זה לא שעדי כהן לא העניקה ביצוע מרגש ויפיפה ל"היי שקטה" של כבוד השופטת ריקי גל. זה לא שיש ספק שאפילו אם חברי להקת "קווין" האלמותית, בניצוחו של פרדי מרקורי, היו אלה שעולים לגמר, בכל זאת המנצח הגדול בסוף הדרך יהיה הראל סקעת. גם אין ספק שסשה לא הצליחה לשחזר את אותו הקסם שסייע לה לכבוש בשעתו את ליבם של הצופים כשביצעה את "סליחה" של מתי כספי באודישן הראשון. אבל למרות הכל, יש פה אבל והוא גדול מכדי שנתעלם ממנו.

לא חשוב עד כמה קשה עבדה עדי כהן כדי לשקם את מעמדה מעוד מועמדת ל"דיווה" (לא פחות ולא יותר), הפייבוריטיות של סשה נעלמה לא מעט תודות לתקשורת החונקת שעטה עליה כעל טרף קל, חיבקה אותה חיבוק דב עד שלא הותירה לה מרחב נשימה, והפכה אותה לסוג של מיני ריאליטי TV, סדרת בת של כוכב נולד. בין הפרקים הבולטים בסדרה - סשה לובשת שמלה כעורה, סשה לא מחייכת, סשה מזייפת קמעה בשורה בודדה במחרוזת שמעבירה את הזמן עד הפרסומות, סשה מקבלת יותר זמן מסך מכולם, וספיישל סיום העונה - השתן עלה לסשה לראש, ועליה להתחנן לאהבת הקהל במחיר בכורותה תמורת נזיד עדשי SMS משובח.

הפסטיבל התקשורתי סביב סשה מזכיר במעט את ימי חגה של חנה גור, המתמודדת והשיניים. אמנם לפשע האנושות הזה שותפים גם אנשי "טדי הפקות" שחישוב מהיר שערכו העלה כי יעלה כמה שיעלה טיפול השיניים שיממנו לגור, יהיה זה כאין וכאפס אל מול ההכנסות שיתקבלו מאותו מאבק מלאכותי בין נציגת צפון תל אביב בתחרות - מיקה שדה, לבין גור שבעל כורחה לוהקה לתפקיד סינדרלה, והיא בכלל חשבה שהיא באה לשיר. ובכל זאת, גם במקרה של גור, ההד התקשורתי שאפף אותה הביא אותה אל מחוץ לחצאי הגמר. עם כל הכבוד, זה בדיוק המקום אליו היא שייכת, אבל זה כאב הרבה יותר.



הויכוח על טיב הביצוע של סשה הוא ויכוח עקר מיסודו. על טעם ועל ריח אין מה להתווכח, ויעידו על כך מספר ההצבעות הלא מבוטל שקיבלה שירלי לילו באחד הביצועים הפחות טובים של העונה הנוכחית. ההלם מאיכותו הירודה של הביצוע, שעשה עוול ליכולות הקוליות של לילו, היה כה גדול, שכמעט ולא שמנו לב, שוב, עד כמה רצוי היה לקשור את ידה הסוררת אל מאחורי גבה, במקום לדאוג במהלך הצילומים לחיי התפאורה, הנגנים, הצלמים ולמעשה כל דבר שמונח ברדיוס של 5 ק"מ מלילו.

אבל גם אם לא זכינו לצפות בסשה בשיאה בחצי הגמר השני, התקשורת חייבת לה קולות רבים של צופים צפים - אלה שככל האדם, בייחוד אם הוא ישראלי, לא אהבו לראות מישהו שההצלחה באה לו כל כך בקלות. על כל כתבה, ידיעה, תמונה ומאמר מערכת שתיארו את פייבוריוטה של גרישקוב, קמו לפחות עשרה יפי נפש שגמרו אומר לסייע ליתר המועמדים, שמזלם לא שפר עליהם לזכות באהדתה של התקשורת.

כך קרה שנערה בת 19 מיקנעם מצאה עצמה תוך חודשים ספורים חוצה, במהירות שלא היתה מביישת את מהירות שינוי דעתו של טומי לפיד, את הקו העבה שבין אהבה לשנאה. אצל סשה אין אמצע, או שאוהבים אותה או ששונאים אותה. אלה שנתנו קולם בחצי הגמר הראשון לסקעת, למויאל, לציפי משהיד ואפילו לאחים צנחנים המרעננים, נדרו נדר לא לתת לה, לסשה, לגעת בתהילה ובכזאת קלות. אבל המסע של סשה אל אותה תהילה, זה שנבלם אמש על ידי הצופים עצמם, היה רחוק מלהיות קל.

