היא רק הצגה שקופה. באותה נשימה שהוא מתנשא מעל צוות "סרניטי" (ואפילו מעז לבטל את זואי בבוז, ומכנה אותה "ילדה קטנה"), הוא מאשים את מל בהתנשאות מעליו. והוא צודק. מל אכן מתנשא מעליו. הוא באמת מעבר לכל זה, והוא בדרכו אכן "איש של כבוד במאורת גנבים". מבלי להתכוון, באדג'ר עצמו מגדיר את המצב: ה"גנבים" בסצנה הזו, כלומר "הרעים", זה הוא עצמו, ומל הוא הג'נטלמן. מל הוא איש העסקים האמיתי, הוא בא לעשות עסקים, ובאדג'ר הוא זה ששובר את העסקה.

בסוף העימות מול באדג'ר יש רגע מדהים ביופיו ואחת מהשורות היפיפיות ביותר בפיילוט ובסדרה כולה: המצלמה נעה יחד עם מל, והרחק מבאדג'ר, כמשל מזהיר: "הגלגל לא מפסיק להסתובב אף פעם, באדג'ר". וזה עונה: "זה משנה רק לאנשים שבשוליים".

העולם של "פיירפליי" מורכב מהליבה, המרכז, הפלנטות שב"לב היקום", אשר נמצאות בשליטת הברית, והן מפותחות ביותר, עשירות ומנוהלות. משם, כמו טבעות מסביב לכוכב, ככל שמתרחקים מהמרכז מגיעים למקומות יותר ויותר נידחים שהשליטה הממשלתית עליהם פחותה (אלה המקומות שמל אוהב במיוחד). האנשים שגרים שם הם האנשים שבשולי החיים - אלה ש"נזרקו" הרחק מהתרבות, שחיים כביכול ללא ארגון וסדר. בעיני מל, אלה המקומות החופשיים, האמיתיים, ואילו בעיני באדג'ר אלה מקומות (ואנשים) שנמצאים בסיכון. הוא נמצא בלב העניינים, עושה את העסקים המפוקפקים שלו תחת עינה של הממשלה, ולכן סיבוב הגלגל כביכול לא משפיע עליו. זה עובד גם ברמת המטאפורה - האנשים הקרובים לצלחת תמיד יהיו יותר מוגנים, והשוליים, האנשים שבשפת העולם, תמיד יהיו פגיעים ביותר.



בקיצור - באדג'ר לא מודאג מהסתובבותו של הכדור. הוא כנראה לא שמע על קארמה.

ואם מדברים על קארמה...

ג'יין
ג'יין מתגלה לנו לאט לאט, לאורך הפרק. באותה הדרך בה הכרנו את קיילי, הוא פשוט שם, אחד מהצוות, בהתחלה כמעט נעלם ברקע - רק ההוא שעוזר לסחוב את הארגזים.

מהר מאוד אנו מגלים שהוא לא רק בריון - הוא בריון בעייתי. ג'יין מגלה סימני התמרדות, לא מרוצה מהחלטות הקפטן, רוצה דם, רוצה אקשן, רוצה כסף.

ועם זאת, הסמכות של מל עליו ברורה. מבט ממל, מילה אחת - וג'יין מתקפל. דוגמאות לכך יש אינספור: בעימות מול באדג'ר, שם הפה הגדול של ג'יין כמעט גורם לכך שאנשיו של באדג'ר יירו בשלושתם, בשיחה בין מל לזואי לאחר שהעסקה התבטלה, ובעיקר בגסות הרוח הנוראית שהוא מפגין כלפי קיילי בארוחת הערב. השפלתה של קיילי, שהיא האחרונה שצריכה לקבל יחס כזה (הלא היא בתפקיד הילדה של הסדרה) היא עדות לכישורי המנהיגות של מל, ולכוח שיש לו על ג'יין (וכמובן, לצורך שלו לגונן על קיילי).

