אחד הדברים הייחודיים לסדרות של ג'וס ווידון הוא היכולת המיוחדת של כותביה לקחת טריק עלילתי שהשתמשו בו פעמים רבות בעבר ולהעניק לו מגע אחר, טאץ' ייחודי שאי אפשר לטעות בו. זה ג'וס. זו סדרה של ג'וס. זה פרק בסדרה של ג'וס. "התעוררות" לוקח את טוויסט ה"הכל היה חלום" ומעניק לו הילה אחרת לחלוטין. זה לא סתם היה חלום, זה היה חלום עם מטרה. הוא נבנה כדי לאפשר למשהו להתרחש, משהו שבאמצעים פשוטים קשה להשיג, ובזאת גדולתו של הפרק.

במשך כל הפרק נבנה פה איזשהו סוג של חלום, סוג של אשליה. היה נדמה כאילו דברים מסתדרים. עם מלחמה קשה, אבל מסתדרים. שם הפרק, "Awakening", מבטא את התחושה שנוצרת כשמתעוררים מחלום טוב, אותו רוצים להמשיך. במובן מסוים, יש פה סוג של התפכחות. חשבנו שדברים קרו בצורה מסוימת, ופתאום התעוררנו במיטה שלנו, והכל נשאר כשהיה לפני שהלכנו לישון. חוזרים למציאות האפורה, או במקרה של "אנג'ל" - המציאות האפלה, זו שאין בה ולו קרן אחת של אור שמש. משמעות נוספת לשם הפרק היא כמובן ההתעוררות של אנג'לוס מה"שינה" בה הוא היה נתון במשך מספר שנים.

רק בסוף הפרק, בטוויסט עלילתי מרשים, אנחנו מוצאים את עצמנו עם אנג'לוס הכלוא בכלוב ברזל, ומבינים שכל מה שקרה בפרק אחרי שהשאמאן נכנס לכלוב היה פרי דמיונו של אנג'ל ונעשה באמצעות הכלי בו השתמש השאמאן לאפשר את סילוק הנשמה. דווקא העובדה שהאירועים שראינו בפרק היו לא אמיתיים, מאפשרת לנו הצצה נדירה לעולמו הפנימי של אנג'ל. סוף סוף אפשר להבין מה באמת הוא רוצה מעצמו ומהסובבים אותו.



ובכל זאת, יש בפרק גם את החלק האמיתי, זה שמתרחש עוד בטרם נכנס אנג'ל לכלוב הברזל. הדבר הכי בולט בחלק זה הוא העובדה שאנג'ל לא רוצה להיות אנג'לוס. על הדואליות שביחסו לאנג'לוס תעיד הסתירה שבדברים הבאים: ללורן, רגע לפני המהפך, הוא אומר שהוא זוכר כל משפחה שאנג'לוס שחט, כל דבר שאנג'לוס עשה, ומוסיף: "אני עשיתי זאת". עם זאת, כשהוא מדבר עם קונור הוא אומר לו: "זכור, כל מה שאנג'לוס יגיד או יעשה, הוא איננו אביך". דווקא ההבנה של קורדיליה לחוסר המוכנות של אנג'ל להפוך לאנג'לוס, וההערה שלה שלרוע יש יותר נקודות איי קיו, היא זו שגורמת לאנג'ל לשנות את התנגדותו הנחרצת לתוכניתו של ווסלי, ולרוץ להפקיר את נשמתו לשאמאן. האם הרוע הוא אכן יותר חכם? האם אנג'לוס מבין יותר מאנג'ל?

הסיבה שאפשר להגיד את זה, נעוצה בכך שהרוע מצליח לגרום לאנשים לעשות דברים שהם לא ממש רוצים לעשות, אך האם זה אכן הופך אותו לאינטליגנטי יותר? אינני חושבת כך. הרוע אמנם מצליח לתפעל אחרים יותר, אבל זה לא בגלל חוכמתו, אלא בגלל העובדה שהוא איננו מתחשב ברגשות האנשים. הוא איננו כפוף לערכי האמת והיושר, לכן קל לו לשקר, לזהות חולשות ולנצל אותן לטובתו.