סשה לא סיפקה את הסחורה, אין על כך עוררין. בחירת השירים שלה עד "עוד יום" המצוין בחצי הגמר לקתה בחסר. "רק אתמול", על אף היותו שיר מרגש שמבוצע במקור על ידי גלי עטרי - כבר סגולה להצלחה - היה נטול פוטנציאל להמריא והדבר האחרון שהוא היה זקוק לו הינו השקט והרוגע שמביאה איתה סשה בשירתה. זו היתה נקודת הכשל הראשונה. על אף ניצחונה בתוכנית נחשבה גרישקוב למפסידה הגדולה. זו שלא הצליחה, על אף ההבטחה, לעבור את מחסום 150 אלף הקולות שהשיגה חטיבת הראל המחודשת בראשותם של מויאל וסקעת. במקום לבכות משמחה, לנופף בהתרגשות למצלמה תוך שהיא ממלמלת "אני לא מאמינה" בדיקציה מושלמת, כזו שתאפשר גם לחרש עיוור לקרוא את שפתיה, ואולי אפילו לזרוק איזו הצהרת דיכאון על הפסד חבריה לתחרות, במקום כל אלה בחרה הסשה להרכין ראש, לנסות להצניע את גומות החן והחיוך שאיימו לפרוץ החוצה, לחייך בנימוס, ולשמוח. לשמוח כי היא השיגה את מה שבשבילו הגיעה לתחרות - לזכות. אבל הפרשנות, כמו היופי, היא בעיני המתבונן. אותו חיוך מוצנע הפך סמל להתנשאות, אכזבה ממספר הקולות וזלזול בצופים. אף אחד כבר לא זכר שמספר הקולות הגבוה שכביכול יועד לה, הובטח לנו על ידי התקשורת ולא על ידי יחצ"נה האישי של גרישקוב. אפילו התקשורת עצמה שכחה את העובדה הקטנטנה הזו.



מכאן היתה הדרך קצרה אל נקודת הכשל השנייה - הביצוע התמוה שלה ל"חשמל זורם בכפות ידיך" בו ניסתה להפוך עצמה לחתולת מין עם נגיעות של זמרת נשמה שחורה. על אף הצורך לעודד אנשים לקחת אחריות על מעשיהם אין מנוס מלהאשים, שוב, את התקשורת במחדל הנ"ל. שבועות קראה סשה שהיא לא מסוגלת ליותר. שהיא זמרת של שירים שקטים, שלא לומר שירי מתי כספי, בלבד. שאין לה נוכחות. שטיפת קצב שואבת ממנה את כל היכולות. והיא, תמימה שכמותה, נפלה לפח וניצלה את ההזדמנות הראשונה כדי להוכיח שלא היה ולא נברא. יום אחר כך היא נאלצה לקרוא על הפאתטיות שבניסיון שלה להוכיח שהיא יותר מביצוע יפה לשיר שקט.

זה כבר היה סוף הדרך בשבילה. בעורפה נשפו בכבדות, ולא בכדי, לירון לב ועדי כהן. שניהם נהנו מעדנה מאוחרת ומתוקשרת שלוותה בתמיכתם של ידוענים רבים ומביני עניין. ההבדל בינם לבין סשה הוא שעבורם העדנה הזו הגיעה בדיוק בזמן, וקצת לפני שהיא הפכה לטרנדית היא הביאה תוצאות. לב, נתן הופעה מלאת חיים, נתן את כולו, אך כשל בבחירת השיר אחרי שלוש בחירות מצוינות. אין ספק שהוא לא הצליח לשחזר מחצית מההצלחה של "נבראתי לך" ושל "לא יודע איך לומר לך" הנהדרים. ובכל זאת האנדרדוגיות, החיוך המבויש, העובדה שהוא חזר אל חצאי הגמר היישר מהביבים של המקום השלישי, תוך שהוא עוקף מבלי להתנשף את כל זוכי המקומות השניים, כל אלה העניקו לו, שלא בצדק, את המקום השני. כהן, שבאמת נתנה ביצוע מרגש אבל כל כך צפוי מבחינתה, זכתה במקום הראשון. ואפילו שירלי לילו, שאין טעם לתאר בשנית את הופעתה הכושלת, מחשש לרדת לרמה של העלבות, קיבלה יותר קולות מסשה, שבסופו של דבר נתנה ביצוע נוגע ומדויק, ואף סיימה אותו בבכי - אולי כי התחילה סוף סוף להבין מה קרה לה.

את הגמר ייקח סקעת כי מגיע לו. מויאל ולירון לב יוחתמו עד מהרה על ידי חברת תקליטים וישחזרו את ההוכחה של שי גבסו שלא צריך תמיד לזכות במקום ראשון כדי להצליח בחיים. עדי כהן תצטרך לעבוד קשה בשביל להוכיח את עצמה גם אחרי שההמולה סביבה תחלוף, ורק סשה גרישקוב תלך הביתה בידיעה שהיא את השיעור הכי חשוב בחייה כבר קיבלה, מה שבא בקלות הולך בקלות רבה יותר.