כמו כל פרקי הפיילוט בעולם, אחריות רבה ניצבת על כתפי שני פרקי "סרניטי". קודם כל, מפני שהם פרקי הפתיחה (לפחות בעולם מושלם) של סדרה חדשה, של יוצר מוכר ואהוב שברקורד שלו להיטים ומאחוריו עדת מעריצים, שכולם מחכים לראות מה הדבר הבא שיעלה ממוחו הקודח, והאם זה יהיה שווה סכפ"ש. וכמובן, מכיוון שפרקי הפתיחה אחראיים על מכירת הרעיון לצופים, והרעיון של "פיירפליי" הוא מורכב מאוד, וכמות המידע שצריכה להתקבל ולהתעכל אצל הקהל היא עצומה.

קודם כל, יש לנו פה עולם עתידני, אבל מצד שני זהו גם מערבון. יש פה מד"ב, שכולל ספינות חלל, פלנטות, וטכנולוגיה חדשנית, וגם סדר עולמי חדש שהקהל צריך להבין ולקבל כברירת מחדל, ועם זאת יש פה חוקיות של המערב הפרוע, טכנולוגיות מפגרות, ואנשים על סוסים שמדברים במבטא טקסני. ומקללים במנדרינית. תוך מספר סצנות צריך להעביר לצופים תרבות, שפה, ועולם ויזואלי חדש, ובתוך כל זה לשזור תשע דמויות ראשיות ואי אלו דמויות משנה, ועלילה שתהיה גם מספיק נגישה וגם מספיק לא צפויה. הפיילוט של "פיירפליי" צריך לתמרן בזהירות רבה בין כל מרכיביו, והוא עושה זאת לעילא.



וכך מתחילה "פיירפליי": במלחמה. זו החלטה אמיצה, לפתוח בסצנה ארוכה, אולי ארוכה מדי, של קרב מלא בדם, אש ותימרות עשן. וזוהי מלחמה כפי שאנחנו מכירים אותה - חיילים עייפים ומפוחדים בגומחות באדמה - אבל גם מלחמה עתידנית, בה תת מקלע ענקי יורה לייזר על ספינות חלל קטנות. וכך, בעיצומה של מלחמה, אנו פוגשים את הגיבור הראשי של הסאגה: עוד מעט הקפטן של "סרניטי", אבל בינתיים סרג'נט מלקולם ריינולדס, מפקד על חבורת חיילים נואשת, והיחיד שנראה כאילו הוא נהנה בתוך כל התופת הזאת.

מל הוא הראשון בשורה ארוכה של דמויות שתוצגנה בפנינו בפרק הזה שהוא כולו למעשה אקספוזיציה. חלקן מורכבות יותר וחלקן פחות, אבל אנחנו לומדים להכיר כל אחת מהן בפרק בצורה מספקת, כדי שבסופו כבר נרגיש שאנחנו מכירים אותן, אולי אפילו אוהבים אותן. צוות "סרניטי" במיוחד, מקבל איפיונים ברורים מאוד שהקהל יכול לקלוט כמעט מהרגע הראשון שהוא פוגש בו, מה שעוזר לנו להרגיש שהכרנו אותם מאז ומעולם.

יש מידה רבה של תחכום בהצגת דמויות על ידי יחסן לדמויות אחרות - כל אחת מהן מתקשרת עם כל הסובבות אותה בדרך שמגלה לנו הרבה על עולמן הפנימי, ועולמן בכלל. אך הדגש הרב ביותר בפרק הפיילוט מושם על הקפטן עצמו, ורוב הדמויות מתעסקות בו בדרך זו או אחרת. כולם מדברים עליו, מנתחים את אופיו, מנסים להבין את התנהגותו, ובתוך כך מגדירים אותו באופנים שונים.

מל
עברו של מל ריינולדס, שלא כמו עברם של גיבורים גבריים במערבונים הקלאסיים, אינו מסתורין עבור הצופים. כשאנו פוגשים אותו לראשונה, זה ברגע המגדיר של חייו, ומכאן והלאה, אנו יכולים לשייך כל פעולה שלו או מניע, לאותו רגע מכריע בקרב על עמק סרניטי. ג'וס רצה להראות לנו מייד למה מל הוא כפי שהוא, כדי שלא נתהה על כך לאורך הסדרה. אז סצינת הפתיחה מספקת לנו מניע ברור ומיידי לכל מה שמל עושה או אומר במהלך הפרק (והסדרה), ועם זאת הוא מצליח להישאר דמות מרתקת, אפילו מסתורית.

