בסיום הפרק הקודם ראינו את הכישלון של הסקוביז - החוטפים כמעט מצליחים להרוג את אנדרו, אנדרו רוצח, המנהל מגלה את גופתו של ג'ונתן, ג'יילס בסכנת מוות, ספייק נתפס ע"י הביג-באד, ומתוך החותם מגיח לו ערפד חדש ומפחיד מקודמו.

המצב נראה רע, אבל החבורה שלנו רגילה לזה וממשיכה לתפקד כרגיל: זאנדר בונה מחדש את הבית, דון מגלה את החדווה שבהכאת אנדרו על בסיס יומיומי (להלן "תסמונת קרייצ'ק"), והחברים ממשיכים במחקר אחר הכוח המסתורי שהתגלה בפרקים הקודמים. באפי יוצאת דופן, כיוון שתחושת הסכנה שלה עמוקה יותר - בפגישתה הקודמת עם אותו כוח מסתורי היא חשה בכוחו יוצא-הדופן. אין ספק שהיצור שכמעט וגרם לאנג'ל להתאבד טורד את מנוחתה, בעיקר כי כרגע הוא מחזיק בספייק. זו לא הפעם האחרונה שבה נראה הקשר ל-Amends בפרק הזה.

הכל נורמלי עד הרגע בו ג'ויס מושיטה לבאפי ספר. ג'ויס? אמיתית ואמהית כמו פעם. ואפילו לטענה של באפי "את לא אמיתית", היא עונה בצורה אופיינית "חמודה, זה סלנג כזה שלכם היום?". ג'ויס מנסה לשכנע את באפי ללכת לישון. ומסבירה לה שהיא לא יכולה לנצח מול הדבר הזה. "לא אם לא תנוחי". "אני לא רוצה להפחיד אותך, אבל אני רוצה שתדאגי לעצמך. את צריכה להתעורר". ומשם בפתאומיות ממשיך את המשפט זאנדר "את חולמת. באפי, תתעוררי". מיהי ג'ויס הזו? על כך בהמשך.

ספייק השבוי במערה, מעונה ושרוע על הרצפה, זוכה לביקור מהראשון בתור ספייק חסר הנשמה. "זה תמיד היה הסגנון שלך. לבעוט במישהו כשהוא על הרצפה" אומר לו ספייק תוך שהוא הופך עצמו ל... דרוסילה. אכן, מי עוד יכול לסמל בצורה כה מושלמת את העבר האפל, המרושע, היצרי והמטורף? מי חוזרת תמיד לענות אותו ולהדיח אותו בחזרה אל הרוע? ולכן, מכאן ועד סוף הפרק תהא זו דמותה של דרוסילה שתפציר בספייק לחבור אל הראשון.



לאחר דיאלוג הזוי שבו מנסים אנשי החבורה לשכנע את אנדרו ש"הראשון" זה שם מפחיד לפחות כמו וולדמורט, הם יוצאים אל מרתף בית הספר כדי לגלות כי החותם נפתח וכמויות ענק של דם נשפכו במקום. אבל מתברר שדווקא הסיטואציה הזאת מעלה שאלות מעניינות על הדמות של אנדרו.

כבר ראינו בעבר שהיחיד שמסוגל לתקשר עם הטרויקה ברמת הגיקיות שלהם הוא זאנדר. פה הם כבר ממש משלימים זה את משפטיו של זה ואפילו אומרים אותו דבר ביחד. איזה דמיון, הא? נדמה שיש כאן מקום לשאול - אם הם כל-כך דומים, מדוע הם שונים? כמו זאנדר אצל הסקוביז, גם אנדרו הרגיש כל-כך הוא ה"לב" של החבורה, בעל תחושת הדחייה, ה"זאפו". אז מדוע הם כל-כך שונים? מדוע זאנדר ראוי לאהבתנו והוא דמות כה-חיובית, בעוד שאנדרו נחשב רוב הזמן לפשפש נתעב? מה מנע מזאנדר להיהפך לאנדרו?