לא פעם ראינו את אנג'ל מתאפק ולא משתמש בשנינותו הטבעית, כי הוא יודע שהשנינות הזו תפגע בבן שיחו. גם אנג'ל רואה הרבה דברים, הוא מכיר היטב את חולשותיהם של האנשים לצידו ושל אנשים בכלל. הוא מאבחן באופן מדהים את נקודות התורפה של בני האדם, הוא רק לא משתמש במידע הזה. הוא לא רוצה לפגוע. כשהוא פוגע ברגשותיו של מישהו, נשמתו מתייסרת. לרשע אין את המעצור הזה של רגשות אשם. לכן הרשעים בסדרה מצחיקים יותר, שנונים יותר. להם לא איכפת שהבדיחה היא על חשבון מישהו שכואב.

היחסים בין ווסלי, גאן ופרד טעונים מאוד. ווסלי מעורר את מורת רוחו של גאן כשהוא נעלם בלי להגיד דבר, ואילו פרד מצליחה לגרום לקנאתו של גאן להתעורר, בכך שהיא מציינת שהיא זקוקה לווסלי. ליחסיהם המתוחים ממילא, המשפט הזה לא ממש מוסיף. אנג'ל נראה כאילו אינו מבחין בסערה הרגשית שפוקדת את צוותו. אבל כפי שמסתבר בהמשך, הוא בהחלט מבחין בכך. וזה ממש לא מה שהוא רוצה לראות ביניהם.



מורת רוח אחרת נגרמת לאנג'ל מהקלות הבלתי נסבלת בה קונור מוכן להרוג אותו. אבל קונור עצמו מסביר את איבתו בתחילת הפרק: "כולם חשבו שזה אני, אבל זה אתה. אתה הסיבה שהיא...". כן, מסתבר שמעל לכל כועס קונור על אנג'ל כי קורדיליה מסרבת לקשר רומנטי עמו. אנג'ל, של החיים שאינם חלום, אומר: "תתגבר" בדיוק כמו שקורדיליה אמרה לו קודם, בדיוק כמו שאנג'ל כל כך רגיל לעשות. כמו תמיד, בולע אנג'ל את שפע הצפרדעים שקונור מגיש לו ואומר לו שהוא אוהב אותו. לא קל להיות אב לבן שבטוח שאתה האויב, אבל מה בכלל קל לאנג'ל?

אחת הסיבות לכך שחלומו של אנג'ל נראה לנו מציאותי כל כך, היא דווקא בגלל המאבקים הרבים שאנו רואים בו. ההצצה המתאפשרת לנו לתת המודע שלו, מעלה סוגיה מורכבת: האם המציאות כופה על אנג'ל את המאבק, או שמא הוא כופה את המאבק על המציאות?

בחיפוש אחר החרב של בוש מהאד, הם מגיעים למנהרה אפלה, מלאה בסורגי עץ מחודדים. “?Why does it have to be wood”, שואל אנג'ל, אבל העניין הוא שזה באמת לא היה חייב להיות עץ, זה החלום שלו, תת המודע שלו. הוא שם שם את יתדות העץ הללו. גם רגע השיא של שליפת החרב גורם להתפוצצויות שכמעט הורגות את קורדיליה ואותו, ובתוך כל המהומה גם קונור מוצא זמן ושדה מוקשים כדי ללכת איתו מכות. "זה ממש לא המקום לזה" אומר אנג'ל, אבל שוב נגרר לחילופי מהלומות עם בנו המרדן. אם מוסיפים לזה את הידיעה שהכל מתרחש בתת מודע של אנג'ל, הרי שהדברים בהחלט היו יכולים להתרחש במקום אחר. בצורה פסטורלית ואידילית הרבה יותר.