מי היה סרג'נט מל ריינולדס? מנהיג כריזמטי, קצת משוגע. אדם מאמין, אופטימי. הוא מאמין לחלוטין במטרה שלשמה הוא נלחם - ולכן הבגידה כל כך איומה כשהיא מגיעה. מל יכול להחזיק את קומץ האנשים שנשארו לו בחיים באמצעות נאומים מעודדים במשך ימים, לגרום להם להאמין ש-"אנחנו נחזיק בעמק הזה - לא משנה מה", אבל כשההוראה שמגיעה מלמעלה סותרת את כל מה שגרם להם להאמין בו, והם מתבקשים להיכנע ולמעשה ננטשים על ידי ההנהגה, זה הרגע שבו מל נשבר. אחרי שכבר איבד כל כך הרבה, נלקחה הסיבה שבשלה כל זה קרה לו. וזו השניה המדויקת שבה מל איבד את האמון בעולם, באנשים שבתוכו, באלוהים.

כשאנחנו פוגשים אותו שש שנים לאחר מכן, הוא כבר אדם אחר לגמרי. "Right, we win" הוא אומר במרירות, והניגוד בין מל שראינו בפתיח, שלא היה נותן לשום דבר לשבור את רוחו, שמאמין ביכולתו לנצח כל דבר, לבין מל המובס, המריר, השורד, הוא חד וברור.



זואי
מהשניה הראשונה היא הלוחמת, יד ימינו של מל, כפופה לו. במלחמה הוא היה המפקד שלה והציל את חייה. 6 שנים אח"כ היא הרבה יותר קשוחה, יותר קשה, קרת-רוח לחלוטין, ומכירה את מל טוב מכולם. חלק מהתפקיד שלה הוא כנראה גם להיות זו שמרסנת את מל. הוא מחליט החלטות חסרות היגיון כביכול, והיא בודקת אותן מול המציאות.

ובניגוד גמור לכל מה שהיינו חושבים, זואי נשואה. לווש.

ווש
מוצג לנו כ"שטותניק" של הסדרה, ה"goofball" שמשחק עם דינוזאורים בזמן שהשאר בפעולה. כל סדרה צריכה זאנדר.

יש משהו מקסים בבחירת הבובות של ווש; הרי זוהי סדרה על אנשי העתיד שכובשים את החלל, אבל בעצם שום דבר לא השתנה מאז הימים הפרה-היסטוריים. הסצנה עם הדינוזאורים מגלמת בתוכה כמה מהנושאים העיקריים של "פיירפליי": אנשים הם אנשים, וטבע האדם לא ישתנה בעוד 500 שנה, כפי שלא היה שונה לפני 5000 שנה. "קללה על בגידתך הפתאומית אך צפויה!" אומר הסטגסורס לטי-רקס, כי בגידה בעולם הזה היא צפויה לחלוטין. "כן, זוהי אדמה פורייה ואנו נשגשג. אנו נשלוט על כל הארץ הזאת ונכנה אותה... הארץ הזאת!" אומר הסטגסורס, כי בני האדם צריכים מקום לחיות בו בחופש. החשיבות של האדמה, השטח וכיבושו, הוא אחד מהנושאים החשובים בז'אנר המערבונים, וג'וס מזכיר בקומנטרי את העובדה ששתל בכוונה מילים מסוימות, כמו landscape, לתוך התסריט, בדיוק בגלל הסיבה הזו.

אבל בואו נחזור לווש. לאורך הפרק הוא נשאר מאחור, דואג לאישתו. לעיתים מזלזלים בו (ג'יין מעיר שזה באמת "ממש קשה פשוט לשבת שם" בזמן שהם מסתכנים), ולזואי ולו יש בעיות ביחסים, שסובבות סביב הקשר המיוחד שלה עם מל. בפעם הראשונה שאנו רואים אותם כזוג, אנחנו מציצים להם מבעד הדלת הפתוחה, מפירים את האינטימיות שלהם בלי שהם ידעו, ולמעשה מצוטטים לשיחה ביניהם שהופכת לויכוח בנושא מל. קשה להיות הבעל כשלאשתך כבר יש מפקד שמדריך את חייה.

אך למרות התדמית הקלילה לחלוטין של ווש, הוא מתגלה בכל גדולתו בזמן המרדף של הריוורס לקראת סוף הפרק: בזמן שכל האנשים החזקים סביבו לחוצים - אפילו זואי הקשוחה, אפילו ג'יין הבריון - מתגלה לנו ווש בקו?ליות גמורה. הוא אולי goofball, חביב ולעיתים מגוחך, לא לוחם כמוהם, אבל הוא טייס, וטייס מעולה. ו"סרניטי" אולי לא נראית כמו משהו מיוחד, אבל יש לה הפתעות שאפילו הריוורס לא שמעו עליהן - she’ll fool ya.

כמו דברים רבים בפרק, ווש ו"סרניטי" הם לא מה שהם נראים ממבט ראשון.