ניתן לחשוב שהסיבה היא המנהיגים שלהם. אנדרו הולך בעקבות וורן חסר-המצפון, וזאנדר בעקבות באפי המיוסרת ובעלת תסביך-הנחיתות-בגלל-תסביך-העליונות... האחד הוא השפעה שלילית והשנייה - השפעה חיובית. כמו פיית' ששואלת ב-Five By Five את ווסלי, מה היה קורה אם הוא היה הצופה של באפי והיא היתה מקבלת את ג'יילס: "הייתי יותר טובה או שעכשיו ג'יילס היה קשור לכסא?".

אבל לא כך הדבר, והתסריטאים דואגים לחשוף בפנינו עוד כמה רבדים בחידה שהיא אנדרו. קודם-כל, כאשר מתריסים הסקוביז נגד אנדרו "הרגת את חברך הטוב ביותר!" אנדרו עונה "הוא במקום של שמחה ושלווה. הוא אמר לי". אנדרו מאמין לכל אחד, בעיקר כאשר נוח לו. הוא מעדיף להסתגר באשליה כשיש לחץ מציאותי. זאנדר ילך, יצחק בפני הסכנה ויתחבא עד שהיא תעבור - אבל הוא יתייצב בפני המציאות. לא במקרה יהיה זה זאנדר שבהמשך הפרק ינקוט ביוזמה ויציל את ווילו. אנדרו לא היה נוקף אצבע למען מישהו אחר שאינו "שולט" עליו, וגם לא היה מתחרט על כך. אנדרו מתחמק מן המציאות, ובעיקר מאחריות. כל הרגישות שלו מכוונת כלפי עצמו וכלפי האגו השברירי שלו.

אנדרו: נכון, עברתי לצד האפל אבל רק כדי לקחת כמה דברים ועכשיו חזרתי. למדתי. אני שוב טוב.
זאנדר: ומתי היית טוב קודם?
אנדרו: טכנית, אף-פעם. טו-שה. אבל אני כמו ויידר בחמש הדקות האחרונות של "ג'דיי", עם כוחות של גאולה, וסיפורי הוא של מאבק גאולה של... גאולה אפית ש... החבלים האלה מגרדים.

שוב סיפורים, תירוצים, התבכיינות. אך יותר מכל מתבטא ההבדל ביניהם בדיאלוג הבא:

אנדרו: כמה זמן אתה הולך אחרי באפי?
זאנדר: אני לא הולך אחריה. היא החברה הכי טובה שלי.
אנדרו: היא נראית כמו מנהיגה טובה. השיער שלה מבריק. היא גורמת לך לדקור דברים?

הכל נמצא פה. גם ההתבטלות. גם הניתוק מהמציאות. גם הניסיון לברוח מאחריות ולהטיל אותה על מישהו אחר. כל הדברים שזאנדר לוקה בהם אך מצליח להחלץ. וההבדל הכי חשוב - זאנדר אינו מונהג ע"י באפי, אלא רואה בה חברה. ועוד יותר, הוא מונע ע"י הנאמנות. זאנדר נאמן לחברים שלו, ואנדרו נאמן למי שחזק יותר (באותו רגע). ועדיין זאנדר עצמאי יותר, מעז למתוח על באפי ביקורת, ובעל מחשבה עצמאית. הנאמנות, האהבה, הכוח הפנימי שמגיע איתם והלב שלו שאינו מרוכז רק בעצמו, הם ההבדל האמיתי בין זאנדר לאנדרו.



בהמשך אנו רואים שוב את המנהל ווד בתור איש המסתורין. באפי והחברים כל-כך עסוקים בניסיונות להמציא תירוצים עלובים למה הם מסתובבים במרתף בית-הספר עם את חפירה, עד שהם מתעלמים מכך שהוא עושה את אותו הדבר בדיוק. ווד ממשיך אחר-כך ביצירת דמות אניגמטית, כשהוא מודה שהז'אנר האהוב עליו הוא מסתורין... כמה שקוף אפשר להיות?