זה לא מפתיע כלל שג'יין הוא זה שסוכן הברית מנסה לפתות. זה ברור לחלוטין שהוא החוליה החלשה של הצוות, היחיד שלא סומך על קפטן ריינולדס ואין לו שום נאמנות לספינה או לצוות. הוא שם בשביל הכסף, וה-fed יכול בהחלט להציע לו את מבוקשו. אבל הצד הזה של ג'יין, שגורם לו כן לכבד את הקפטן ולסור למרות שלו - אם כי בחוסר רצון ותוך כדי הערות נבזיות - הוא זה שגורם לנו לתהות, עד לסוף הפרק, האם הוא אכן בגד במל ולקח את הצעתו של הסוכן. דברים קטנים כמו ההסתכלות של ג'יין על המפגש עם פיישנס דרך כוונות הרובה, ואפילו המבט הדו-משמעי על פניו כשסוכן הברית מבהיר לו שהוא אכן מתבקש לבגוד בקפטן, נועדו כדי להשאיר אותנו כל הזמן בספק ואי נוחות לגבי ג'יין. למרות היותו דמות מצחיקה ולעיתים מטופשת, הוא עדיין מסוכן.

ומישהו חכם אמר פעם, שכשדברים מסוכנים פוחדים, זה סימן לא טוב...

הריוורס
בסדרת המד"ב הזאת אין רשע על-טיבעי. יש רק בני אדם, והם מפחידים יותר מכל חייזר. ג'וס אף אמר: "אני יכול להמציא אנשים מפחידים יותר מכל דבר שתעצב מלייטקס". כלומר, אין לנו שום צורך במפלצות מעוצבות עם פנים מעוותים, טלפיים או קרניים. אין צורך להמציא עוד יצורים מגעילים, מעוררי אימה, שהורגים את הטרף שלהם בדרכים מקוריות. החומר האנושי, זה כל מה שצריך כדי ליצור אימה.

אז אין כאן חייזרים, אבל יש כאן סוג של מפלצות. זוכרים את האנשים שבשוליים? ובכן, ה-Reavers (שלא להתבלבל עם River) הם אנשים שנסחפו כל כך רחוק, שהם כבר בשולי השוליים, ובשולי ההיגיון. הם איבדו כל צלם אנוש, ומסתובבים ברחבי החלל בספינות המטורפות שלהם, מתרחקים מהשוליים שיצרו אותם, ומתקרבים יותר ויותר ל-core, שם חיה החברה המתורבתת. כמו פירטים, אבל פחות משעשעים.

בפעם הראשונה שהם מוזכרים, ג'יין נחרד מהמחשבה להיכנס לטריטוריה שלהם. הוא מתאר אותם: "Them people ain't human" - האנשים האלה לא אנושיים. כל אדם בר דעת יודע לפחד מהם, הם מסוג הדברים שאימהות מספרות לילדים שלהם כשהן רוצות להבהיל אותם, צ'יזבטים שמספרים מסביב למדורה. ואכן, במרכז העולם התרבותי יצא להם שם של יצורים מיתיים - אגדות-עם מוגזמות שאין קשר בינם לבין המציאות. זואי ממהרת להפריך את הדימוי הזה, והתיאור שלה למעשיהם של הריברס אינו משתמע לשתי פנים: "אם הם ישתלטו על הספינה, הם יאנסו אותנו למוות, יאכלו את בשרנו ויתפרו את העור שלנו לבגדיהם. ואם יהיה לנו הרבה הרבה מזל, הם יעשו את זה בסדר הזה".

ספינת הריברס בנויה כמו כריש. היא גדולה, מעט מטורפת ומאיימת, ואין אחד בספינה שלא פוחד מהם (מלבד רגע אחד של בורות מצד סיימון). כל אחד מאנשי הצוות מתכונן בדרכו שלו למפגש איתם, אבל למעשה כל מה שיש לעשות זה לחכות ולקוות שהם לא יעצרו. חוסר האונים הזה כלל לא אופייני לסדרות אקשן. גיבור האקשן תמיד יוצא אל מול האיום, צועד עם גרזן ביד ומעיל מתנפנף, והצוות העשוי ללא חת שלו צועד מאחוריו בפריסת V. אך לא פה, לא ב"פיירפליי", כי כאן לאף אחד אין כוחות-על והדבר המרושע ביותר שתוכל לפגוש בסמטה חשוכה באמצע החלל, זה בני אדם שהיו פעם כמוך, אבל שכחו מה זה אומר.