סרניטי
הספינה היא בלי ספק דמות ראשית עשירית במספר בסדרה הזאת. היא חיה ונושמת, ולצוות יש יחסים שלמים איתה. גם היא לא מה שהיא נראית. אומרים עליה דברים לא יפים, כמו: "ספינה מסוג פיירפליי" - "עדיין מיצרים אותן?", "היא לא נראית כמו משהו", וכדומה. מזלזלים בה, וזה מייד גורם לנו להיות לטובתה - האנדר-דוג. זה בא לידי ביטוי בעיקר במפגשים מול הברית. הספינה והצוות שלה קטנים, הברית ענקיים. צוות "סרניטי" הם חבורת גנבים, הברית הם החוק. מעטים מול רבים, האזרח הקטן מול The Man. עבור אנשי החוק, צוות "סרניטי" הם "אוכלי-נבלות עלובים, אוכלים את הבשר מעל המתים", ואחד מהם (שכבר שיחק את ד'הופרין ב"באפי" ואת הרופא המתפרק ב"אנג'ל") חושב שמישהו צריך "לדרוך על הג'וקים האלה". הם קטנים, חסרי חשיבות, אבל בו בזמן גם טפילים מסוכנים.

ואמנם זוהי ספינה קטנה וישנה, אבל יש להם טריקים בשרוול, כמו למשל ה-Cry Baby, אותו לווין קטן ששולח סימני מצוקה ברגעי הצורך, ומסיט את תשומת הלב מהפעילות הבלתי חוקית של החבורה. השימוש בתכסיס כזה מחזק את התחושה שהצוות הזה מתוחכם ורגיל להסתבכויות (וציטוט משירים של הביטלס מוכיח שיש דברים שהם לנצח).

"סרניטי" ואורח החיים של הגרים על סיפונה, והברית ואורח החיים של האנשים שחיים תחתיה, נמצאים כל הזמן תחת השוואה. בעוד "סרניטי" קטנה, ספינת הברית בה היא נתקלת היא פשוט עצומה בגודלה. כמו עיר, מטרופוליטן שלם שעושה את דרכו בחלל, היא ניצבת, כולה גורדי-שחקים ואורות ללא סוף. בהשוואה אליה הפיירפליי היא ממש חרק... אך לעומת זאת, העיר-ספינה נייחת, אין בה תחושה של תנועה ויעילות, לעומת הפיירפליי המהירה והמתחמקת. למרות שהיא נראית כמו עיר, היא לא נראית כמו מקום שגרים בו - יותר כמו בניין משרדים ענק. וזאת לעומת "סרניטי" החיונית, שבתוכה יש תחושה של אישיות, של אנשים שהפכו אותה לבית שלהם (שמות על הדלתות, ציורי קיר במטבח). היא מתאפיינת בצבעים חמים, לעומת ספינת הברית הקרה, הסטרילית והפלורסנטית.

הבימוי מדגיש אף הוא את תחושת הקהילתיות שיש על הספינה - יש הרבה דמויות, ויש לנו מה לעשות עם כל אחת ואחת מהן. כל אחד מאנשי הצוות נמצא במערכת יחסים ברורה עם כל אחד מהאחרים. לפעמים שתי דמויות מדברות בקידמת המסך, וברקע שתיים אחרות מדברות בו זמנית, כמו שקורה במציאות, ויש גם שוטים נפלאים שעוקבים אחרי תנועה של דמויות בחלל, ומה עושה כל אחת מהן.



חשיבותה של הספינה בעיני הטסים בה היא ללא עוררין. הספינה היא בית, מפלט, המקום הבטוח היחיד, ומעל לכל, היא מסמלת את הכמיהה לעצמאות של כל הדמויות, ובראשן מל ריינולדס. בעשרות דרכים שונות מדגישים בפנינו את חשיבות אורח החיים הזה, של טיסה ללא עצירה. מל אומר לסיימון בסוף הפרק: "תהיו הכי בטוחים אם תהיו בתנועה. ואנחנו אף פעם לא מפסיקים לנוע". כשזואי דואגת שיתפסו עם סחורה גנובה ו"נאבד את הספינה", מל קוטע אותה: "זה לא יקרה לעולם". זוהי מחשבה שאין טעם לדוש בה, מכיוון שרובם לא מסוגלים לראות את חייהם מחוץ ל"סרניטי". על הספינה, הם עדיין "חומי-מעיל", עדיין "אינדפנדנטס" - העצמאיים. באופן קיצוני, נראה שכל דבר אחר משמעותו בעיני מל וזואי היא אחת - לחיות תחת שלטון הברית, ולזה הם לא מסוגלים. באחד הרגעים בפרק שבו נראה שהכל יוצא משליטה, מל מתפרץ על זואי ואומר: "מי שסומך על המזל, סופו להיסחף - בלי דלק, בלי תקווה... מתחנן לעבודות יזומות של הברית. ונגרר לרצועת הפסולת. זה לא אנחנו. לעולם לא". בעולם של מל, כל אופציה אחרת לאורח חיים מזה שהם חיים עכשיו, היא בהכרח חיים עלובים תחת עקבו של הממסד, ללא עצמאות וללא תקווה. וכדי שהם לא ישכחו זאת לעולם, קרא מל לספינה על שם אותו "עמק שלווה", שם איבדו הכל במלחמה נגד אותו ממסד.

כוחה של "סרניטי" כה גדול, שיש לה השפעה גם על אנשים שמעולם לא השתתפו במלחמה...

אל החלק השני