אבל כל עוד באפי ממשיכה לא לישון, הדברים ממשיכים להידרדר. ניסיון למצוא את מיקומו של "הראשון" באמצעות קסם מוביל לתוצאות הרסניות. ווילו מרגישה את הרוע חודר לתוכה ופוגע בבאפי. היא מתחננת בבכי "זה עדיין בתוכי. אני מרגישה את זה. אני לא רוצה לפגוע באף אחד. בבקשה באפי, אל תתני לזה לגרום לי".

גם בנקודה זו נשאל - האם באמת היתה זו התוצאה ה"טבעית" של הקסם? התוצאה ההרסנית הזאת נגעה בנקודה הכואבת ביותר של ווילו - הפחד שלה מהרוע שיגרום לה להרוג את החברים שלה. ככה בדיוק פועל "הראשון", תוך הכרת החולשות והפחדים הכמוסים ביותר של כל אדם. האם זה מקרה שבעקבות פעולה זו הוחלט בצורה שימושית מאוד (ל"ראשון" וגם לתסריטאים) שלא להשתמש בינתיים בקסמים? וכאשר באפי מחליטה שוב לנסות לעשות איזשהו מעשה ולהילחם ברוע הראשון, חלה תפנית חדשה בעלילה.

ג'יילס מופיע שוב על דלתה. ובדיוק כשהיא באה לחבק אותו, היא מוסטת אחורה ע"י שלוש נערות צעירות שפולשות אל הבית. מן הרגע הראשון ניתן לראות כי אחת מהן בריטית קוקנית המונית, אחת אריסטוקרטית ושקטה, והשלישית חוצפנית ובעלת בטחון עצמי מופרז. אפשר לתלות הרבה פרשנויות בשלוש הקוטלות הפוטנציאליות האלה. שימו לב למשל, כי עד היום פגשנו שלוש קוטלות, אחת "מאולפת" מדי, אחת בעלת אישיות עצמאית יותר מדי, ורק השלישית בעלת איזון בין התכונות. אולי רומזים לנו כי הבריטית הקוקנית תהיה המחליפה הראויה לבאפי?

בנקודה זו מתגלה סופסוף התמונה המלאה. החלומות, הרציחות המסתוריות, גורלה של המועצה, ותוכנית העל של הרוע. כרגיל, באפי היא הראשונה שמבינה.

"הראשון. זה מה שהוא רוצה. למחוק את כל הקוטלות-המתאמנות, כמו גם את הצופים שלהם עם שיטותיהם. ואז את פיית' ואז אותי. ובלי כל הפוטנציאליות ובלי דרך נוספת ליצור אחת, זהו הסוף. אין יותר קוטלת. לעולם".

אבל פרט לתובנות החדשות, ג'יילס לא מביא איתו שום תקווה. כל מה שנשאר מסודות הצופים הם כמה מחברות המוחזקות בילקוט של נערה צעירה. הוא אובד עצות ולא מצליח שלא לזרוע דמורליזציה בהערכתו את כוחו של הרוע.

בזמן שהנערות מתמקמות בבית, באפי וג'יילס הולכים לחפש את המערות בהם התגלו סוכניו של הרוע לראשונה, ואנחנו מגלים שהתקופה היא שוב תקופת חג המולד - בדיוק כמו ב-"Amends", המקום הראשון בו פגשנו את "הראשון". בתוך המערה מוצאת באפי ערפד מוזר ומסוכן להפליא. למרות זאת, היא מצליחה לתקוע יתד בלבו - רק כדי לגלות אותו מוציא את היתד ומחייך. זהו ללא ספק אחד מרגעי האימה הגדולים בחייה של באפי - הרגע שבו מגלים שבאמת כל החוקים השתנו, ואת פתאום חסרת הגנה עוד יותר משחשבת. באפי נמלטת בעור שיניה - ללא עזרה מג'יילס שעומד משום מה מחוץ למערה ולא מתעניין או מושיט לה יד. למזלה, זורחת באותו הרגע השמש מאחורי ג'יילס ואותו ערפד נורא בורח ממנה.