סיימון
סיימון נכנס לעלילה כמו הנבל המושלם. הוא נקי מדי, מאופק מדי, מתורבת, מכופתר בחליפה ובמבט מתנשא. הוא מליגה אחרת (קרוב יותר למקום שממנו מגיעה אינארה) והוא מביא איתו קופסא מסתורית. אז נכון, הוא שואל יותר מדי שאלות, והתנהגותו המסתורית מעוררת חשד, אבל הסיבה העיקרית לתחושת האי-נוחות שהוא מעורר אצלנו היא בתגובה של מל אליו, והתגובה הזאת נובעת מהשוני התהומי ביניהם. לא קשה לראות כמה רחוקים העולמות שלהם, ומל מגיב לזה מהשנייה הראשונה, כי עבורו כל מה שלא שייך ישירות לאורח החיים שלו, הוא האויב.

ולכן, ברגע שמתגלה חפרפרת על הסיפון, מל הולך ישירות לסיימון, שבו לא בטח מלכתחילה. ואז נראה שבוק הוא הבוגד. אבל שניה אחר כך, זה כמובן דובסון. וברגע שחשבנו שאנחנו יודעים מה קורה - דובסון הוא ה-fed שתפס את הצוות עם הסחורה הגנובה - שוב טעינו, והוא מחפש בכלל את סיימון. זהו טריק ווידוני ביותר, לגרום לנו לתהות ארבעה דברים שונים בתוך חמש שניות (ואם אי פעם יבוא יום שבו קרלוס ג'אקוט יקבל אצל ג'וס תפקיד שבסופו הוא לא הופך לבאד-גאי... זה יהיה טוויסט אמיתי בעלילה).

סיימון פשוט נראה כמו מישהו שהצביע עבור הברית בבחירות האחרונות, ועל כן זה מאוד מפתיע לגלות שהוא בעצם בורח מהם כל עוד נפשו בו. המעמד החדש שלו כנמלט שם אותו מייד בצד השני של הסקלה - כבר לא Villain, אלא מורד, אולי אפילו אנדרדוג כמו כולנו פה. הוא גם מתגלה כעדין נפש, מאוד צעיר ונאיבי. ברור שהוא יצא לעולם בפעם הראשונה, וגילה שהיקום ענק ורוחש דברים רעים. אינארה מתארת אותו כ-lost in the woods, אבוד למרות הביטחון שהוא מפגין. הוא ממש לא איש של מעשים, לא Action Man - עד נקודה מסוימת, שבה נשברים כל החוקים. יש דבר אחד בעולם שכדי להגן עליו מעז סיימון לתקוף את איש החוק, להתעמת עם הקפטן, ואפילו לסחוט אותו כדי להימלט, תוך סיכוי שהדבר יגרום למותה של קיילי.

בואו באמת נדבר על הדבר שאדם כמו סיימון יהרוג בשבילו.

הקופסא. ובתוכה נערה.



ריבר
סצנת ההתעוררות של ריבר היא אחת מהיפות בסדרה. כשהיא מתרחשת, מהרגע בו צועד מל ריינולדס לכיוון הקופסא נחוש לפתוח אותה, ועד סיום הסצנה בה מכריז סיימון "זוהי אחותי", קשה להתיק מבט.

מי מהצופים שזכה להיות מופתע באמת מתוכן הקופסא ומהטוויסט העלילתי - צריך להודות לאלוהי הטלוויזיה על החוויה. FOX כידוע עשו עבודת קודש בחרוב הסדרה הזו, ויצאו עם פרומואים והודעות לעיתונות שבהם התנוסס המשפט "נערה בקופסא!", והרסו לרוב הקהל הפוטנציאלי את ההפתעה.

המסתורין סביב ריבר רק גובר במהלך הפרק. אנחנו רואים נערה עירומה והיסטרית שלא מבינה מה הולך סביבה ואומרת משפטים סתומים, אבל אז מספר לנו סיימון שהנערה הלא-קוהרנטית הזאת היא בכלל גאונה, עילוי, מוצלחת בכל תחום עם אינטליגנציה גבוהה יותר מכל אנשי "סרניטי" גם יחד. לסיימון יש סיפור קונספירציה ממשלתית מדהים, שלא קשה להאמין לו, כשאנחנו כבר כל כך שונאים את הברית. כשהסוכן על הסיפון מאשר שהממשלה אכן רודפת אחרי האחים, ושריבר שווה להם הרבה מאוד כסף, הסיפור של סיימון הופך להיות עוד יותר אמין, והחשדות שלו לגבי הדברים שנעשו לה נראים אפשריים יותר ויותר.

אבל בואו נחזור קצת אחורה, לרגע בו נורתה קיילי, ו-All hell broke loose.

אל החלק השלישי והאחרון