אבל לכל הקשיים הללו יש חשיבות עצומה. כשם שבסרט "המטריקס", נכשל הניסיון הראשון ליצור "מטריקס" כי העולם היה אידיאלי מדי, כך עלולה היתה להיכשל פנטזיה שבה אנג'ל מגיע לאושר בקלות גדולה מדי. פשוט לא היתה ברירה. זה היה חייב להיות עץ כדי שזה ייראה אמין. קורדיליה היתה צריכה כמעט למות מההתפוצצות, כדי שרגע הניצחון על "החיה" לא היה נראה פנטסטי מדי, כדי שעובדת היות כל העסק פנטזיה לא תהיה ברורה מדי, לא לצופים, אבל בעיקר לא לאנג'ל עצמו.

אפשר להגיד על אנג'ל הרבה דברים, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהבחור לא מפברק לעצמו קיצורי דרך. תת מודע, חלום או מציאות, אנג'ל תמיד נאבק, ושום דבר לא באמת בא לו בקלות. הוא לא מאמין בזכיה מן ההפקר, אלא בעבודה קשה. לא רק שהוא נלחם, הוא מאמין שהוא היחידי שיכול לעשות זאת. קורדיליה שם כדי לעזור עם החזיונות, ווסלי שם כדי לפענח את כתב רש"י (סחתיין על ווסלי, קורא עברית ויודע תורה, אה?), אבל רק אנג'ל יהיה זה שישלוף את החרב, ואנג'ל יילחם ב"חיה" לבדו. כשקורדיליה מתנגדת לדרך בה הוא בוחר לעשות את הדברים, הוא עונה לה: "אין ברירה"; כשהיא אומרת לו: "תמיד יש בחירה", הוא עונה: "לא בשבילי". את הקרדיט הוא חולק ברוחב לב עם כולם, מספר להם כמה הם עזרו לפני הבסת החיה ואחריה, אבל המלחמות הן תמיד שלו לבד. כאילו יש איזה כאב שרק הוא יכול לסבול.



חיזיון התעתועים הזה מספר לנו גם מה אנג'ל, שפניו ופיו חתומים בדרך כלל, רוצה מכל אחד מהחבורה.

ווסלי - האיש שהגה את רעיון הבאת השאמאן והיה גם האחראי הבלעדי להבאתו, עשה זאת כהרגלו, לבד ומבלי להיוועץ באיש. חלק מסערות העבר הקשות שהתחוללו בחייו של אנג'ל, היו תוצאה ישירה של פעילותו הלא משתפת של ווסלי, וגם כאן התוכנית מתגלה כמשהו שעלול לעלות לאנג'ל בראשו. כל מה שאנג'ל רוצה מווסלי זה התנצלות. הוא מוכן לסלוח לו על תוכניותיו הנמהרות, שעלו לו עכשיו כמעט בחייו, ועל החטיפה ההיא, שאת המשקעים שהשאירה בקונור הוא סופג עדיין, אם רק יתנצל. אנג'ל לא מחפש נקם, רק הודאה בטעות. הוא מכיר בכוונותיו הטובות של ווסלי (אחרי הכל, הוא הוציא אותו מהאוקיאנוס) ומוכן לקבלו לחבורה באהבה. הוא רק צריך יבקש סליחה.

קורדיליה - גם כאן רוצה אנג'ל סליחה. הוא גם רוצה שהיא תסלח לו על הדברים שעשה בעבר כאנג'לוס והוא גם רוצה התנצלות שלה על מה שעשתה עם קונור. במקרה של קורדיליה, הוא לא מסתפק בסליחה, הוא רוצה גם אהבה. הוא רוצה לשמוע שהיא ייחלה אליו, שקונור היה רק תחליף למגע שלו, ושבעצם זה היה תמיד הוא. הוא גם רוצה שקונור ישמע את זה ממנה. כי היא לבדה יכולה לשים קץ לאשליה הרומנטית שפיתח הנער.

קונור - מקונור הוא רוצה מספר דברים. הם לא פשוטים, אבל בחלומות הכל יכול לקרות.