מדוע ג'יילס לא בא לעזרתה? איך ניצל ממה שנראה כמו מוות ודאי, ומדוע הוא זורע ספקות בבאפי? והאם מישהו ראה אותו נוגע באדם אחר? כל המסתורין הזה מעלה את השאלה - האם גם ג'יילס אינו אלא התחזות של הרוע הראשון? שאלות אלו נשארות ללא מענה לאורך כל הפרק הזה.

באפי מברכת את הקוטלות ב"ברוכות הבאות לחדר המלחמה", תוך שג'יילס מעדכן אותה לגבי האיום החדש - הטורוק-האן "הם הערפדים שערפדים מפחדים מהם". יתכן שזהו רפרנס ל"ראשון" המתאר עצמו ב-"Amends" - "אני הדבר שממנו החושך פוחד".

אבל באפי מהססת. במקום לנצל את שעות האור להכנה ללילה, היא מציעה לחכות בסבלנות, להתקפל ולהתגונן בטענה שהם בטוחים עד הלילה. במקום לקבל את עצתו של ג'יילס (ושל ג'ויס) לישון ולנוח, היא יוצאת לעבודה (שם היא נרדמת כנגד רצונה), והמחקר היחיד שלה כולל חיפוש מביך באינטרנט, עד הרגע בו היא נרדמת בעבודה ורואה שוב את עצמה בבית עם ג'ויס.

"ניסיתי להזהיר אותך... באפי, את חייבת להחלים... את מודאגת משקיעת השמש? כי יש דברים שבהם לעולם לא תוכלי לשלוט. השמש תמיד שוקעת והשמש תמיד זורחת. כולם סומכים עלייך, אבל החברים שלך מפעילים עלייך יותר מדי לחץ, זה תמיד היה ככה.... הרוע לא מגיע, הוא פה. הוא תמיד היה פה. את לא יודעת? הוא בכל מקום... איך את הולכת לעצור אותו? לא חשוב מה החברים מצפים ממך, הרוע הוא חלק מאיתנו. מכולנו. זה טבעי. ואף אחד לא יכול לעצור את זה. אף אחד לא יכול לעצור את הטבע. אפילו לא..."

הרבה שאלות נשאלות כאן. מיהי ג'ויס הזאת? האם זהו "הראשון" שמתחזה לה? אם כך מדוע הוא מחכה שתירדם ולא מופיע מולה? האם יש לו כוח כזה? ב-"Amends" הוא עינה את אנג'ל בחלומות שגם באפי "נכנסה" אליהם, אז כנראה שכן. האם הוא מופיע בחלום כי באפי כבר מודעת לאשלייה ודווקא בחלום היא תהיה פגיעה יותר?

אבל ג'ויס בחלום אינה מציגה התנהגות טיפוסית לשיטותיו של הרוע הראשוני, אשר משתמש בדרך-כלל בחששות, פחד, קנאה, וכאב. ייתכן שזו מזימה מתוחכמת עוד יותר, אבל ג'ויס לא ממש מרפה את ידיה של באפי, וייתכן מאוד שאפילו עוזרת לה. יותר סביר שהדובר הוא, אם לא ג'ויס או כוח טוב אחר, תת-ההכרה של באפי בעצמה. באפי המותשת והכורעת תחת הנטל צריכה למצוא את החוכמה האימהית שבתוכה כדי לראות נקודת מבט אחרת.



החיים של ספייק לא הרבה יותר מעניינים מאלו של באפי שמנקרת בשמירה. כמה כבר אפשר לענות ערפד עם מכות ומים של חולין - אפילו ספייק נראה משועמם. הוא מודיע לראשון "את לא דרוסילה. היא היתה מטורפת יותר". כך שלמרות ההופעה הדרוסילאית האופיינית, אין הרבה חדש תחת אור הלפידים. מה מחזיק אותו פרט לשעמום? בטח לא החברה.

בדיוק כשבאפי משתכנעת לחמש את הצעירות, וכשג'יילס מודיע לה שכולם מבינים שהיא הקובעת וכל אמונו בה, כולם סומכים עליה, מתגלה שאנאבל ברחה מהבית. אותה אנאבל ממושמעת, שהזהירה על הצורך לשלוט בפחד, בורחת מהבית וגורמת לבאפי לרוץ אחריה.

לכאורה, חור בתסריט שנועד רק לקדם את העלילה. אבל הכותבים דאגו לפחות לתת לנו רמז מטרים שנועד מראש להסביר את זה. כשאניה חושבת שג'יילס פוצץ את המועצה, היא מתרה בו: "זה מה שקורה כשאתה כזה חנוק ומודחק. בסוף אתה מגיב בקיצוניות". לכאורה משפט מיותר וטפשי. בפועל - חוזה את העתיד או מנמק אותו. דווקא אנאבל היא זו שתתמוטט תחת הלחץ ותנסה משהו טיפשי (אולי להציל את עורה שלה כאשר הערפד יבוא אל הבית להרוג את כולם - אמירה על האריסטוקרטיה הבריטית?).

וכאן מגיעה באפי לגלות את אנאבל המתה. קשה לדמיין את הרגשתה של מי שהמתה מוטלת לפניה, רגע אחרי אותה הבעת אמון גורפת. אבל לבאפי אין זמן להיעצב ולהתאבל, כי היא מותקפת מיד על-ידי העל-ערפד. את מה שקורה שם לא ניתן לתאר אלא כטבח. באפי נרדפת כשהיא צולעת, מנצלת את כל התושיה שלה, ולמרות רגע שנדמה כהצלה, שום דבר לא עובד. היא מוכה שוב ושוב באכזריות וננטשת מרוסקת ומחוסרת הכרה מאחורי קיר, שם מוצאים אותה החברים.

"אתה יודע למה אתה בחיים?" נשמעת השאלה כשבאפי עוד על המסך. השאלה מופנית לספייק אבל נכונה גם לבאפי. וגם התשובה כנראה זהה בשני המקרים. כי התוכנית היא שבאפי תמות אחרונה, ולהרוג אותה מוקדם מדי יפגע בתוכנית.

הראשון: אתה חי כי אני רוצה כך, ואני רוצה כי עוד לא סיימתי איתך. למה אתה חושב שיש לך ברירה? למה אתה חושב שאי-פעם תהיה משהו טוב בעולם הזה?
ספייק: היא חושבת. כי היא מאמינה בי.

כתמיד רואה ספייק את עצמו דרך עיניה של מי שבה הוא מאוהב. הוא הפנים את דעתה - אם היא חושבת שהוא ראוי, אז הוא ראוי. באפי וספייק כאילו הולכים ומתאחדים - במיוחד בסצינה הזאת בה מתערבבים האמונה שלה ושלו. שניהם מוכים, שניהם בוחרים להתקיף את המענים שלהם, ושניהם סומכים על אמונתם הפנימית במקום על עדות החושים.

באפי אולי מאמינה בספייק. אבל האם בעצמה היא מאמינה? בעוד היא יושבת, חבולה ומוכה, היא שומעת את קולות החברים שלה ברקע. ומדובר בקולות מודאגים, תבוסתניים. התוכנית שלהם היתה היא עצמה ועכשיו הם לא מאמינים שהם יוכלו לנצח את "הדבר הזה".

ג'יילס: הוא בכל מקום. הוא טהור. אני לא יודע אם אנחנו יכולים להילחם בו.