א. הוא רוצה שקונור יילחם לצידו, יעזור לו להביס את "החיה". אם את שאר החבורה הוא מסלק, הרי שקונור מתקבל בברכה. הוא ובנו, כתף אל כתף במלחמה מול הרשע. אמנם הוא זה שלבסוף הורג את החיה, אבל עזרתו של קונור אינה מוטלת בספק. אם האחרים הם העוזרים, קונור הוא היורש.

ב. הכרה בכך שקורדיליה אוהבת את אנג'ל ולא את קונור, והשלמה עם זה. אפילו התייחסות הומוריסטית לכך שהיא מבוגרת מדי בשבילו.

ג. וזה הסעיף המשמעותי המאפשר את האחרים: במהלך הקרב אומר "החיה" לקונור: "איזה שחצנות, בדיוק כמו אנג'לוס", וקונור משיב: "שמו אנג'ל". אנג'ל רוצה שבנו יראה בו את המלאך ולא את השטן שהוא חושב שהוא.

מווסלי, מגאן ומפרד הוא רוצה שיבטחו זה בזה. שיסתדרו. ואכן, בחלומו השלושה מסתדרים להפליא. כולם בוטחים ואוהבים ומצייתים למנהיג. טוב, נו, חוץ מקורדיליה, אבל היא תמיד עשתה לו את החיים קשים. גם בקפיצות שלה מנושא לנושא (במערה, רגע אחד היא מנהלת עמו שיחת נפש וברגע שלאחריו היא מתמקדת במשהו אחר לחלוטין), וגם בהתייצבות שלה מולו. כשהיא אומרת לו, רגע לפני המאבק ב"חיה", שהיא לא מוכנה לתת לו ללכת לבדו לקרב שתוצאותיו לא ידועות, כיוון שהיא לא מוכנה לוותר על האהבה שמצאו, קשה שלא להיזכר בשיחה דומה שלו עם אישה אחרת.



אבל מה שהצופים זוכרים, כנראה נשכח מגיבורינו. כי כשהשמש זורחת, וכל האנשים האומללים שנראו בפתיחה מטיילים ומתחממים לאורה, אנג'ל סוגר וילון ומתייחד עם קורדיליה. גם פה עולה המוטיב החוזר בחייו של אנג'ל - קודם הכלל, אחר כך הוא. רק כשכולם בטוחים, מאושרים ומוגנים הוא יכול בכלל לחשוב על אושרו האישי.

אה... אמרנו אושר? הרי אסור לאנג'ל להיות מאושר. מה זו הקירבה הזו לקורדיליה פתאום? הוא שכח שבסרט הזה כבר היינו? ובכן, הקסם שקורדיליה מהלכת עליו כנראה גדול מהזיכרונות, הפיתוי גדול מדי. ורק כשהוא מתגלגל מעליה ומתחיל את תהליך איבוד הנשמה שלו, הוא נזכר: "באפי".

יש הטוענים שמלמול שמה של הקוטלת הוא הטריגר לאושר המושלם, ומוכיח את אהבת האמת של אנג'ל ובאפי. אך מכיוון שהאמירה היתה לאחר האקט, לא תוך כדי, ולא נראו סימנים אחרים לכך שאנג'ל מדמיין את קורדיליה כבאפי, נותר ההסבר הראשון, לפיו הוא נזכר, באיחור, במה שקרה עם הקוטלת מסאנידייל. ורגע האושר שלו עם קורדיליה נובע מאהבת האמת שלהם.

ועם היעלמות הנשמה, נעלם גם העולם כפי שהכרנו אותו רגע קודם: אין שמש, אין אנשים מטיילים, אין השלמה בין האב לבנו, אין חבורה מגובשת של צ'מפיונס. יש כלוב ברזל, שאמאן אדום עיניים, הכל חשוך וקר, ויש צחוק שטני ומתגלגל של מי שכולנו התרגלנו לחשוש ממנו, אנג'לוס.


תודה לברק על תוספות מעניינות בכתיבת הסכפ"ש.