באפי מופיעה בפתח החדר. היא פצועה כפי שלא ראינו אותה מעולם. קולה מיואש ונשבר בדמעות.

באפי: אתה צודק. אנחנו לא יודעים איך להילחם בו, אנחנו לא יודעים מתי הוא יבוא, לא יכולים לרוץ, להתחבא. לא יכולים להעמיד פנים שזה לא הסוף, כי זה הסוף. תמיד היה משהו שרצה להשמיד את העולם. נלחמנו בהם. אבל עכשיו אנחנו לא מתמודדים איתם יותר. אנחנו מתמודדים עם הסיבה לקיומם. רוע. החזק ביותר. הראשון.
ג'יילס: באפי, אני יודע שאת עייפה.
באפי: אני מעבר לעייפה. אני מעבר לפחד. אני יושבת על פי השאול והוא הולך לבלוע אותי בשלמותי. והוא ייחנק ממני. אנחנו לא מוכנים? הם לא מוכנים. הם חושבים שנחכה לקץ שיבוא, כרגיל. נמאס לי לחכות. הם רוצים אפוקליפסה? ניתן להם. אם עוד מישהו רוצה לברוח, שיעשה את זה עכשיו, כי הרגע הפכנו להיות צבא. הרגע הכרזנו מלחמה. מעכשיו לא רק נתמודד מול פחדינו הגרועים ביותר, אנחנו נחפש אותם. אנחנו נמצא אותם ונעקור את לבם בזה אחרי זה, עד שהראשון יראה את פרצופו האמיתי, ואני אהרוג אותו בעצמי. יש רק דבר אחד בכדור הארץ חזק יותר מהרשע, וזה אנחנו. שאלות?

מה מביא את באפי להחלטה זו? אולי יש כאן הד לדיאלוג שלה עם אנג'ל ב-"Amends":
אנג'ל: תני לי להיות חזק.
באפי: חזק זה להילחם! זה קשה וזה כואב וזה כל יום. וזה מה שאנחנו חייבים לעשות, אבל אנחנו יכולים לעשות את זה ביחד.

מעבר לכך, אפשר לראות כיצד הרמזים להחלטה הזאת מפוזרים לאורך הפרק. הטענה של אמא שלה שיש דברים שאי אפשר לשנות. "את צריכה להתעורר", היא אומרת לה. המציאות חדשה לגמרי. הרוע אכן נמצא בכל מקום, ויש דברים שאי אפשר לשלוט בהם. ברגע שתכירי בכך, תביני שזה לא העניין. קנדי שדורשת לחמש את הקוטלות בנשק. הקוטלות האחרות שמוחות נגד ההמתנה הפאסיבית. ווילו שאומרת כי למרות שלעולם לא תודה בזה, באפי צריכה עזרה. והמשפט של ווילו "יש לי כל-כך הרבה כוח אבל אני לא יכולה להשתמש בו". ואולי אפילו המשפט של זאנדר: "זו לולאה, כמו היד של המומיה. נגזר עליי להחליף את החלונות האלו לעד". גם שם באפי היתה צריכה להבין שכל העולם שבו היא נכלאה הוא מעוות והיא צריכה לשבור את החוקים שלו.

אבל יש כאן הרבה יותר מאשר אוסף של החלטות.

ישנם רגעים בחייו של אדם שבו הוא מבין כי העולם אינו, ולעולם לא יהיה כמו שהיה. ואין לו לאדם משבר קשה מזה שמעמיד בספק את כל מה שחשב שידע עד כה. משבר כזה אינו רק חיצוני כי אם גם פנימי. לא רק העולם הוא שהשתנה, אלא כל תפיסת האדם את עצמו ואת יכולתו, חייבת להשתנות. האדם הישן צריך לפנות את מקומו לאדם חדש, כזה שמותאם. מעטים האנשים שיכולים להתמודד עם משבר חמור ופתאומי כזה.

אולי רק אחת בדור.

כי באפי מבינה סוף-סוף איך השתנו החוקים. ג'יילס מדבר על השמדת הקוטלות כהשמדת "האיזון" הקוסמי. אבל איזון מושלם קורה רק במצב של קיפאון. הביג-באד תמיד מנסה להפר את הסדר, וכוחות הטוב מנסים להשיב אותו על כנו. הרעים לא צריכים מניע, הם פשוט רעים, ולטובים צריך להיות מניע "טוב" לפעולה. לכן הרע תמיד יוזם והטוב תמיד מחכה בשקט ומתגונן. אבל אם כל החוקים משתנים, גם החוק הזה חייב. הוא מגביל והוא כבר עלה לנערה אחת בחייה.

עד כה בעמדה מול מצבים כאלה, באפי תמיד בחרה להתקיף את הבעיה בעצמה, לעשות את חובתה ולתקן את המצב בשביל החברים שלה. הפעם היא מגלה שגם זה יצטרך להשתנות. זה לא מספיק, והיא צריכה את הכוח שבחבורה.

הופעת הקוטלות היא טריגר. כי הפוטנציאליות הן לא רק "כוח פוטנציאלי". הן גם כל מה שבאפי, או הקוטלת, היתה יכולה להיות - אך הן לא יודעות את זה. הקוטלות הפוטנציאליות מזכירות לבאפי את עצמה, אי שם לפני 7 שנים. את אותו הרגע בו נחשפו מולה ניבים, את היתד, את האבק. את האיש המבוגר שמודיע לה כי יש לה יעוד. ותפקיד. וכמו שווילו אמרה, הגיע הזמן לחשוף את כל האנרגיה הקינטית הזו. הן צריכות לעבור טרנספורמציה, לגלות עולם שונה לגמרי, ולהמציא את עצמן מחדש - כמו שבאפי עשתה. עכשיו באפי היא בתפקיד הצופה. היא צריכה להנחות את הנערות בדרכן החדשה. אבל איזו דרך זו תהיה כאשר היא בעצמה לא יודעת מה היא? מצד אחד היא צריכה להעביר אותן את החוויה. אבל מצד שני היא צריכה לעבור אותה בעצמה שוב. הלידה-מחדש של הקוטלות ושל באפי יקרו במקביל (ובחג המולד, ולא במקרה). שוב היא תגלה שכל החוקים בהם האמינה אינם נכונים, ושוב היא צריכה למצוא בתוכה את הכוח להתמודד עם המציאות שמשתנה מול עיניה. "מכל תלמידי השכלתי". לא שלוש קוטלות היא צריכה לברוא, אלא ארבע. גם את עצמה היא צריכה לברוא מחדש, למצוא את דרכה בעולם החדש תוך שהיא מובילה את הצעירות אחריה.



כל הפרק רצוף בדימויים של שינה והתעוררות, מוות ולידה. יש משמעות לכך שהוא מתרחש בחג המולד, לידה ששינתה את העולם לעד. לקהל הנוצרי שלוש הקוטלות מזכירות את שלושת החכמים שבואם בישר את הולדתו של ישו. או את שלוש הרוחות - של חג המולד שבעבר, בהווה ובעתיד ב"מזמור חג המולד" לדיקנס, אשר באות ללמד את סקרוג' לקח חשוב ולשנות את חייו. לאורך כל הפרק נלחמת באפי בשינה ובהתעוררות שתבוא אחריה. באופן אירוני, ערפד-העל הוא זה שמציל אותה מהמעגל הזה. רק בעילפון, על סף המוות, קבורה בבית חרושת הרוס, היא זוכה לשינה השלווה שהיתה מגיעה לה כבר מזמן. ולכן ההתעוררות שלה היא גם ההתעוררות של באפי החדשה. לא עוד קוטלת בודדה, לא עוד צבא של איש אחד, כי אם מצביאה, מנהיגה, ומפקדת של צבא קוטלות. לא עוד בדידות של נבחרת, כי אם בדידות של מנהיגה.